דילוג לתוכן העיקרי
צעירים מפנים את עומר אבו א-ניל הפצוע לטיפול לאחר שנורה בצוורו בידי החיילים. צילום: עבד א-רחים ח'טיב
תפריט
מהשטח
נושאים

כוחות הביטחון ירו למוות בעומר אבו א-ניל, ילד בן 13, בהפגנה בגבול עזה, כשעמד במרחק של עשרות מטרים מגדר המערכת

עומר אבו א-ניל. התמונה באדיבות המשפחה
עומר אבו א-ניל. התמונה באדיבות המשפחה

ביום שבת, 21.8.21, נערכה הפגנה בסמוך לגדר המערכת שממזרח לעיר עזה, לציון 52 שנים להצתת מסגד אל-אקצה. המכשול, אותו ישראל מרחיבה בשנים האחרונות, מורכב לפי פרסומים חומת בטון תת קרקעית המגיעה לעומק של עשרות מטרים. על-פני הקרקע, באזור זה, הוא מורכב מחומת בטון בגובה מטרים ספורים שעליה מוצבת גדר מתכת. במהלך ההפגנה הבעירו חלק מהמפגינים צמיגים, יידו אבנים והשליכו מטענים לעבר אנשי כוחות הביטחון שניצבו מעברה השני של הגדר, ואשר ירו לעברם רימוני גז מדמיע, כדורי מתכת מצופים גומי ואש חיה, ממנה נפצעו 41 מפגינים, בהם 22 קטינים, לפי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני.

שניים מהפצועים מתו מפצעיהם בימים שלאחר מכן – אוסאמה דעייג', פעיל בזרוע הצבאית של חמאס, בן 31, תושב מחנה הפליטים ג'באליא, מת מפצעיו ב-25.8.21, ועומר אבו א-ניל, תושב העיר עזה, בן 13, מת מפצעיו ב-28.8.21. יומיים לאחר מכן מת מפצעיו בראל חדריה שמואלי, שוטר מג"ב בן 21 תושב באר יעקב, שנורה במהלך ההפגנה בידי פלסטיני כשניצב בעמדת ירי מעברה המזרחי של החומה.

ביום ההפגנה הגיע אבו א-ניל למקום בשעות אחר הצהריים. בסביבות השעה 17:30 הוא התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר ובזמן שעמד וצפה במתרחש מולו הוא נפגע מכדור חי בצווארו. אבו א-ניל פונה בידי מפגינים אחרים לאמבולנס שלקח אותו לבית חולים א-שיפאא, שם טופל עד מותו ב-28.8.21.

אבו א-ניל הוא ההרוג ה-226 בהפגנות ליד גדר המערכת מאז החלו "הפגנות השיבה" במארס 2018, והקטין ה-48 שנהרג בהן. מדיניות הפתיחה באש של כוחות הביטחון – המתירה ירי חי לעבר מפגינים שרובם המוחלט אינו חמוש, ושאינם מסכנים את חייהם של אנשי כוחות הביטחון הממוגנים שמעברה השני של הגדר, אינה חוקית ואינה מוצדקת. למרות זאת, ועל אף מאות ההרוגים ואלפי הפצועים מירי חי, ישראל ממשיכה ליישם את אותה מדיניות קטלנית, הצפויה לעלות בחייהם ובשלמות גופם של מפגינים פלסטינים רבים נוספים.

אנס א-ר'פרי, שכנו של אבו א-ניל, בן 18, הגיע להפגנה בסביבות השעה 15:30, ולאחר כשעה וחצי התקדם עד למרחק של כמאה מטרים מהגדר, שם הצטרף אליו אבו א-ניל כעשרים דקות מאוחר יותר.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוחמד סבאח ב-31.8.21 סיפר א-ר'פרי:

בערך עשרים דקות אחרי שהתקדמתי אל הגדר הגיע השכן שלי עומר אבו א-ניל, בשעה 17:30, ונעמד לצידי. עומר שאל אותי: "למה אתה מפחד לרדת?". נתתי לו סטירה ואמרתי לו לחזור אחורה. הוא לא חזר ואפילו התקדם עוד כמה מטרים אל הגדר, כשהוא מפצח גרעינים. פתאום ראיתי אותו נופל על הקרקע. חשבתי שהוא מעד אבל אז ראיתי שהצעירים והנערים מתקהלים מסביבו ושהוא מדמם. כשהם הרימו אותו ראיתי פצעי כניסה ויציאה בצוואר.

הצעירים לקחו אותו לאמבולנס ואני נסעתי איתו. בדרך לבית החולים א-שיפאא עשו לו החייאה ונתנו לו עזרה ראשונה. תוך כדי הנסיעה התקשרתי לדוד של עומר וסיפרתי לו שהוא נפגע. כשהגענו הכניסו את עומר לטיפול נמרץ וניסו להחיות אותו. אחר כך הגיעו בני המשפחה שלו, ואבא שלו התעלף כשראה את הבן שלו בטיפול נמרץ. אני נשארתי בבית החולים עד השעה 22:00 ואז חזרתי הביתה.

א.ז., תושב העיר עזה, בן 36, הגיע להפגנה בשעות הצהריים כדי לתעד אותה במסגרת עבודתו כצלם עצמאי. בעדות שמסר ב-28.9.21 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח תיאר מה אירע:

במהלך ההפגנה מאות צעירים, נערים וילדים התקרבו לגדר כדי לזרוק אבנים לעבר כוחות הכיבוש. הם משכו את הרשת של הגדר והשחיתו אותה ואז הציתו צמיגים. החיילים ירו רימוני גז מדמיע ואחריהם ירי אזהרה באוויר. כשיידוי האבנים התגבר החיילים ירו אש חיה לעבר המפגינים. ראיתי שני מפגינים נפצעים מהירי, ואחרים נחנקים מהגז.

בזמן שעמדתי וצילמתי את המפגינים ראיתי נער נופל על הקרקע מולי, במרחק של 40-30 מטרים ממני לכיוון הגדר ובערך מאה מטרים מהגדר. הצעירים הרימו אותו מיד ולקחו אותו לאמבולנס. הייתי בהלם ולא הצלחתי לצלם אותו. הוא נפגע בצוואר ודימם. הלכתי אחרי הצעירים שלקחו אותו כדי לברר מה מצבו, ואז פינו אותו לבית החולים.

חזרתי קצת להפגנה, וראיתי איך חבר שלי, עאסם שחאדה, נפגע מרסיס בלסת הימנית שלו ונופל על הקרקע. צילמתי אותו. תוך כדי כך שמעתי ירי, מהצד שלנו לעבר הגדר. זה נשמע כמו ירי של אקדח. אחר כך עזבתי את המקום.

אמו של עומר, אימאן, בת 40, סיפרה בעדות שמסרה ב-31.8.21 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד על בנה ועל תקופת אשפוזו:

אימאן אבו א-ניל עם חפציו של בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 31.8.21
אימאן אבו א-ניל עם חפציו של בנה. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 31.8.21

כששמעתי שעומר נפצע בהפגנה הייתי בבית. חשבתי שהוא הלך אחר הצהריים למועדון, כי הוא מעולם לא הלך להפגנות ליד הגדר קודם. עליתי לדירה של גיסתי והתמוטטתי שם על הרצפה בצעקות. גיסתי והבת שלה חיבקו אותי ועזרו לי לחזור הביתה. התלבשתי והלכתי לבית של ההורים שלי, ומשם המשכתי לבית חולים א-שיפאא.

כשהגעתי לבית החולים שאלתי בדלפק על עומר ואמרו לי שהוא נפגע ברגל ועובר עכשיו ניתוח קל. עליתי לחדרי הניתוח ומצאתי שם את בעלי חסן עם עיניים אדומות ודומעות. הוא לא היה מסוגל לומר לי מה מצבו של עומר. מיד הבנתי שהוא לא נפגע ברגל. בעלי אמר לי שהוא נפגע בכתף ואני אמרתי לו שהפגיעה חמורה יותר. הרגשתי שאני חלשה ולא אוכל לעמוד בבשורות קשות והתחלתי להתפלל כדי לשאוב כוח מאללה. עמדתי על המדרגות של חדר הניתוח וחיכיתי. לא דברתי עם אף אחד. הייתי בהלם ולא הצלחתי אפילו לבכות.

בסביבות השעה 22:00 עומר יצא מהניתוח והעבירו אותו לטיפול נמרץ כשהוא מחוסר הכרה. הרופא יצא מהחדר בפנים קודרות ושידר חוסר תקווה. ביקשתי מבעלי להודיע לילדים שלנו שעומר במצב קשה כדי שהבשורה על מותו לא תהיה הלם עבורם. הלכתי הביתה בתקווה שלמחרת אבוא ואמצא את עומר ער ובמצב טוב יותר.

למחרת, הגעתי לבית החולים בסביבות השעה 12:00 ומצאתי את עומר באותו מצב. הרופאים אמרו לי שייתכן שבעוד יומיים הוא יתעורר. כולנו היינו במתח כל הזמן, חששנו מכל צלצול טלפון שהיה עלול לבשר על נפילתו כשהיד.

ביום שלישי, 24.8.21, בשעה תשע בבוקר, התקשרו אליי מבית החולים וביקש שאבוא ואהיה נוכחת כשעושים לעומר צילום T.C. הלכתי בשמחה כי חשבתי שזה אומר שיש בשורות טובות על מצבו ושהוא כבר התעורר. אבל בבדיקה ראו שאין זרימת דם למוח ושעומר במצב של מוות קליני. קרסתי על הרצפה והתפללתי לאללה.

ביום שבת, 28.8.21, בסביבות השעה אחת לפנות בוקר, הודיעו לנו שעומר נפל כשהיד. חזרתי לבית החולים כדי להיפרד ממנו ולחבק אותו אחרי שניתקו אותו מכל המכשירים. חיבקתי ונישקתי אותו ומיששתי את כל גופו הקטן בבכי. לא זלגו לי דמעות אבל הלב שלי בכה. חזרתי הביתה בלי עומר. לתמיד.

עומר היה עמוד התווך של הבית. הוא היה הרוח החיה של הבית ולפתע איבדנו אותו הזה, את הנשמה. הוא היה ילד התפנוקים שלי והיינו מאוד קרובים. הוא הספיק להגיע רק לארבעה ימים בכיתה ט' לפני שנפצע. בלב שלי הוא עדיין חי איתנו בבית והנשמה שלו לא נוטשת אותי אפילו לרגע אחד. כשאנחנו אוכלים אני מסתכלת על הכיסא שלו ואומרת לעצמי שהוא נמצא איתנו. הבת שלי מלכ, בת 6, שואלת אותי לאן הוא הלך ואני עונה שהוא הלך לגן עדן.