בתחילת שנות השמונים הכריז צה"ל על שטח של כ-30 אלף דונם באזור דרום הר חברון, המכונה מסאפר יטא, "שטח אש 918". בעת ההכרזה, גרו כבר בשטח מזה שנים ארוכות עשרות משפחות בכ-12 כפרים קטנים. המשפחות חיו במערות טבעיות או חצובות, חלקן באופן קבוע וחלקן באופן עונתי. משפחות אלה גרו במסאפר יטא עוד לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית, והתפרנסו מחקלאות ומרעיית צאן.
בשנים שלאחר ההכרזה התושבים המשיכו לגור בבתיהם כמעט באין מפריע. הצבא אמנם הגיע עמם להסדרים שונים שלכאורה הגבילו את גישתם לאדמותיהם, אך הסכמים אלה כמעט ולא מומשו והתושבים המשיכו לגור במקום, לעבד את אדמותיהם ולרעות את צאנם במשך כל ימות השנה, כמעט ללא הפרעה.
באוקטובר ובנובמבר 1999 גירש הצבא את כ-700 תושביהם של 12 הכפרים באזור זה. העילה הרשמית לגירוש הייתה הטענה הקלושה של "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש" – תוך התעלמות מהעובדה שתושבים אלה גרו בשטח במשך שנים ארוכות, לפני הכיבוש ולאחריו, בידיעתם המלאה של כל הגורמים הרשמיים.
בעקבות הגירוש עתרו לבג"ץ כמאתיים משפחות מתושבי הכפרים, באמצעות האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר. במארס 2000 הוציא בג"ץ צו ביניים שהורה למדינה להתיר לתושבי הכפרים לחזור לבתיהם ולרעות בשדותיהם עד להכרעה בעתירה. בעידוד בית המשפט, התקיים הליך בוררות בראשותו של ראש המנהל האזרחי לשעבר, תא"ל (מיל.) דב צדקה. במסגרת ההליך הציעה המדינה לתושבים לעבור לאזור אחר – קטן בהרבה – דרומית לעיר יטא, אולם התושבים דחו את ההצעה ובתחילת 2005 הסתיים ההליך.
במשך שנים נותרו העתירות תלויות ועומדות ורק ב-19.7.12, לאחר שביקשה דחיה שוב ושוב, הגישה המדינה את עמדתה המעודכנת לבג"ץ. בהודעה הבהירה המדינה כי היא מתכוונת להרוס שמונה מתוך 12 הכפרים שבשטח האש, בהם גרו אז למעלה מאלף בני אדם (ח'ירבת ג'ינבה, ח'ירבת אל-מרכז, ח'ירבת אל-חלאווה, ח'. ח'לת א-דבע, ח'ירבת אל-פח'ית, ח'ירבת א-תבאן, ח'ירבת אל-מג'אז, ח'ירבת א-ספאיי א-תחתא ואל-פוקא). המדינה הודיעה שהיא מוכנה לאפשר לתושבים להמשיך לעבד את אדמותיהם שיוותרו בתחום שטח האש בסופי שבוע, בחגים יהודיים ובשני פרקי זמן של חודש כל אחד במהלך השנה. בעקבות הודעה זו מחק בית המשפט את העתירות, אך אפשר לעותרים להגיש עתירות חדשות שיתייחסו גם להודעה זו.
עתירות חדשות אכן הוגשו בינואר 2013 על ידי האגודה לזכויות האזרח ועו"ד שלמה לקר, וגם בעקבותיהן הוציא בג"ץ צו ביניים שאסר על המדינה לגרש את התושבים. הדיון האחרון בעתירות אלה התקיים בבית המשפט העליון ב-10.8.20, במהלכו חזרה המדינה על טענותיה במשך השנים, לפיהן העותרים לא היו תושבי קבע בשטח בעת שהוא הוכרז "שטח אש" ולכן אין להם זכות להמשיך ולגור בבתיהם. כן טענה המדינה שהתושבים מנצלים את צו הביניים – אנשים נוספים שאינם כלולים בצו עוברים לגור באזור והתושבים בונים ללא היתרים. שוב הציעה המדינה "להתפשר" עם התושבים והסכימה לאפשר להם לשהות בבתיהם חודשיים בשנה בתיאום מראש, או בסופי שבוע וחגים כאשר הצבא אינו מתאמן שם – אך העותרים דחו זאת.
צו הביניים שנותר בתוקף במהלך כל השנים האלה אסר אמנם על המדינה לגרש את התושבים אך בשל ההליכים הממושכים נגזרו עליהם חיים בהקפאה במשך למעלה מעשרים שנה. התושבים המשיכו אמנם לחיות בבתיהם ולעבד את אדמתם, אך האיום בהריסה, פינוי ונישול המשיך לרחף על ראשיהם כל העת. במקביל, נאסרו עליהם כל פיתוח או בנייה חדשה. בהעדר ברירה, בנו התושבים ללא היתר מבנים חדשים למגורים ואת התשתיות שנדרשו להם – כולל תשתיות של מים וחשמל. המנהל האזרחי הוציא צווי הריסה למבנים ותשתיות אלה, וכיום עומדים ותלויים צווים אלה נגד מבנים שבנו תושבי הקהילה.
בחלק מהמקרים הרס המנהל האזרחי את המבנים והחרים את התשתיות. מאז שנת 2006 תיעד בצלם הריסה של 66 מבני מגורים בקהילות אלה, שבהם גרו 355 בני אדם, בהן 175 קטינים. בנוסף תיעד בצלם מתחילת 2012 הריסה של 32 מבנים שלא למגורים בקהילות אלה.
בתחילת מאי 2022 דחה בית המשפט העליון את העתירות, לאחר שקיבל אחת לאחת את טענות המדינה. ההחלטה, המבוססת על פרשנות משפטית מופרכת ועל עובדות סלקטיביות, מבהירה שאין פשע ששופטי העליון לא ימצאו דרך להכשירו. השופטים קבעו כי יש לדחות את העתירות על הסף – שכן הן הוגשו שנים רבות לאחר ההכרזה על שטח האש ובשל "היעדר ניקיון כפיים מוחלט" של העותרים, שבנו בתים ללא היתרים במהלך השנים. השופטים קבעו כי גם לגופו של עניין יש לדחות את העתירה. לדעתם, בסמכותו של המפקד הצבאי להכריז על שטחים סגורים בשטח הכבוש, סמכות הגוברת על הוראות המשפט הבינלאומי. לבסוף, קבע בית המשפט שהעותרים לא היו "תושבי קבע" בשטח טרם הכרזתו "שטח אש" ודחה את העתירה. בכך אפשרו השופטים את גירושם המיידי של התושבים ואת הרס הקהילות.
המדינה נתלית בטיעונים פורמליים של "שטח אש" או של "אכיפת חוקי תכנון ובנייה" כדי להצדיק את מדיניותה במסאפר יטא. ואולם אלה טיעוני סרק, שנועדו רק להסתיר את שאיפותיה להשתלט על הקרקע לצרכיה שלה ולהשתמש בה לצרכי האוכלוסייה היהודית בלבד.
