דיווחים

ב-18.10.19 לקחו חיילים, בניגוד לחוק, את קוסאי אל-ג'עאר, בן 10, מביתו, בעת שסייע לאביו לפנות פסולת בניין. החיילים גררו את קוסאיי מהמקום והכניסו אותו לג'יפ. לאחר שירו באוויר והשליכו רימוני גז כדי להרחיק את הוריו הם אזקו את ידיו של קוסאיי, כיסו את עיניו והסיעו אותו למוצב צבאי בהתנחלות, שם הושיבו אותו בחצר. לאחר שאביו הגיע למקום, שאלו החיילים את הילד בנוכחותו על יידוי אבנים. היחס לקוסאי בן העשר מכפר בית אומר הוא רק חלק משגרת השליטה והדיכוי שישראל אוכפת על כל הפלסטינים ברחבי הגדה המערבית, כחלק ממשטר הכיבוש.

החודש פרסמה הממשלה מכרז להקמתו של מתקן ראשון מסוגו להפקת אנרגיה מפסולת, בעלות המוערכת בכמיליארד ש"ח. לכאורה זוהי התפתחות חיובית בתחום איכות הסביבה, ואולם למעשה מדובר בהקמת מתקן בתוך שטח הגדה המערבית, בניגוד למשפט הבינלאומי האוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש על-ידי המדינה הכובשת, וכל זאת מעל לראשי האוכלוסייה הפלסטינית אשר כרגיל כלל איננה נשאלת לעמדתה בנושא, מיודעת או נלקחת בכלל בחשבון.

ב-18.10.19 הגיע רעד אל-בחרי, בן 25, למחסום באזור טול-כרם והתקדם ברגל אל המאבטחים המוצבים במקום. אל-בחרי לא שעה לאזהרות של פלסטיני שנכח במקום, ולא לקריאות ולירי באוויר של אחד המאבטחים. כשהגיע למרחק של כמה מטרים מהמאבטח, ירה בו האחרון והוא נפל. כשניסה להתרומם ירו בו כמה מאבטחים נוספים למוות, זאת על אף שלא נשקפה ממנו סכנה לאיש והמאבטחים היו חמושים וממוגנים היטב וברור שיכולים היו להתמודד עם הסיטואציה בדרך לא קטלנית. ירי חסר הצדקה זה אינו חריג אלא חלק ממדיניות שנוקטים כוחות הביטחון מאז אוקטובר 2015.

הפרקליטות הצבאית סגרה שלושה תיקי חקירה נוספים של הרג פלסטינים בידי חיילים, כך עולה ממידע שהעביר באחרונה דובר צה"ל לסוכנות החדשות AP. תחקיר שערך בצלם לגבי מקרים אלה בסמוך להתרחשותם בראשית 2018, העלה כי בכולם מעשה ההרג כלל לא היה מחויב המציאות. למרות זאת, ולמרות שאפילו לפי פקודות הצבא מקרים אלה לא היו צריכים להסתיים במוות, עצם קיומן של החקירות יצר שוב אשליה בנוגע לקיומו של מנגנון דין וחשבון מתפקד. בסופו של יום, וגם זאת באיחור ניכר, אחריתן של "חקירות" אלה גם היא טיוח.

ב-9.9.19 פסק הרכב מורחב של בג"ץ כי תקנות שעת חירום מסמיכות את המדינה להחזיק גופות של פלסטינים כקלפי מיקוח במשא ומתן עתידי. נכון להיום מחזיקה ישראל ב-52 גופות כאלה. הנשיאה חיות בחרה בפרשנות פתלתלה של תקנות ההגנה והתייחסה באופן שטחי כמעט להוראות המשפט הבינלאומי. פסק דין זה הוא רק חוליה נוספת בשרשרת, כאשר בית המשפט העליון שוב הוכיח את נכונותו להכשיר כמעט כל עוול כאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם של פלסטינים. בכך, השופטים לא רק מועלים בתפקידם אלא גם ממלאים תפקיד מרכזי בהכשרתו של משטר הכיבוש כולו.

ישראל משתמשת בשני סוגי הליכים לכליאת פלסטינים תושבי הגדה המערבית: הפלילי והמנהלי. לכאורה מדובר בשני הליכים שונים לחלוטין, ואולם ההבדלים ביניהם דקים יותר משנדמה שכן בשניהם לא מתקיים הליך משפטי אמיתי. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבהליך הפלילי מועד השחרור ידוע מרגע גזר הדין ואילו בהליך המנהלי ניתן להאריך את הצו שוב ושוב. אולם, בחמישה מקרים מהשנתיים האחרונות שתחקר בצלם ביטל הצבא אפילו הבדל זה והעביר אסירים, ביום האחרון של ריצוי עונשם, למעצר מנהלי.

ביום רביעי, 18.9.19, הגיעה נאייפה כעאבנה, תושבת רמון בת 50 ואם לתשעה, למחסום קלנדיה ושלפה סכין משרוולה. מאבטחים ירו בכעאבנה ממרחק של כעשרה מטרים והפקירו אותה לשכב פצועה מדממת במשך כחצי שעה, ורק אז התירו את פינויה. מותה נקבע בבית החולים. השימוש בירי קטלני כאמצעי ראשון להתמודדות עם פלסטינים נושאי סכין, ובהם נשים וילדים, הפך לשגרה וזוכה לגיבוי אוטומטי. זאת, גם בהיעדר כל הצדקה לירי כזה וכשברור שניתן למנוע את הסכנה באמצעים אחרים.

סאמר ערביד נעצר באלימות ב-25.9.19, נחקר בעינויים בשב"כ ופונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. ביום שני, 7.10.19, אישרו שלושה שופטי בג"ץ את צו מניעת המפגש עם עורך דין שהוצא נגדו, לאחר שנמסר להם שחל "שיפור מסוים" במצבו. בהימנעם מהטלת הגבלות כלשהן על התנהלות החוקרים ועל אמצעי החקירה ומדרישת פיקוח חיצוני עליה, ובהתעלמותם מהעדרה של חקירה אמיתית נגד חוקריו והאחראים להם – אפשרו השופטים בהחלטתם לא רק את שלילתה של זכות המפגש, שהיא מזכויות היסוד המוקנות לעצירים, אלא גם את המשך חקירתו של ערביד בעינויים, ללא הגבלה.

התעמרות המשטרה בתושבי אל-עיסאווייה, עליה דיווחנו בחודש יולי, נמשכת עד היום, על אף שצומצמה מעט עם תחילת שנת הלימודים. במהלך הקיץ תיעד בצלם עשרה מקרים שבהם הפעילה המשטרה אלימות קשה נגד תושבים בשכונה ללא הצדקה, שלושה מהם מפורטים כאן. התנהלות זו של המשטרה היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הישראלית המיושמת במזרח ירושלים, במטרה להנציח עליונות דמוגרפית יהודית בעיר.

דו"ח חדש שמפרסם היום בצלם, "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.