13.12.18: בגיבוי הצבא, מתנחלים התפרעו בכבישי הגדה ותקפו פלסטינים

"למתנחלים יש צבא ומדינה וחוק שעומדים לצידם ומגנים עליהם, ולנו אין אף אחד. אנחנו אשמים אפילו אם לא עשינו כלום. אנחנו תמיד האשמים. ההרגשה שחייך בסכנה והרכוש שלך נהרס מול העניים שלך, מאוד קשה."

מתוך עדותו של האני שוראב, תושב עוורתא, 17.12.18.

ב-13.12.18, בשעות הבוקר, ירה פלסטיני על חיילם ואזרחים ישראלים שעמדו בטרמפיאדה הסמוכה להתנחלות גבעת אסף, ממזרח לרמאללה, הרג שני חיילים ופצע באורח קשה חייל נוסף ואשה.

בעקבות האירוע יצאו מתנחלים בהמוניהם לתקוף פלסטינים, בעיקר במחוזות חברון ושכם. התקיפות נמשכו עד שעות הערב, ובמהלכן מתנחלים יידו אבנים על מכוניות נוסעות ובמקרה אחד גם היכו את אחד הנהגים שיצא מרכבו וניסה להימלט. במקרה אחר יידו מתנחלים אבנים על אמבולנס שהסיע חולה לביתו. בצלם תחקר עשרה מהאירועים, במסגרתם נזקקו ארבעה נפגעים לטיפול רפואי.

תקיפות אלה היו צפויות, אך מערכת הביטחון לא נערכה למנוע אותן. במחצית מהמקרים שתחקר בצלם נכחו חיילים במקום אך ברובם לא עשו דבר כדי למנוע מהמתנחלים לתקוף פלסטינים ולא עצרו איש מהם.

התנהלות זו של מערכת הביטחון הייתה, גם היא, צפויה: תקיפות של פלסטינים על ידי מתנחלים, בנוכחות אנשי כוחות הביטחון ובחסותם, הפכו זה מכבר לשגרה ברחבי הגדה המערבית. לפלסטינים בגדה ברור היום כי אין מי שיגן עליהם ועל רכושם, וכי איש לא ייתן את הדין על הפגיעה בהם.

להלן תיאורם של חמישה מהמקרים ועדויות שמסרו פלסטינים שהותקפו במסגרתם:

אזור הבקעה

תקיפת משפחת אזער בסמוך לכפר פסאייל שבצפון בקעת הירדן:

בסביבות השעה 20:30 נסעו חמישה מבני משפחת אזער מיריחו לביתם בכפר קבלאן שבמחוז שכם. במכונית נהג איבראהים אזער, לידו ישבה אישתו, שיראז ובמושב האחורי ישבו בתם, ריתאל, בת השנתיים, אימאן, אחותו של איבראהים, בחודש השני להריונה, ובתה סימא, בת שנה וחצי. איבראהים אל-אזער אסף ביריחו את הנשים והילדות ששבו זה עתה מביקור משפחתי בירדן.

בתקווה לחמוק מהתקפות המתנחלים נסעו בני המשפחה נסע דרך הבקעה (כביש 4375). כאשר התקרבו לכפר פסאייל, במרחק של מטרים ספורים ממגדל שמירה צבאי המאויש רוב הזמן ומצויד במצלמות אבטחה, תקפו כמה מתנחלים את המכונית באבנים וניפצו את השמשות הקדמית ואת אחד החלונות האחוריים. רסיסי זכוכית חדרו לעינה של שיראז, שטופלה במרפאת קבלאן לאחר ששבו לכפר.

בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, ב-18.12.18 סיפרה שיראז אזער, בת 32 נשואה ואם לארבעה ילדים:

בהתחלה חשבתי שהאנשים שעמדו בדרך היו פלסטינים שעובדים בהתנחלויות. כשהתקרבנו אליהם שמתי לב שהם רעולי פנים, ואז הם התחילו לזרוק עלינו אבנים. אחת האבנים ניפצה את השמשה הקדמית ואני צרחתי מרוב פחד. צעקתי לבעלי שייסע מהר. שמעתי את האבנים פוגעות באוטו והרגשתי שאנחנו עומדים למות, במיוחד כשהמתנחלים רדפו אחרינו אחרי שעברנו אותם. אימאן ביקשה ממני לדקלם פסוקים מהקוראן ולסמוך על אלוהים, ואני רעדתי מפחד ומקור כי החלון נשבר ונכנסה רוח חזקה. נכנסו לי לעין רסיסי זכוכית קטנים והרגשתי כאבים חזקים וצריבה. לא יכולתי לפתוח אותה והיא דמעה מאוד. כשהגענו הביתה השארתי את ריתאל עם אחותי, והלכתי לרופא במרפאה של הכפר. הוא ניקה לי את העין ונתן לי חומר כדי לשטוף אותה. חזרתי הביתה בערך ב-23:00 ולא יכולתי לישון מרוב פחד. לא יכולתי להוציא מהראש את התמונות של התקיפה, כאילו שהם מצאו טרף חי. עד עכשיו אני נבהלת כשאני נזכרת בזה. ביום שבת בעלי נסע לשכם כדי להחליף את השמשה הקדמית, וזה עלה לנו 700 שקלים. גם שלדת הרכב דורשת תיקון, וזה יעלה לנו עוד כסף וייקח זמן.

אימאן אזער, בת 25, נשואה ואם לילדה סיפרה בעדותה:

לא חשבתי שהאנשים שעמדו בכביש הם מתנחלים בכלל. כשהתקרבנו אליהם הם רצו לכיוון שלנו וזרקו עלינו אבנים. אני לא מצליחה לשכוח אחד מהם, שהיה בלונדיני וגבוה, עם מבנה גוף מלא ולבש מעיל בצבע כחול. הוא זרק עלינו אבן גדולה. מיד הורדתי את שתי הילדות הקטנות שישבו לידי לרצפה של המכונית. אשתו של אחי, צרחה ואמרה "איבראהים, תמהר הם הורגים אותנו". אני לא הצלחתי לדבר בכלל מרוב הלם, ורק שיננתי פסוקים מהקוראן, ואמרתי לשיראז לעשות את זה גם. אחי איבראהים קרא לי מקדימה כמה פעמים, אחרי שנרגעתי עניתי לו "אל תפחד, אנחנו בסדר". המתנחלים עוד רצו אחרינו קצת אחרי שעברנו אותם. אני בהריון, ופחדתי שיקרה משהו לעובר שלי. לא חשבתי שאגיע הביתה בשלום. עד עכשיו אני לא מאמינה שאנחנו עדיין בחיים. רסיסי זכוכיות נכנסו לעין של שיראז והיא כל הזמן בכתה מכאבים, אבל זה כלום לעומת מה שהיה קורה אם אבן הייתה פוגעת בנו ישירות.

אזור שכם

תקיפתו של קסאם נזאל על כביש חווארה ג'ית (ראו סרטון לעיל):

באותו בוקר נסע נהג המשאית קסאם נזאל, בן 21, תושב קבאטיה שבמחוז שכם, מרמאללה לטול-כרם במסגרת עבודתו בחברת עופות ברמאללה. בסביבות השעה 11:00 הגיע נזאל למחסום חווארה וגילה כי הצבא סגר אותו לתנועת כלי-רכב. נזאל הסתובב וחזר לצומת חווארה, שם פנה לכביש המוביל לכפר ג'ית ועובר בסמוך להתנחלות יצהר. כשהתקרב לכניסה להתנחלות יצהר הבחין נזאל בכעשרים מתנחלים בצד הדרך, ולצדם כמה חיילים וג'יפ צבאי. חלק מהמתנחלים החלו ליידות אבנים על המשאית. נזאל תיעד את התקיפה במצלמת הטלפון נייד שלו, שאותו הניח על לוח המכוונים.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם עבד אל-כרים א-סעדי ב-17.12.18 סיפר:

הם זרקו עלי יותר מעשר אבנים, שברו את השמשה הקדמית ושני חלונות, מימין ומשמאל. שתי אבנים נכנסו לתוך המשאית ואחת פגעה בזרוע השמאלית שלי. היה לי מזל שלא נפגעתי קשה יותר. הצלחתי לשמור על קור רוח ולשלוט על המשאית. המתנחלים תקפו אותי לעיני החיילים, שעמדו שם ולא מנעו מהם לזרוק אבנים. אחד החיילים סימן לי להמשיך בנסיעה וזהו.

המשכתי לנסוע עד שהגעתי למקום העבודה שלי ברמאללה והמנהלים שלי המליצו לי לנסוע לבית החולים כדי לעשות בדיקות. בבית החולים א-זכאת עשו לי צילומי רנטגן וראו שלא נשבר לי כלום, היו לי רק חבורות. עברתי רגעים של אימה. זה היה קשה מאוד.

תקיפתו של האני שוראב שבסמוך לכפר עוורתא:

בסביבות השעה 18:00 נסע האני שוראב יחד עם ארבעה עמיתים לעבודה בנגרייה בשכם לביתו בכפר עוורתא. כשהגיעו החמישה למחסום המוצב בכניסה לעוורתא גילו כי הצבא סגר את השער. במחסום עמדו ארבעה חיילים ושניים מהם ניגשו למכונית והורו לשוראב לכבות את המנוע ולמסור להם את המפתחות. החיילים הורו לשוארב ולעמיתיו לצאת מהמכונית ולחכות בצד. לאחר מספר דקות הגיחו כ-30-25 מתנחלים מבין עצי הזית שליד הכביש. חבריו של שוראב נמלטו והוא נותר במקום כי חשש להשאיר את מכוניתו. המתנחלים תקפו את המכונית ואת שוראב באבנים ופגעו בראשו. החיילים לא נקפו אצבע להגנתו ורק לאחר שהמתקפה נמשכה מספר דקות השליכו אליו את מפתחות הרכב. שוראב הצליח להיכנס למכוניתו ונמלט מהמקום. לאחר מכן הועבר לטיפול בבית חולים רפידיא בשכם שם תפרו הרופאים את הפצע בראשו.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, ב-17.12.18 סיפר שוראב בן ה-29:

כשראינו את המתנחלים כולם ברחו משם חוץ ממני. נשארתי תקוע במקום כמו מסמר, כי פחדתי שהמתנחלים ישברו את חלונות המכונית או ישרפו אותה. המתנחלים זרקו אבנים עליי ועל האוטו שלי. אחת האבנים פגעה לי בראש, אבל בכל זאת נשארתי לעמוד שם. רק צעקתי לעזרה, בתקווה שהחיילים ירחמו עליי וירחיקו את המתנחלים. רק אחרי עשר דקות בערך, החיילים זרקו לכיוון שלי את המפתחות של האוטו, ממרחק של ארבעה או חמישה מטרים ממני. הם לא עשו למתנחלים כלום. לקחתי מהר את המפתחות, התנעתי את האוטו ונסעתי משם. המתנחלים רדפו אחרי קצת וזרקו אבנים על המכונית. אחרי שהתרחקתי מצאתי את הבחורים שנסעו איתי. הפנים שלי כבר היו מכוסות דם מהפציעה וכל החלונות במכונית היו שבורים. עצרתי במרחק של קילומטר מהמחסום והבחורים עצרו בשבילי טרמפ, שלקח אותי לבית החולים רפידיא בשכם. אחד החברים לקח את המכונית שלי לבית שלו. עשו לי תפרים בראש, וצילומים. ב-23:00 אחד החברים שלי הגיע והסיע אותי הביתה. כבר היה שקט בכבישים, ההתפרעות של המתנחלים נפסקה.

ביום שבת האחרון חזרתי לשכם כדי להחליף את חלונות המכונית. זה עלה לי 4,000 ש"ח. קשה לי לחשוב על כל מה שקרה, זה היה אירוע כל כך אכזרי. הרגשתי שאני לא מסוגל להגן על עצמי ועל האוטו שלי. אם הייתי מרים אבן אחת מהאדמה החיילים היו יורים בי. למתנחלים יש צבא ומדינה וחוק שעומדים לצידם ומגנים עליהם, ולנו אין אף אחד. אנחנו אשמים אפילו אם לא עשינו כלום. אנחנו תמיד האשמים. ההרגשה השחיים שלך בסכנה והרכוש שלך נהרס מול העניים שלך, מאוד קשה. קניתי את האוטו שלי בתשלומים שאני עוד צריך לשלם בארבעת השנים הקרובות. מאוד כאב לי לראות איך הורסים לי אותו מול העיניים כשאני לא מסוגל לעשות כלום. מאז האירוע אני לא מצליח להירדם בלילה או לעבוד כמו שצריך. המראה של המתנחלים רצים לכיוון שלי וזורקים אבנים עליי ועל האוטו, והרעש של החלונות שהתנפצו עדיין תקוע לי בראש. אני לא יכול לתאר את ההרגשה הזאת. מה שלא אגיד אין מילים כדי לתאר את זה.

אזור חברון

תקיפת אמבולנס שהסיע חולה בסמוך לבית עינון:

בסביבות 17:00 יידו עשרות מתנחלים אבנים על מכוניות שעברו ליד הכפר בית עינון (צומת העוקפים). אמבולנס של הסהר האדום שנקלע למקום נפגע משש אבנים. נהג האמבולנס ופרמדיק נוסף החזירו את אחמד אבו ח'דרה, בן 37 תושב בני נעים, ואת אשתו ואחיו מביקורת שעבר בבית חולים בנהריה בעקבות ניתוח שעבר במקום חודש קודם לכן.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-18.12.18 סיפר נהג האמבולנס איאד מנאסרה, בן 48, נשוי ואב לשבעה, פרמדיק במטה הסהר האדום בבני נעים:

בשעה 17:20 הגענו לצומת הכבישים 35-60. הופתעתי לראות קבוצה של כ-9-7 מתנחלים שחסמו את הכביש ומנעו מכלי רכב פלסטיניים לעבור. הם יידו אבנים על המכוניות. חלק מהמכוניות שהיו לפנינו עצרו, חלק ניסו להסתובב ולברוח. החולה באמבולנס נאנח מהכאבים ברגל שלו.

הפעלתי את הסירנה של האמבולנס, עצרתי וירדתי כי הייתי בטוח שיש חיילים בגלל המהומות ורציתי לדבר איתם. הופתעתי לראות שלא היו חיילים באזור. החלטתי לחזור לאמבולנס. המתנחלים ראו אותי והתחילו לזרוק אבנים לכיוון שלי. גם אחרי שנכנסתי לאמבולנס המתנחלים המשיכו לזרוק אבנים על הרכב, וכמה מהם פגעו בשלדה. הגיעו עוד עשרות מתנחלים מצדי הכביש. ראיתי פלסטינים יוצאים מהמכוניות שלהם וזורקים אבנים לכיוון המתנחלים כדי להרחיק אותם והם באמת לא התקרבו למכוניות. נסעתי כמה עשרות מטרים ועצרתי. חיכיתי רבע שעה כי קיוויתי שיגיעו חיילים שיאפשרו לנו לעבור, אבל זה לא קרה. החלטתי להסתובב ולחזור, במיוחד בגלל שהפרמדיק בהאא אמר לי שהכאבים של החולה מחמירים. נסעתי בדרך עוקפת דרך כביש סעיר-בני נעים והגענו לבית של החולה רק אחרי 19:00. תודה לאל שלא קרה משהו גרוע יותר. אני ובהאא חזרנו הביתה מותשים.

אחמד אבו ח'דרה תיאר גם הוא את רגעי התקיפה בעדות שמסר ב-18.12.18 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש:

שכבתי על האלונקה באמבולנס ולא יכולתי לראות מה קורה בחוץ. פתאום האמבולנס נעצר והבנתי שהנהג ירד. אחרי זמן קצר הוא חזר והתחיל לנסוע אחורה. שמעתי אבנים פוגעות בגוף האמבולנס והבנתי שהמתנחלים תוקפים אותנו. המצב היה מסוכן והייתי עייף מהנסיעה הארוכה מהבוקר. אשתי הייתה מבוהלת מאוד, ורעדה מרוב חרדה. אני פחדתי שהאבנים ייכנסו לאמבולנס וייפגעו בנו. אלה היו רגעים מחרידים. בזמן הזה, הרגל שלי כאבה, והייתי עצבני אבל ניסיתי להריגע את אשתי שהייתה מבוהלת מאוד. אחר כך נסענו בכביש עוקף דרך סעיר, וגם שם היו הרבה מהומות ונלחצתי עוד יותר. הגענו הביתה אחרי 19:00. הייתי עייף ומותש לגמרי, אבל גם מאושר שכולנו הגענו בשלום.

תקיפתו של איימן סלהב בעת שנסע בכביש 60 עם חברו לעבודה ובנו בן 18:

בסביבות השעה 16:30 נסע איימן סלהב, נגר מחברון העובדה העובד באזור בית לחם בחזרה לביתו בדרום העיר חברון יחד עם בנו מוחמד בן ה-18 ופאייז חברו לעבודה. השלושה נסעו בכביש 60 לכיוון "צומת העוקפים" שליד הכפר בית עינון. נהגים שעברו בדרכם הזהירו אותם מפני התקפות מתנחלים בצומת, אך סלהב לא הצליח להסתובב ולהימלט בשל משאית שחסמה את דרכו במרחק של כ-150 מטרים מהצומת. לצידי הדרך הוא ראה עשרות מתנחלים.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-16.12.18, סיפר סלהב, בן 46, נשוי ואב לשבעה, כיצד לא הצליח להימלט והוכה על-ידי המתנחלים:

היתה אווירה של פחד בכביש. הרבה מכוניות עצרו והתחילו להסתובב חזרה צפונה. לרוע מזלי הייתה לפני משאית גדולה שחסמה את הדרך ולא יכולתי להסתובב מהר. לפני שהספקתי להסתובב ראיתי במראה קבוצה של מתנחלים שרצו לכיוון האוטו שלי. חלק מהם זרקו אבנים על האוטו ושברו את השמשות הקדמית והאחורית. נכנסתי לפאניקה. התבלבלתי וניסיתי לפתוח את הדלתות ולצאת מהאוטו אבל לא הצלחתי, מרוב לחץ כנראה. המתנחלים כבר הגיעו לאוטו והייתי חייב לצאת מהר. הבן שלי ופאייז הצליחו לצאת ולהתרחק מהאוטו. בסוף קפצתי החוצה מהחלון השמאלי שהיה פתוח, בזמן שאבנים פגעו באוטו. לפני שהספקתי להתרחק הגיעו אלי חמישה מתנחלים, שתקפו אותי. הם הפילו אותי על הכביש והרביצו לי ובעטו בי. קמתי ונפלתי כמה פעמים. הגיעו עוד מתנחלים והם גם תקפו אותי ואז הגיעו חיילים שצעקו על המתנחלים והמתנחלים התרחקו ממני.

ניצלתי את ההזדמנות ורצתי לאוטו, ואז המתנחלים התחילו לרוץ אחריי. שמעתי את החיילים צועקים עליהם שוב. נכנסתי מהר לאוטו וגם הבן שלי מוחמד ופאייז הגיעו. נסענו והמתנחלים רדפו אחרינו והמשיכו ליידות אבנים על האוטו. הם שברו את שני החלונות האחוריים. ראיתי במראה שאני מדמם מכמה מקומות בפנים והתחלתי להרגיש כאבים חזקים בחזה. רציתי רק להגיע לבית החולים הכי קרוב. נסעתי נגד כיוון התנועה, צפרתי והפעלתי אורות מהבהבים, כדי להזהיר את הנהגים שזה מצב חירום. הרגשתי שאני במצב קשה. היו הרבה פקקים בכביש, כי הרבה נהגים ברחו והיו מבוהלים. אחרי שלושה קילומטרים, ליד מחסום נבי יונס, באזור סעיר וחלחול, כבר הרגשתי יותר בטוח. נסעתי לבית חולים אל-אהלי בחברון. עשו לי בדיקות וצילומים. היו לי חבורות בגב עליון. שוחררתי מבית החולים למחרת אבל אני עדיין סובל מכאבים, ומתשישות כללית. עדיין לא חזרתי לעבודה. אני מרגיש שאני צריך כמה ימי מנוחה. אם החיילים לא היו מגיעים המתנחלים היו יכולים להרוג אותי.