מעצר עד תום ההליכים – אפילו של קטינים – הוא חלק משגרת הדיכוי בה נוקטת ישראל נגד הפלסטינים, והכול באישורה של מערכת בתי המשפט הצבאיים, מערכת בה השופטים והתובעים הם תמיד חיילים אשר שופטים רק פלסטינים, ואחוז ההרשעה בה נושק ל- 100%
היום (רביעי, 17.1.17), אישר השופט הצבאי את בקשת התביעה הצבאית למעצר עד תום ההליכים של עהד ונרימאן תמימי. הדיון, שהתקיים בבית המשפט הצבאי בעופר, הוא דוגמא מובהקת – אחת מני רבות – לאופן בו מערכת המשפט הצבאית אינה כלי לעשיית צדק, אלא מנגנון דיכוי מרכזי בשירות השליטה הישראלית בפלסטינים בשטחים.
עהד תמימי (16) נמצאת במעצר מאז ה-19.12.17. אמה, נרימאן (42) נעצרה לאחר מכן כאשר באה לברר מה קורה לבתה, שנלקחה מביתה באמצע הלילה. כל בקשות הארכות המעצר של התביעה הצבאית אושרו בידי השופטים הצבאיים, ובינתיים תפרה התביעה לשתיהן כתבי אישום מנופחים, הכוללים שורה ארוכה של האשמות המתוארכות לאחור עד אפריל 2016, תוך התעלמות מהעובדה כי בשעתו הרשויות לא ראו כל צורך לעצור או לזמן לחקירה את אותן חשודות לכאורה בגין אותם אירועים עצמם.
מעצרן של השתיים זוכה לסיקור תקשורתי נרחב ולתגובות קיצוניות מצד שרים בכירים – החל מקריאה לתת להן לבלות את שארית ימיהן בכלא ועד להודעה על שלילת היתרי כניסה מבני משפחתן. תגובות אלה נובעות, בין השאר, מכך שמשפחת תמימי הפכה זה מכבר לסמל להתנגדות פלסטינית בלתי חמושה לכיבוש. במאבקה נגד המשפחה, משתמשת ישראל בכלים שהעמידה לרשות עצמה ושבהם היא משתמשת כבר יותר מחמישים שנה נגד האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, כחלק ממאמציה לשמר את משטר הכיבוש.
המרכיבים הבולטים של המהלכים הישראליים נגד עהד ונרימאן תמימי מוכרים, במינונים משתנים, מאלפי תיקים משפטיים אחרים שניהלה ומנהלת ישראל נגד נאשמים פלסטינים – החל מהמעצר האלים באמצע הלילה, דרך כתב האישום המגובב ועד למעצר הממושך שהיום הפך למעצר עד תום ההליכים. העובדה שצעדים אלו ננקטים נגד נאשמת קטינה מעצימה את חומרת הפגיעה בזכויות האדם – פגיעה שישראל נוקטת בה כדבר שבשגרה נגד מאות קטינים פלסטינים: על-פי נתוני שירות בתי הסוהר כפי שנמסרו לבצלם, נכון ל-30.11.2017 היו 181 קטינים פלסטינים במעצר עד תום ההליכים נגדם.
מעצר עד תום ההליכים הוא מעצר של אדם שחקירתו הסתיימה, הוגש נגדו כתב אישום, והוא נמשך עד לסיום כל ההליכים המשפטיים. זהו איננו ריצוי עונש מאסר, אלא מעצר של אדם שטרם נגזר דינו ושכל עוד לא הוכחה אשמתו אמור להיות בחזקת חף מפשע. ככזה, הוא אמור להיות אמצעי חריג ואולם בבתי הדין הצבאיים בגדה התביעה מבקשת מבית המשפט, כעניין שבשגרה, לאשר את המעצר עד תום ההליכים של הנאשמים והשופטים, בתורם, מקבלים בקשה זו ברוב המכריע של המקרים. מציאות זו מהווה תמריץ לנאשמים להודות בעבירות המיוחסות להן ולחתום על עסקת טיעון – ללא כל קשר לאשמתם ולראיות הקיימות נגדם –משום שאם יבחרו לנהל משפט הוכחות בעודם בכלא, הם עלולים לשהות במעצר תקופה ארוכה מזו שתיגזר עליהם במסגרת עסקת טיעון.
עקב מציאות זו התביעה כמעט שאינה נדרשת לנהל משפטי הוכחות, שבמסגרתם יהיה עליה להוכיח את אשמתו של אדם. כך, ההחלטה על מעצר עד תום ההליכים כמוה כהרשעה – שכן גורל התיק מוכרע עם מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, ולא על סמך ראיות. ההחלטה הקדם שיפוטית על מעצר עד תום ההליכים של אדם שטרם הורשע, כדבר שבשגרה, מרוקנת למעשה את ההליך השיפוטי מתוכן.
הליכים אלו חושפים את קלונם של המשטר הצבאי הישראלי בכלל ומערכת בתי המשפט הצבאיים בפרט. במערכת זו השופטים והתובעים הם תמיד חיילים אשר שופטים רק פלסטינים, ואחוז ההרשעה בה נושק ל- 100%. מדובר באחד ממנגנוני הכיבוש הפוגעניים ביותר, אשר מטרתו אינה חתירה לצדק ולאמת, אלא שימור השליטה הישראלית על העם הפלסטיני. כך במקרה של משפחת תמימי – וכך בעוד מאות ואלפי מקרים אחרים.
