רכב של מתנחלים ליד מתחם המגורים של הקהילה. התמונה באדיבות התושבים
קהילת דאר שעלאן, המונה שבע משפחות ובהן כ-50 נפשות, כולל 30 ילדים, שכנה במשך למעלה מחמישים שנה במרחק של כחמישים מטרים מהכפר עטארה שבמחוז רמאללה, באזור שהוגדר בהסכמי אוסלו כשטח B. תושביה התפרנסו מחקלאות ומרעיית צאן וגרו באוהלים וצריפים.
ביום שני, 4.8.25, בסביבות 9:30, הגיעו שלושה מתנחלים ברכב לאזור המגורים של הקהילה, כשהם חמושים ברובה, אקדח וגרזן. המתנחלים החלו להסתובב בין האוהלים והצריפים, ואיימו לפגוע בתושבים אם לא יעזבו את המקום בתוך חמישה ימים.
ביום ראשון, 10.8.25, בשעות אחר הצהריים, הבחינו תושבי הקהילה כי המתנחלים החלו לשפץ בעזרת בולדוזר את דרך העפר העוברת במרחק של כ-20 מטר ממגורי התושבים.
למחרת, לפנות בוקר, שמעו התושבים רעשים עולים מגבעה סמוכה, באזור הנקרא ח׳ירבת טרפין, במרחק של כ-500 מטר ממזרח לקהילה, גם הוא בשטח B, בהמשך הדרך שהחלו המתנחלים לשפץ יום קודם לכן. כשעלתה השמש, נוכחו התושבים לדעת כי המתנחלים הקימו מאחז חדש על אותה הגבעה, והביאו למקום עדר צאן.
מאז הקמת המאחז, השתמשו המתנחלים דרך קבע בדרך העוברת בקרבת בתי הקהילה, והטרידו את תושביה.
בתים בקהילת דאר שעלאן לפני גירושה. צילום: מוחמד רומאנה, בצלם
ב-23.8.25, הגיע מתנחל רכוב על חמור בדרך זו לבתי הקהילה ואיים על אחת התושבות. לאחר מכן, הוא ירק לעבר תושבים אחרים ועזב את המקום.
באותו היום החליטו התושבים לעזוב את המקום והעבירו את עדרי הצאן שלהם לכפר עטארה.
במשך יומיים, התושבים פינו את רכושם לכפר, אך השאירו את האוהלים במקומם, וחלקם ממשיכים לבקר במקום באופן קבוע.
תחקירן בצלם, מוחמד רומאנה, גבה את עדותו של סמיר שעלאן, בן 53 ואב לשמונה, ימים ספורים לפני שהתושבים נאלצו לעזוב את בתיהם, ב-11.8.25:
כל הילדים שלי נשואים ושניים מהם גרים איתי בקהילה. אנחנו גרים באוהלים מיריעות וקורות ברזל באזור שמדרום לכניסה הראשית לכפר עטארה. נולדתי כאן לפני יותר מ-50 שנה, וחייתי פה כל החיים שלי.
הנכדים שלי לומדים בעיירה ביר זית ומגיעים לשם בתחבורה ציבורית. יש לנו במתחם בערך 1,000 ראשי צאן.
מחסום עטארה נמצא במרחק של בערך 700 מטרים מאיתנו. זה אזור שנחשב לשטח B לפי הסכמי אוסלו, ואני שוכר את הקרקע בשכירות שנתית מהבעלים שמתגורר בארה״ב. במרחק של 150-100 מטרים מדרום מזרח-למתחם שלנו, יש אתר פסולת.
במשך שנים רבות רעינו את הכבשים שלנו באזור "ח׳רבת טרפין", שממזרח למתחם, ואני גם עיבדתי שם אדמות בהסכמת הבעלים, וגידלתי בהן חיטה, שעורה, אפונה, דלעת וקישואים, כי הקרקע שם מאוד פורייה. גם מסקתי שם זיתים בהסכמתו, והיבול שלי הגיע ל-250 מכלי שמן זית בשנה.
ביום שני, 4.8.25, בסביבות 9:30 בבוקר, כשהייתי במתחם המגורים שלנו, ראיתי טנדר לבן נוסע בדרך שמדרום למתחם, במרחק של 20 מטר מהאוהלים לכיוון ח'ירבת טרפין. ברכב היו שלושה אנשים, כולם עם זקן וכיפות והבנתי שמדובר במתנחלים. ראיתי שאחד מהם חמוש ברובה ארוך. באותו הזמן, ארבעה מבני המשפחה, אחים ובנים שלי, רעו צאן בח׳ירבת טרפין, אז נכנסתי מיד לרכב של שכן ונסעתי לשם מהר.
בגלל ההיכרות שלי עם השטח, הגעתי לאחים ולבנים שלי לפני המתנחלים, אבל ברגע שעצרתי לידם, הגיע גם הרכב של המתנחלים, ויצא ממנו צעיר בערך בן 25 שהחזיק גרזן.
הוא שאל אותי בערבית שוטפת "אתה הבדואי שגר ליד הכביש הראשי?", כשעניתי שאני לא בדואי אלא חקלאי שנולד בעטארה, הוא אמר, "אתה חייב לעזוב את המקום הזה מהר". שאלתי "למה אני צריך לעזוב כשאני גר כאן יותר מ-50 שנה?" והוא ענה, "אתה חוסם לנו את הדרך, תעזוב", אחר-כך, הוא חזר לרכב והם נסעו לכיוון האוהלים שלנו.
פחדתי מאוד שהם יתקפו את הנשים והילדים שהיו באוהלים אז חזרתי לשם מהר. כשהגעתי, ראיתי את הטנדר שלהם ליד האוהלים וכל שלושת המתנחלים כבר יצאו ממנו. אחד היה חמוש ברובה, השני עם אקדח בחגורה, והשלישי היה הצעיר עם הגרזן. הם הסתובבו בין האוהלים ואחי סיפר לי שהם אמרו לו לפני שהגעתי שיש לנו חמישה ימים לעזוב את המקום. אחר-כך הם עלו לרכב ונסעו משם.
הדרך שהמתנחל התלונן שאני חוסם, היא דרך עפר שעוברת במרחק של 20 מטר מדרום לאוהלים שלנו, ומשמשת בעיקר את רכבי הפינוי של המועצה המקומית של עטארה, שנוהגת לפתוח ולסגור אותה לפי הצורך, ולי אין שום קשר לזה. הדרך שבה יצאו המתנחלים לכביש 465 היא גם נתיב חשוב לתושבי עטארה והסביבה, לעתים כשהמחסום סגור.
ביום ראשון, 10.8.25, בשעות אחר הצהריים, המתנחלים הגיעו עם דחפור ושיפצו את הדרך שמדרום למתחם שלנו, עד לח׳ירבת טרפין, וגם את הדרך שבין כביש הכפר הראשי לכביש 465.
ביום שני, 11.8.25, קצת לפני תפילת הבוקר, שמעתי רעש מדרום לקהילה, וראיתי רכב לא מזוהה שגרר עגלה עם ציוד ונסע מזרחה לכיוון ח׳ירבת טרפין. אחרי בערך 10 דקות, שמענו קולות מכיוון מזרח. כשהשמש זרחה ראינו שהמתנחלים הקימו שני אוהלים במרחק של 600-500 מטרים ממזרח לאוהלים שלנו, בח׳ירבת טרפין, והביאו איתם עדר צאן, כלומר הם הקימו שם מאחז רועים.
מאז, הרכבים שלהם עוברים כל יום ליד האוהלים שלנו, והם עוצרים פה, לועגים לנו, ומנסים לעורר פרובוקציות.
החשש הגדול שלי הוא שהמתנחלים יתקפו אותנו, או שישדדו את הצאן שלנו או יפגעו בו. הקמת המאחז בח׳ירבת טרפין היא איום ממשי שמונע מאיתנו גישה לאדמות החקלאיות, שהן מקור הפרנסה העיקרי שלנו.
אנחנו תלויים באדמות האלו למחייה, לתבואה ולשמן זית ולמרעה, ואין לנו אפשרות לרעות מדרום לקהילה בגלל המחסום הצבאי. ח׳ירבת טרפין הייתה האזור היחידי שיכולנו לרעות בו, ולפיכך מאז שהמתנחלים איימו עלינו, אנחנו כבר לא מוציאים את הכבשים בכלל מהחצרות, וריססתי אותן בצבע אדום כדי לסמן אותן למקרה שהמתנחלים ינסו לגנוב אותן.
משטר האפרטהייד והכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד בו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים – החיים בין הירדן לים.
ברצועת עזה פועלת ישראל מאז מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 באופן מתואם ומתוך כוונה ברורה להביא להרס של החברה הפלסטינית ומבצעת ג'נוסייד בתושביה. על רקע מעשיה של ישראל בעזה, הצהרותיהם של מקבלי החלטות ישראלים, והיעדרה של פעולה אפקטיבית מצד הקהילה הבינלאומית, קיימת סכנה ממשית שהמשטר הישראלי ירחיב את הג'נוסייד גם לאזורים נוספים שתחת שליטתו, ובראש ובראשונה לגדה המערבית. בצלם קורא לציבור הישראלי ולקהילה הבינלאומית לפעול בכל האמצעים שמאפשר המשפט הבינלאומי לעצירתו המיידית של הג׳נוסייד הישראלי בפלסטינים.
