בת 44 ואם לשלושה, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא, סיפרה על תנאי החיים הקשים במחנה העקורים ברפיח:
בעלי ואני גרנו עם שלושת הילדים שלנו, אחמד, בן 11, סעיד, בן עשר ועאטף, בן שמונה במחנה הפליטים ג'באליא. כבר ביום הראשון למלחמה, 7.10.23, הכנו תיק עם בגדים לילדים ולנו, אחרי ששמענו הפצצות באזור. אבל בינתיים הצטיידנו באוכל ושתייה ונשארנו בבית. מהר מאוד כבר לא היו כבר מים זורמים וכמעט ולא יצאנו בגלל הפחד מהפצצות.
אחרי בערך שבוע הופצצו שני בתים לידנו. החלונות בבית שלנו התנפצו, חלק מהקירות נפגעו והחשמל נותק. הכל התמלא אבק. החלטנו שחייבים לצאת מהבית ועברנו לבניין של ההורים והאחים שלי, בניין בן חמש קומות ברחוב אל-ג'לאא בעיר עזה. כבר התארחו שם כמעט מאה בני אדם, האחיות, הדודים ובני הדודים שלי והיה צפוף מאוד. היה מחסור במים ובאוכל, ושם גם לא היה חשמל. בכל חדר גרו 30-20 אנשים וישנו צמוד אחד לשני. נשארנו שם בערך חמישה ימים ואז נאלצנו להתפנות גם משם כי הפציצו מבנים קרובים. עברנו לבית ספר סלאח א-דין של אונר"א- בשכונת א-רימאל, שגם בו כבר היו הרבה מאוד עקורים אבל נשארנו שם רק יום אחד ואז קיבלנו הוראה מהצבא להתפנות לאזור ח'אן יונס.
נסענו לח'אן יונס, לדירה של אח שלי, נסר אל-חילו, במגדלי חמד. גם אצלו כבר חסו המון עקורים והייתה צפיפות מטורפת. כולנו היינו מותשים, רעבים ומפוחדים והיה לנו מאוד קר. החרדה ניכרה על הפנים של הילדים. חלק מבני המשפחה, ובעיקר הילדים, התחילו לחלות. נשארנו שם 30 יום, שהיו קשים ביותר. בישלנו על מדורה ובכל פעם שהלכנו לאסוף עצים פחדנו מאוד בגלל המטוסים שחגו מעלינו. באחד הימים, בזמן שבישלנו בחוץ על מדורה, מטוסים הפציצו קרקע סמוכה וכולנו ברחנו. גם שם לא היו מים זורמים ונאלצנו לקנות מים במכלים של 18 ליטר. לא יכולנו להתקלח בגלל המחסור במים וגם כי לא הייתה אפשרות לחמם אותם. כמעט שלא היה אוכל בחנויות. גם לא נשאר לנו כסף. בעלי פקיד ברשות והשתכר רק 1,000 ש"ח לחודש אבל מאז תחילת המלחמה הוא בכלל לא קיבל שכר.
ואז קיבלנו שוב הוראות מהצבא להתפנות, ולעבור לרפיח. עזבנו את מגדלי חמד והגענו למחנה עקורים ליד בית ספר של אונר"א ברפיח. עכשיו אנחנו פה, באוהל מאולתר בשטח של 20 מטר מרובע שהקמנו מבדים ושמיכות. אנחנו 32 בני אדם שמצטופפים באוהל הזה, כולל 14 ילדים, שלי ושל אחותי. בלילה אנחנו ישנים צמודים אחד לשני. קשה לישון בגלל הצפיפות, הקור והגשם.
כל בוקר אנחנו מתחילים מחדש את החיפוש אחרי אוכל ומים. אנחנו מתחילות את היום בהכנת בצק לפיתות והילדים אוספים עצים למדורה. אנחנו אופות בערך 70-60 פיתות, לכולם, על משטח ברזל.
פעם בעשרה ימים העובדים של אונר"א מחלקים קופסאות שימורים: 4 של גבינות ובשר, 3 של טונה, אחת של ריבה וגם קרטון חלב. הכמות לא מספיקה לעשרה ימים ובשאר הזמן אנחנו אוכלים רק פיתות, ולפעמים, יש יום יומיים שאין לנו אפילו את זה, ופשוט נשארים בלי אוכל.
אנחנו שולחים את הילדים להביא מים מבית הספר, אבל אף פעם אין מספיק, לשתייה, לכביסה, לרחצה מינימלית ולשטיפת הכלים. לא התקלחנו כבר חודש וחצי בגלל המחסור במים וגם כי אי אפשר לחמם אותם.
לשירותים יש תור ארוך, כי יש פה יותר מאלפיים איש באזור בית הספר. בגלל שאין חשמל ואי אפשר לטעון את הטלפונים אין לנו פנסים בלילה ומפחיד מאוד ללכת לשירותים. הילדים משתינים בבקבוק.
עכשיו אנחנו פה כבר חודש וחצי, עדיין 32 אנשים באוהל אחד. קר לנו מאוד וכמעט שאין לנו בגדי חורף. אנחנו יושבים צמודים אחד לשני כדי להתחמם. לחלק מבני המשפחה אין מה לנעול על הרגליים, וכל כמה אנשים חולקים זוג כפכפים. הצפיפות בלתי נסבלת ואין שום פרטיות. יש רעש כל הזמן וכל זה מגביר את הלחץ הנפשי שלנו.
אי אפשר להשיג פה תחבושות סניטריות וזה גורם עוד סבל לנו הנשים ולנערות. אנחנו משתמשות ביריעות בד ומכבסות אותן אחרי השימוש והמחסור במים כמובן מקשה גם על זה.
אני סובלת עוד מלפני המלחמה ממחסור בברזל וצריכה לקבל זריקות באופן קבוע. מאז תחילת המלחמה הייתי אמורה לקבל 30 זריקות, אבל השגתי רק ארבע, ולכן אני סובלת מסחרחורת ותשישות.
אלה החיים שלנו עכשיו, סבל בלתי פוסק. אנחנו מותשים מההפצצות ומהתנאים האלה. החיים שלנו הוקפאו. אנו רק מקווים שהמלחמה תסתיים כבר ונוכל לחזור לבתים שלנו.
* העדות נגבתה ב-31.12.23 על-ידי תחקירן בצלם, מוחמד סבאח