בן 34 ואב לשבעה, תושב שכונת אל-ג'נינה ברפיח, סיפר על אובדן בתו רהף, בת 8 חודשים, שמתה מהקור העז בליל סערה במחנה העקורים באזור אל-מוואסי, ח'אן-יונס, ב-11.12.25:
קודם כל, אני רוצה לשתף אתכם בכאב שאני מרגיש בעקבות האובדן של התינוקת שלי, רהף. לכאב הזה מתווספים גם עצב ופחד מהגורל הלא ידוע שמחכה לי, לאשתי ולילדים שלנו. נאלצנו לעקור ממקום למקום ועכשיו אני דואג להם בגלל הקור. אני לא יודע מאיפה להתחיל את הסיפור שלי – האם לספר על מה שעברתי מתחילת המלחמה? על העקירה והבריחה שלנו? או על אובדן הבת שלי?
אני ואשתי האג'ר, בת 32, היינו הורים לשישה ילדים: עלאא, בן 12, אלאא, בת 11, מוחמד, בן 9, אמנה, בת 7, ריתאל, בת 5, שאם, בת 3. עד המלחמה, גרנו בשכונת אל-ג'נינה ברפיח. כבר מהיום הראשון למלחמה, הרגשתי שהיא תהיה קשה ולא תבחין בין אזרחים ולוחמים, ולא תחוס על ילדים, נשים או קשישים. לכן החלטתי לחפש מקלט במחנות העקורים שהוקמו בבתי הספר של אונר"א ברפיח. אני והמשפחה שלי עקרנו כבר בתחילת המלחמה, כי היו הפצצות כבדות קרוב אלינו. לקחנו איתנו רק קצת בגדים וחפצים אישיים, וחיינו בתנאים קשים מאוד כי רפיח קלטה יותר מ-1.5 מיליון עקורים. היה קשה למצוא אוכל ומי שתייה, ושום מקום לא היה באמת בטוח.
מאז שעזבנו את הבית שלנו, לא יכולנו לחזור אליו כדי להצטייד בעוד בגדים וחפצים, בגלל הקרבה שלו לגבול עם ישראל. ואז במרץ 2024, נודע לנו שהבית שלנו הופצץ. החיים כעקורים היו סבל מתמשך, אבל המצב החמיר עוד יותר, כשבמאי 2024, הצבא פלש לרפיח והגיע היום הארור שבו אני ואשתי והילדים שלנו נאלצנו לעקור מרפיח לח'אן-יונס. נפרדתי מרפיח, עירי האהובה, בלב כבד וכאוב. בשלב הזה, כבר לא היו לנו כמעט שום חפצים ועזבנו את העיר בידיים ריקות.
יום העקירה היה קשה מאוד. הנסיעה עלתה לנו המון, ובח'אן-יונס לא הצלחנו למצוא אוהל לגור בו. שמתי את מבטחי באלוהים ועקרנו משם למוואסי ח'אן-יונס. אחר-כך, עקרנו לעיר ח'אן-יונס, ובסוף הגענו שוב למחנה העקורים "אל-קאדסייה" באל-מוואסי ח'אן-יונס, שבו שוררת צפיפות אדירה, ופה אנחנו נמצאים עד היום. המחנה הזה הוקם באזור נמוך, וכשיורד גשם חזק המים והחול שנסחפים על ידי השיטפונות נכנסים לאוהלים.
חודשיים אחרי שעקרנו מרפיח, אשתי נכנסה להריון עם בתנו רהף. היה לה הריון קשה, בתנאים של רעב אכזרי שסבלנו ממנו במשך כל תקופת המלחמה. היא לא קיבלה תזונה ראויה לאישה בהריון, כי התקשיתי מאוד להשיג אוכל באופן כללי ובמיוחד פירות, בשר וכו'. נשללו ממנה הזכויות הכי בסיסיות שלה כאישה הרה – לאכול מזון, כמו ביצים, או לשתות חלב שיחזק את עצמותיה ויפצו על החומרים המזינים שגופה מעניק לעובר. כך שלא היא ולא העוברית ניזונו כמו שצריך. המחסור במזון היה חמור כל-כך, שהיא הגיעה למצב של תת-תזונה במהלך ההיריון, וגם אחרי הלידה.
כשהתחילו צירי הלידה של אשתי, ב-8.4.25 בחצות הלילה, הלכנו ברגל לבית החולים, כי לא היו אמצעי תחבורה. התינוקת שלנו נולדה ב-9.4.25. היא הייתה קטנה ועדינה מאוד, ולא ידעה מה צופן לה הגורל, לכן החלטתי לקרוא לה רהף, שמשמעותו "רגישה, עדינה". כשרהף נולדה נרגענו, כי הרופאים אמרו לנו שהיא בריאה.
אחרי שחזרנו לאוהל, התחיל המרוץ המייגע אחרי פורמולה לתינוקות שנמכרה ביוקר רב, כי האג'ר סבלה מתת-תזונה ולא יכלה להניק אותה. לפעמים אנשים טובים נתנו לי פורמולה כצדקה, אבל רוב הזמן התקשיתי להשיג אותה ולכן רהף סבלה מרעב. אני ואשתי פחדנו שהיא תגיע למצב של תת-תזונה ונצטרך לאשפז אותה, או שהיא – חס וחלילה – תמות, כמו שקרה ללא מעט תינוקות שמתו במהלך המלחמה מתת-תזונה ורעב.
למרות הרעב והתנאים הקשים באוהל, גידלנו את רהף באהבה רבה ופינקנו אותה מאוד. כשהיא התחילה למלמל מילים, לא היה גבול לשמחתנו.
כשהוכרזה הפסקת האש בינואר 2025, הרגשתי הקלה, ושמחתי ששרדנו את המלחמה ולא איבדתי אף אחד מהמשפחה שלי. אבל הדאיג אותי שהחורף מתקרב בזמן שאנחנו גרים עדיין באוהל מרופט ובלוי שלא יכול לספק הגנה, לא מקור ולא מגשם. ניסיתי להכין את האוהל לחורף. ערמתי סביבו ערמות חול כדי למנוע חדירה של מים כשיורד גשם, אבל ידעתי שבגלל שאנחנו נמצאים באזור נמוך עדיין יש סכנה גדולה שהאוהל יוצף. כל הזמן התפללתי שזה לא יקרה.
לא היה לנו מספיק כסף לקנות אוהל חדש או ברזנטים וגם לא בגדים או שמיכות לילדים. כשדווח ברשתות החברתיות על סופה שמתקרבת, ניסיתי איכשהו לחזק את האוהל כדי להתכונן לגל הקור והגשמים. הסופה הגיעה ב-11.12.25. נשארנו באוהל, כי לא היה לאן ללכת, כיסינו את הילדים שלנו בשמיכות, ובמיוחד את רהף, שהיתה בת 8 חודשים. אחרי שאשתי האכילה אותה, הלכנו כולנו לישון.
באותו לילה ירד גשם חזק מאוד. התעוררנו בשעה 3:30 לפנות בוקר, ומצאנו את האוהל מוצף. בדקנו את מצב הילדים שלנו. רהף הייתה רטובה לגמרי, וכשאשתי החליפה לה בגדים, היא שמה לב שהגוף שלה קר מאוד והפנים שלה נראות שונה. השפתיים שלה הכחילו. הזמנתי אמבולנס, אבל בגלל הגשם החזק, האמבולנס הגיע רק כעבור שעה וחצי בערך. אני ואשתי נסענו לבית החולים נאסר עם רהף, שכבר גססה. הרופאים ניסו לבצע בה החייאה, אבל ללא הועיל.
אני ואשתי היינו בשוק. בכינו וחיבקנו את גופה הקר של רהף. לא האמנו שהתינוקת שלנו מתה בגלל הקור העז והצפת האוהל שלנו באותו לילה. הרופאים לקחו את רהף, עטפו אותה בתכריכים והכינו אותה לקבורה. אלה היו הרגעים הקשים ביותר שעברו עלינו במשך כל תקופת המלחמה.
מאוחר יותר, יצאנו לקבור את התינוקת הקטנה שלנו, רהף. אחרי שקברנו אותה חזרתי עם אשתי לאוהל הקודר שלנו, שהפך לחלל מוכה יגון ואובדן. ככה נגמר סיפור חייה הקצר של רהף, לבי ונשמתי. סיפור של סבל שאפילו הרים לא היו יכולים לשאת.
רהף היתה רק תינוקת תמימה, קטנטונת ועדינה. איבדנו אותה כי הגוף הקטן שלה לא שרד את הקור העז. עכשיו עוברים ימים קשים מנשוא עליי, על אשתי ועל הילדים שלנו. אנחנו אבלים על מותה של רהף הקטנה שלנו ועד לרגע הזה לא מאמינים שהיא הלכה מאיתנו. הלב של כולנו מלא עצב והאוהל הקטן שלנו מלא עצב. הבת הקטנה שלנו, שאם, כל הזמן מסתכלת על התמונות של רהף ואומרת "רהף מתה". אשתי במצב נפשי קשה מאוד. היא בוכה כל היום, מחבקת את הילדים שלנו ואומרת "אני לא רוצה לאבד עוד מישהו מהם. לא אוכל לשאת יותר עצב".
אנחנו עדיין פה באוהל, בתנאים קשים ביותר. זה חורף קשה ואנחנו סובלים מאוד מהגשמים החזקים והקור העז. האוהל לא מגן עלינו מכלום.
רהף אינה התינוקת הראשונה שמתה מקור ברצועת עזה. כל עוד הקהילה הבינלאומית שותקת ולא עושה דבר לגבי מה שקורה פה, תינוקות וילדים נוספים ייפלו קורבן לקור העז. היום איבדנו את רהף, ומי יודע את מי נאבד מחר. אנחנו מקווים שרהף נמצאת במקום טוב יותר, ומתפללים שאלוהים יעזור לנו לשאת את כאב האובדן שלה.
* העדות נגבתה על-ידי תחקירנית בצלם אולפת אל-כורד ב-14.12.25