דיווחים

ב-25.6.20 וב-7.7.20 לפנות בוקר פשטו עשרות חיילים על שני בתים של משפחת אבו השהש המורחבת במחנה הפליטים אל-פוואר, בתואנה של חיפוש אחר שלושה מבני המשפחה. באחד הבתים תקפו החיילים כמה בני משפחה ובשני הכו קטין ושיסו כלב בו ובבני משפחה אחרים. בשני המקרים איים השב"כ לאחר הפשיטה כי החיילים ישובו לבתים אם בני המשפחה אותם חיפשו לא יסגירו עצמם. כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את כל בני הבית, בהם ילדים, הפכו כבר מזמן לחלק משגרת הכיבוש האלימה. זוהי רק דוגמא נוספת לאופן שבו מנצל הצבא את כוחו, גם בימים אלה של מגפה וכשסגר מוטל על רוב הגדה המערבית.

בצהרי יום חמישי, 25.6.20, עכבו חיילים במרכז חברון את וליד ר'זאל בדרכו לעבודתו וללא כל סיבה נראית לעין הורו לו – באיומי נשק – להתפשט. ר'אזל הוריד את חולצתו ונשאר בגופיה, אך החיילים לא הסתפקו בכך ואף סירבו לאפשר לו להתפשט במקום נסתר מעיני הציבור. קרובי משפחתו של ר'זאל ואנשים נוספים נחלצו לעזרתו ולמקום הגיע ג'יפ עם חיילים נוספים ולבסוף הובל ר'זאל לתחנת המשטרה. הוא עוכב בחצר התחנה למשך כשלוש שעות ושוחרר בלא כלום. אין זה מקרה חריג אלא חלק מהשגרה האלימה המוכרת היטב לתושבי חברון ושאר הגדה המערבית, הכוללת תקיפות פיזיות, איומים, עלבונות והשפלות ועוד.

מעשי אלימות של מתנחלים כלפי פלסטינים בשירות המדינה הפכו מזמן כבר לחלק משגרת הכיבוש. בשני מקרים שתיעד בצלם בחודשים אפריל ומאי לא הסתפקו המתנחלים בפגיעה בפלסטינים וברכושם, אלא הגדילו עשות וטענו שהפלסטינים הם אלה שתקפו אותם. המתנחלים, בגיבוי הצבא, חיים בעולם בו חסינותם היא אוטומטית כמעט. פלסטינים, להבדיל, אשמים עד שתוכח חפותם: הגשת תלונה נגדם משמעה בדרך כלל מעצרם המיידי ותשלום ערבות גבוהה עבור שחרור מותנה – גם בהעדר ראיות כלשהן לטענות המתנחלים.

ב-25.5.20 פורסם כי שני פלסטינים ניסו לדקור חיילים בגדה המערבית. מתחקיר בצלם עולה כי לאמיתו של דבר, כפי שפורסם בעיתון הארץ, מתנחל הזעיק חיילים למקום בטענה שפלסטינים תוקפים מתנחלים. כאשר אלה הגיעו למקום, הם ירו לא כל אזהרה על חקלאים שעבדו בשדה, שלא היו מעורבים בעימות כלשהו, ככל שהיה כזה. שניים מהחקלאים נפצעו. שיתוף פעולה בין הצבא לבין מתנחלים אינו חדש ובמקרים רבים חיילים נוכחים במעשי האלימות ואף מסייעים למתנחלים. תוצאתה של מדיניות זו, המתירה למתנחלים לפגוע בפלסטינים ללא כל הפרעה, היא נישולם של פלסטינים משטחי קרקע הולכים ורבים, לאחר שבעליהם הפסיקו להגיע אליהם מחשש שייחשפו לאלימות, והעברתם לרשות המתנחלים.

במהדורות החדשות דנים ב"תכנית הסיפוח" וב"חוק ההסדרה" – אך ישראל עסוקה, כמו בעשרות השנים האחרונות, בקביעת עובדות בשטח. כן סיפוח או לא סיפוח – כלי ההרס פועלים בשטח כבר שנים וישראל לא מפסיקה לנסות לגרש מבתיהם פלסטינים שאת אדמתם היא חומדת. היא עושה את זה תוך הפגנת אדישות מוחלטת לפגיעה הקשה ברכושם, בפרנסתם, בתשתיות המים והחשמל שהקימו בעצמם וביכולתם לתכנן את חייהם. לפעמים מדובר בקשישים, לפעמים בהורים לילדים, ובדרך כלל יש להם אדמות. הדבר היחיד שאין להם, וישראל דואגת שלעולם לא יהיה להם, הוא היתרי בנייה.

בחודש שעבר הגבירה ישראל את קצב הריסת הבתים בגדה המערבית: 151 פלסטינים איבדו את ביתם, בהם 84 קטינים. זאת, על אף הסכנה הברורה הגלומה באובדן קורת גג בימים אלה, בהם מגיפת הקורונה ממשיכה להתפשט ברחבי הגדה המערבית.

זהו סיפורו של מפעל אחד – מפעל שרף לצינורות גז ועיצוב מתכות. של הבעלים שלו, יוסף רבאח שרף, שזוכר היטב את הימים שבהם ההזמנות זרמו. ושל שניים מעובדיו, עטא אבו עריבאן וח'ליל אבו עמארנה, ששכחו כבר איך נראית משכורת חודשית. מפעל שרף הוא רק אחד מני רבים שהתמוטטו כתוצאה ממדיניות המצור שמיישמת ישראל ברצועת עזה מאז 2007. כחלק ממדיניות זו, הפכה ישראל את הרצועה לכלא הפתוח הגדול בעולם, והתוצאות בהתאם: הכלכלה קרסה, מאות מפעלים נסגרו, שיעורי האבטלה זינקו ומאות אלפים תלויים בסיוע הומניטארי. 65% מתושבי ותושבות הרצועה הם צעירים בני 24 ומטה, שההווה שלהם בלתי נסבל והעתיד אינו נושא איתו כל תקווה לשינוי.

מתחילת מאי 2020 תיעד בצלם ארבעה אירועים בהם ירו חיילים ממארב ברגלי פלסטינים שניסו להיכנס לישראל לצורכי פרנסה דרך פרצות בגדר ההפרדה מדרום לטול כרם ומקרה נוסף שבו חיילים היכו קשות נער בן 15 באותן נסיבות. בנוהל מצמרר החיילים טפלו במקום בארבעה מהפצועים, שהועברו לאחר-מכן באמבולנס ישראלי למחסום, צולמו ורק אז פונו באמבולנס פלסטיני לבית חולים. אין כל דרך להצדיק פגיעה זו באנשים שלא סיכנו איש, ואין מדובר ביוזמה מקומית של חיילם אלא ביישום מדיניות של הצבא. בהתחשב בכך, מובן גם שאיש לא יידרש לתת את הדין על מעשים אלה – לא מי שביצעו אותם ולא מי שאישרו את ביצועם.

מאז שנת 2012 הצבא מתייחס לשיכון, שמצפון-מערב לשכם, כאל מחנה אימונים צבאי, רכושו הפרטי – לשימושו בהתאם לנוחותו. על פי תפיסתו, חיילים רשאים – בכל עת שהצבא ימצא לנכון – להיכנס לשיכון, לירות ירי חי ורימוני הלם בין הבתים ולישון בהם. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שמדובר ברכושם הפרטי של בני אדם שהשקיעו בו את מיטב כספם ותוך התייחסות למשפחות המעטות החיות בשיכון כסטטיסטים במשחק המלחמה הצבאי, שניתן לעכב, לחפש בבתיהן, להעיר את ילדיהן באישון לילה, לשלח בהם כלבים. – הכל כחלק מ"שגרת האימונים".

ב-13.5.20, במהלך כניסה של הצבא למחנה הפליטים אל-פוואר, ירה צלף ממרחק של כמאה מטרים בראשו של זייד קייסיה, בן 17, והרג אותו, בעת שעמד על גג ביתו. קייסיה לא סיכן את חייו של איש כשנהרג והיה הרחק ממקום העימותים עם הצבא. דובר צה"ל הודיע כי נפתחה חקירת מצ"ח, אולם מטרתן של חקירות אלו אינה הגעה לחקר האמת, והן רק חלק ממנגנון הטיוח של הפרקליטות הצבאית. מדיניות זו מאפשרת לירי הקטלני, הבלתי חוקי והבלתי מוסרי בפלסטינים להימשך ללא הפרעה, שהרי ממילא איש לא נדרש לתת את הדין – לא החיילים, לא מפקדיהם, לא אלה שניסחו את ההוראות ולא אלה המטייחים את המעשים