בן 55 ואב לארבעה בהם ילד בן 11, ממחנה הפליטים ג'באליא, סיפר ב-23.10.23 על מנוסת המשפחה לרפיח ועל קשיי ההישרדות בצל המלחמה:
אני אשתי והבן שלנו מוסטפא, בן 11, גרנו בדירה במחנה הפליטים. שלושת הבנים האחרים שלנו כבר נשואים. מאז תחילת המלחמה ב-7.10.23, שמענו הפצצות בכל חלקי המחנה וגם בבית חאנון ובבית לאהייא. בכל הפצצה כל הבניין היטלטל והרגשנו שהדירה תתמוטט עלינו. החלונות רעדו. לא היה חשמל וכמעט שלא היו מים. גם גישה לאינטרנט בקושי הייתה. כל יום שמענו את הדיווחים על הרוגים ופצועים בהפצצות של בתים. משפחות שלמות נהרגו בתוך הבתים שלהן בלי שום אזהרה. בכל הבתים והדירות הצטופפו חוץ מהדיירים אנשים שברחו מאזורים אחרים בצפון הרצועה כי בהתחלה המחנה נחשב בטוח יותר. בהרבה דירות הצטופפו שלושים בני אדם.
אחרי כמה ימים הורו לכל מי שגר בצפון הרצועה לעבור דרומה, לאזור ואדי עזה במרכז הרצועה או דרומה יותר לח'אן יונס ורפיח. יצאנו אני, אשתי והבן שלנו מוסטפא יחד עם שני הבנים הגדולים שלנו מוחמד, אשתו ואחמד, אשתו ושני הילדים הקטנים שלהם לדירה של הבן שלנו ח'אלד ברפיח. הוא גר עם אשתו וארבעת הילדים הקטנים שלהם. לקחנו איתנו רק קצת בגדים, שמיכות ומעט חפצים.
בבוקר, ברפיח, יצאתי לקנות לחם. היו שם כמה מאפיות ובכולן היה תור ארוך. עברתי ממאפייה למאפייה עד שמצאתי את התור הכי קצר 90-80 בני אדם. עמדתי שם מעשר בבוקר ועד שלוש אחרי הצהריים עד שהצלחתי לקנות חבילה של 40-30 פיתות קטנות. חזרתי מותש, גורר רגליים אחרי חמש שעות של עמידה מפחידה בתור כשמסביב שמענו הפצצות. מאז זה ככה כל יום. אני יוצאת כל פעם לקנות לחם ומכל מים לכל הצרכים שלנו. אנחנו כרגע 14 אנשים בדירה ואין מים זורמים. אין גם חשמל או סולר או בנזין כדי להפעיל גנראטור. קנינו מים מספקים שמביאים ממאגרים או מבארות מפה ומשם.
החיים כרגע בלתי נסבלים. אנחנו רק מתקיימים. בכל פעם שנרדמים מתעוררים מהפצצות. ברגע שמחשיך הפחד עופף אותנו. אי אפשר להדליק אור. אין נפש חיה ברחוב, רק אמבולנסים מדי פעם, אחרי ההפצצות הבתים. כל הזמן שומעים מטוסי תצפית ומטוסי אף-16 שחגים מעלינו.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירן בצלם, מוחמד סבאח.