מוחמד אבו רמילה, בן 20, תושב שכונת ג'אבר במרכז העיר חברון, הותקף בידי חיילים ב-17.5.24 יחד עם מוחמד עארף ג'אבר
אני גר עם ההורים שלי, זיאד, בן 58 ונג'אח, בת 55, ועם שלושת האחים שלי, עבד, בן 27, איסלאם, בן 24, וטארק, בן 18, בשכונת ג'אבר במרכז העיר חברון. בשנת 2023 סיימתי לימודי חשמלאות רכב במכון פוליטכניק פלסטין וכיום אני מובטל בגלל המלחמה בעזה והמחסור במשרות.
הגיע ג'יפ צבאי וירדו ממנו כמה חיילים. הם אזקו לנו את הידיים לאחור באזיקוני פלסטיק, הידקו אותם וכיסו לנו את העיניים בשקיות אשפה
אני גר באזור מוקף במחסומים וסגור כמעט לגמרי, במרחק של בערך 150 מטרים ממחסום ג'אבר, שהוצב על "ציר המתפללים" ומחבר בין ההתנחלות קריית ארבע לאל-חרם אל-איבראהימי (מערת המכפלה) ולרחוב א-שוהדאא. עוד לפני המלחמה, הכניסה הייתה מותרת רק לתושבי השכונה, וקרובי משפחה וחברים שלנו לא יכלו לבקר אותנו פה. בימי שישי ושבת ובחגים יהודיים האזור נסגר לגמרי ואסור לנו לצאת מהשכונה, אפילו לצורך טיפול רפואי. מאז תחילת המלחמה ב-7 באוקטובר צמצמו אף יותר את שעות הפתיחה של המחסום ולפעמים הכל מתנהל בכלל לפי מצב הרוח של החיילים. בזמן האחרון המחסום נפתח מ-19:00-7:00. בכל זמן אחר החיילים רודפים אחרי כל מי שמעז לעבור ברחוב. אנחנו מקפידים לחזור הביתה מוקדם יותר כדי לא להיתקל בהם. החיילים מעכבים אנשים בלי הבחנה, גברים, נשים, ילדים או קשישים. לפעמים הם פשוט מתעללים בהם.
ביום שישי, 17.5.24, בסביבות 23:00, הזמנתי כמה חברים מהשכונה לשתות אצלי קפה ולהעביר ביחד את הזמן כשהאזור סגור, כי אנחנו לא יכולים לצאת מפה ולעשות דברים אחרים. הגיעו כמה חברים ושכנים, בהם חבר שלי מוחמד עארף ג'אבר ואח שלי, טארק. ישבנו בחצר הבית, דיברנו וצחקנו ואמא שלי הכינה לנו קפה.
שני החיילים התחילו לתת לי מכות עם יד פתוחה בצוואר ומכות אגרוף בחזה
פתאום נכנס חייל לחצר ובלי לומר כלום כיוון אלינו את הנשק שלו. הוא הסתכל עלינו ואז סימן לחבר שלי, מוחמד, לבוא אליו. מוחמד ציית. אחר-כך החייל הסתכל עליי והורה גם לי לגשת אליו וגם אני צייתי. כשהתקרבנו אליו הוא הורה לנו להחזיק ידיים וללכת לפניו. תפסתי את היד של מוחמד והלכנו לפני החייל כשהוא מכוון אלינו את הנשק ומדי פעם מצמיד אותו לגב שלי. הגענו למחסום ג'אבר והחייל הורה לנו לשבת על הקרקע. צייתנו. אחר-כך הוא לקח את הטלפונים שלנו והורה לנו לפתוח אותם ועשינו גם את זה. הוא התחיל לחטט בטלפונים.
אחרי בערך 40 דקות הגיע ג'יפ צבאי וירדו ממנו כמה חיילים. הם אזקו לנו את הידיים לאחור באזיקוני פלסטיק, הידקו אותם וכיסו לנו את העיניים בשקיות אשפה. יכולתי לראות קצת מתחת לכיסוי, ראיתי שהם מכניסים את מוחמד לג'יפ ונוסעים משם. אחרי בערך רבע שעה הג'יפ חזר והחיילים סחבו אותי אליו באלימות ותוך קללות ושמו אותי על המושב. חיילים התיישבו משני הצדדים שלי.
[שני חיילים] הכריחו אותי לחזור על קללות שמשפילות את אימא שלי כמו ״אני בן שרמוט ושרמוטה״, לקלל את אללה [...] שמעתי קליקים של פלאש של מצלמה והבנתי שהם מצלמים אותי
לפני שהג'יפ התחיל לזוז, שני החיילים התחילו לתת לי מכות עם יד פתוחה בצוואר ומכות אגרוף בחזה. תוך כדי הם קיללו אותי. הם הכריחו אותי לחזור על קללות שמשפילות את אימא שלי כמו ״אני בן שרמוט ושרמוטה״, לקלל את אללה, סינוואר וחמאס ולהגיד שוב ושוב "עם ישראל חי". שמעתי קליקים של פלאש של מצלמה והבנתי שהם מצלמים אותי. הנסיעה בג'יפ נמשכה בערך חמש דקות.
הג'יפ עצר ליד מחנה של הצבא בשכונת ואדי אל-חסין, ליד השער הדרומי לקריית ארבע. החיילים סחבו והוציאו אותי ממנו באלימות וניסו להפיל אותי על הקרקע אבל הצלחתי לנחות על הרגליים. הם הכניסו אותי למגדל צבאי והעלו אותי במדרגות הלולייניות שלו. היו שם הרבה מדרגות ובדרך למעלה נפלתי וקמתי כמה פעמים. הגענו לחדר ושם שמעתי את מוחמד צועק, הוא כנראה חטף מכות.
מרגע שנכנסתי לחדר ספגתי סטירות ואגרופים. החיילים הושיבו אותי על הברכיים. שמעתי הרבה קולות והרגשתי שיש בחדר הרבה חיילים. פרקי הידיים כאבו לי מאוד בגלל האזיקונים המהודקים. ביקשתי מהחיילים להרפות אותם ואז ספגתי עוד סטירות וקללות. החיילים שרו שירים בעברית בקול רם ובצעקות בזמן שהם הרביצו וסטרו לי ולמוחמד. הם אילצו גם אותנו לשיר שירים שמהללים את ישראל, לשנן "עם ישראל חי" ולקלל את חמאס וסינוואר. הם דיברו וצחקו בקול רם ולעגו לנו. הם התנהגו כמו שיכורים. הם דרכו את הנשק שלהם כל הזמן ופחדתי שיירו בנו.
הם התנהגו כמו שיכורים. דרכו את הנשק שלהם כל הזמן ופחדתי שיירו בנו [...] כשהשתרר שקט החיילים היו חובטים פתאום חזק בקיר מתכת וצוחקים עלינו כשנבהלנו מהרעש
אחרי שכרעתי שם בערך ארבע שעות וספגתי מכות התחלתי להרגיש התכווצות ברגליים וכאבים חזקים בזרועות ובפרקי הידיים, תחושת נימול וגם הרגשתי לחץ בחזה והתקשיתי לנשום. אמרתי לחיילים שקשה לי לנשום והתגובה שלהם הייתה לתת לי עוד סטירות ובעיטות ולהורות לי לשתוק. מדי פעם כשהשתרר שקט החיילים היו חובטים פתאום חזק בקיר מתכת וצוחקים עלינו כשנבהלנו מהרעש.
זה נמשך ככה עד בערך 4:00 לפנות בוקר, ואז החיילים הובילו אותנו באלימות במורד המדרגות של המגדל. בגלל שכרענו על הברכיים כל כך הרבה שעות בקושי היינו מסוגלים לעמוד או ללכת ונפלתי במדרגות כמה פעמים. החיילים הקימו אותי בגסות בצעקות ובקללות וזה נמשך ככה עד שיצאנו מהמגדל הצבאי. החיילים חתכו לנו את החיבור בין האזיקונים אבל השאירו אותם מהודקים על פרקי הידיים שלנו. הם אסרו עלינו להוריד את כיסוי העיניים ואיימו לירות בנו עם נעשה את זה ואמרו לנו להסתלק משם, בלי להחזיר לנו את הטלפונים שלנו.
התחלנו להתרחק משם לכיוון הבתים שלנו, ואז אחד החיילים בא אחרינו והחזיר לנו את הטלפונים. הלכנו רחוב ואדי א-נסארה, שהיה ריק לגמרי, מגששים ומציצים מתחת לכיסוי העיניים. עדיין לא העזנו להוריד אותו.
מוחמד הגיע ראשון לבית שלו, נמצא רק במרחק של בערך 150 מטר מהמגדל, ושם הורדתי את כיסוי העיניים והמשכתי לבית שלי כשכל הגוף כואב לי מאוד. בבית אחי טארק חתך את האזיקונים בסכין והוריד לי אותם. הם השאירו סימנים ברורים סביב פרקי הידיים. אני חושב שהחיילים עכבו ותקפו אותנו רק לשם שעשוע.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-19.5.24
