מזה יותר משנה מנהלת ישראל מלחמה חסרת מעצורים כנגד העם הפלסטיני ברצועת עזה, בגדה המערבית ובשטחי מדינת ישראל. האלימות, שאפיינה מאז ומתמיד את יחסו של משטר הכיבוש והאפרטהייד הישראלי כלפי פלסטינים, מופיעה בשנה האחרונה בצורתה החשופה והישירה ביותר. דו"ח מצב זה מתמקד באחד ממופעי האלימות הללו: מקרים חוזרים ונשנים של התעללות קשה של חיילים ישראלים בפלסטינים במרכז העיר חברון במהלך קיץ 2024.
בצלם גבה 25 עדויות מפלסטינים שעברו התעללות מצד חיילים ישראלים במרכז העיר חברון בין החודשים מאי לאוגוסט 2024. בעדויות מתוארים מעשי אלימות, השפלה והתעללות בגברים, בנשים, בבני נוער ובילדים, שנעשו בידי חיילים. הקורבנות תיארו מסכת התעללות פיזית ונפשית קשה, שכללה בין היתר: מכות, הצלפות, כיבוי סיגריות על גוף הקורבנות, מכות באברי מין, הזרקת חומר לא מזוהה, איזוק וכיסוי העיניים במשך שעות, הטחת איומים ועלבונות ועוד.
הקורבנות נבחרו על ידי החיילים באקראיות גמורה ותוך כדי מהלך חייהם השגרתי: בדרכם לעבודה או בשובם הביתה, כששתו קפה בחצר ביתם או כשהלכו למכולת. ברוב המקרים הם הובלו בידי החיילים למתקנים צבאיים, בהם התבצעה עיקר ההתעללות. הקורבנות לא נחשדו בביצוע עבירה ולא הועמדו לדין, אלא שוחררו מייד לאחר התקיפה – רבים מהם במצב שחייב קבלת טיפול רפואי. רק שניים מכלל הקורבנות למעשי ההתעללות נעצרו, ואף הם שוחררו בלא כלום בתוך ימים ספורים.
ההקצנה ברמת האלימות ובהיקפה הינם תוצר ישיר של האצת תהליך דה-ההומניזציה שעוברים הפלסטינים בעיני הישראלים. הקולקטיב הפלסטיני מוצג כהמון בלתי מובחן, שכל פרטיו הם אויבים ושהפגיעה בהם אינה רק מותרת, אלא אף רצויה ונדרשת.
היקף האלימות הנחשפת בעדויות – שננקטה בגלוי ולעיתים אף צולמה על ידי החיילים התוקפים – מעיד על כך שאין מדובר רק בשאיפת נקם אישית של חייל זה או אחר או בכשל נקודתי, אלא בתוצר אלים במיוחד של מדיניות מערכתית, סדורה וארוכת שנים של דיכוי, גירוש וגזל העומדים בבסיס משטר האפרטהייד הישראלי.
מחסום פנימי, מאויש בקביעות
