בבוקר יום שני, 12.10.20, יצאו כ-50 חקלאים ותושבים מבורקה שבמחוז רמאללה למטעי הזיתים שלהם, במרחק של כקילומטר מצפון לבתי הכפר, כדי למסוק זיתים.
חקלאי בורקה וביתין, השוכן מצפון לו, מתקשים להגיע לאדמותיהם מאז הקימו מתנחלים בשנת 2001 את המאחז "גבעת אסף" על אדמות ביתין שבין שני הכפרים. המתנחלים מנסים מאז בהתמדה להשתלט על מטעי הזיתים של תושבי שני הכפרים ותוקפים חקלאים המעזים להגיע לאדמותיהם. בשנת 2015 אף הציבו המתנחלים סוכה וקרוואן על אדמות החקלאים מדרום ל"גבעת אסף", ומאז הם מאוישים רוב זמן.
בעונת המסיק הנוכחית גייסו החקלאים מבעוד מועד מתנדבים מהכפר ומחוצה לו, כדי שיסייעו להם למסוק את הזיתים בשל אלימות המתנחלים.
עדנאן ברכאת, בן 57, ראש מועצת בורקה, תיאר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-20.10.20 את המצב הבלתי אפשרי שאליו נקלעו חקלאי הכפר בשל נוכחותם האלימה של המתנחלים:
לקראת עונת המסיק הנוכחית תיאמתי את העבודה של המוסקים באזור ראס אל-עקבה שמצפון לכפר עם הרשות הפלסטינית ועם הכפר ביתין, שגם לתושבים שלו יש שם אדמות, כדי לגייס מתנדבים שיעזרו להם ויגנו עליהם. זה הכרחי בגלל המתנחלים שהקימו שם סוכות וגרים כבר שנים על אדמות פלסטיניות פרטיות בצורה לא חוקית. המשטרה הישראלית פינתה אותם כמה פעמים אבל הם תמיד חוזרים והם תוקפים חקלאים ופוגעים בגידולים שלהם, בלי דין בלי דיין.
הנוכחות של המתנחלים שם מסכנת את החקלאים ומונעת מהם להגיע לאדמות שלהם. החקלאים הגישו כבר כל-כך הרבה תלונות למשטרה ולצבא הישראליים, לארגוני זכויות אדם ולצלב האדום, אבל שום תלונה לא הניבה תוצאות. לאנשים לא נשארה ברירה אלא להמשיך להתעקש ולהגיע לקרקעות שלהם, יהיה המחיר אשר יהיה.
המנהל לא דורש מהתושבים לתאם את ההגעה שלהם, והם גם לא מעוניינים בתיאום כזה. אלה האדמות הפרטיות שלהם ואין לאף אחד זכות להגיד להם מתי להגיע אליהן.
סוכם שנתאסף ביום שני, 12.10.20, בשעה 08:00 בבוקר, ליד המסגד הגדול שקרוב לאזור והגיעו בערך 40-50 חקלאים ובני משפחה: גברים, נשים, קשישים וילדים.
עם הגיעם למטעים נתקלו החקלאים בקבוצה של כ-15 מתנחלים, שהחזיקו אלות והחלו ליידות לעברם אבנים. החקלאים יידו אבנים בחזרה בניסיון להתגונן והזעיקו תגבורת מקרב תושבי הכפר. כתוצאה מיידוי האבנים, נפצעו באורח קל שלושה תושבים ושמשותיהם של שלושה כלי-רכב נופצו. לאחר כחצי שעה הגיעו למקום חיילים, ובמקום להגן על בעלי האדמות הם השליכו לעברם רימוני הלם וירו לעברם רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי. בסביבות השעה 10:00 הגיע למקום קצין, שהורה לתושבים לחזור לבתיהם והבטיח שהצבא יגן עליהם ויאפשר להם למסוק את הזיתים בימים הקרובים.
עדנאן ברכאת המשיך לתאר בעדותו את העימותים שהתרחשו בין המתנחלים, חיילים וחקלאים שהגיעו למסוק באדמתם:
יצאנו בסביבות השעה 08:00 בבוקר לכיוון הקרקעות, מרחק של חצי קילומטר בערך. באמצע הדרך, ליד מקום שנקרא באר רבחי, ראינו קבוצת של בערך 15 מתנחלים שהחזיקו אלות ואבנים. התושבים לא רצו להתעמת איתם. היו שם נשים וילדים והם רק רצו למסוק את הזיתים שלהם. המתנחלים הציבו אבנים על הדרך כדי לחסום את המעבר לאדמות והתושבים הסירו אותם ואז המתנחלים התחילו לדחוף אנשים ולתקוף אותם באבנים. העניינים התחממו מהר מאוד, ותושבים החלו לזרוק אבנים חזרה לעבר המתנחלים כדי להרחיק אותם מהמקום ומהתושבים. המתנחלים המשיכו לתקוף את התושבים באבנים ושניים או שלושה חקלאים נפגעו ברגליים. הילדים והנשים נבהלו מאוד והיו צעקות. המתנחלים הצליחו להגיע למכוניות של חלק מהתושבים וניפצו באלות ובאבנים חלונות ושמשות קדמיות בשלוש מהן.
אחרי עימות שנמשך 30-40 דקות הגיעה קבוצה של בערך שמונה חיילים שבדרך כלל מוצבים ליד מאחז גבעת אסף. הם באו כדי להגן על המתנחלים ובערך באותו זמן הגיעה מהכפר תגבורת של בערך 20 צעירים והגיעו גם השר לענייני הגדר ברשות, וליד עסאף ומושלת מחוז רמאללה, לילא ר'נאם. לאחר הגעת התגבורת הצליחו הצעירים לבלום את המתנחלים, אך אז החיילים בלמו את הצעירים וירו רימוני גז והלם ולעיתים כדורי "גומי" כדי לפזר אותם. העימותים עם הצבא נמשכו בעוד המתנחלים עזבו אל הסככות שלהם והסתכלו מרחוק.
בשעה 10:00 הגיע קצין צבאי בכיר שהציג את עצמו כמפקד האזור וביקש שאגיד לחקלאים לחזור בתים שלהם. הוא אמר שהוא ידאג שלמחרת יגיע כוח צבאי מספיק גדול כדי לספק אבטחה לחקלאים. הסכמנו להצעה שלו והחקלאים חזרו הביתה בלי להגיע למטעים שלהם.
למחרת בבוקר הגיעה קבוצה של חמישה חקלאים, חמישה מתנדבים וכתב ערוץ 2, אוהד חמו למטעים, אך עשרות מתנחלים שארבו להם במקום תקפו אותם במקלות ובאבנים. בעימות שהתפתח בין המוסקים למתנחלים, ואשר כלל יידוי אבנים ודחיפות, נפצעו בראשם החקלאי ג'מאל מועטאן (47), והמתנדב מוחמד אל-ח'טיב (48) ולכתב אוהד חמו נגרמו מספר חבלות. אמבולנס של הסהר האדום שהגיע למקום ופינה את מועטאן לבית חולים ברמאללה, שם קיבל טיפול ראשוני ושוחרר לביתו.
כשעה לאחר מכן, בסביבות השעה 9:00, התאספו עשרות חקלאים במרכז הכפר ויצאו בתהלוכה לכיוון האדמות שבעליהן הותקפו. עשרות המתנחלים שנותרו במקום תקפו את התושבים באבנים, בעת שכעשרה חיילים ששהו על ראש גבעה סמוכה השקיפו על ההתרחשות בלי להתערב. לאחר כחצי שעה הגיעו למקום עשרות תושבים נוספים כדי לסייע לחקלאים, ואז נסוגו המתנחלים לכיוון הקרוואן והסוכה שהציבו על אדמות התושבים. בשלב זה החיילים שצפו במתרחש החלו לירות רימוני גז מדמיע וכדורי מתכת מצופים גומי לעבר החקלאים, כדי להגן על המתנחלים.
בסביבות השעה 12:00 הגיע למקום קצין צבא, שדרש מהתושבים לוותר גם הפעם ולשוב לבתיהם, כשהוא מבטיח כי הצבא יאפשר להם למסוק את הזיתים ביום אחר ויגן עליהם.
בעדותו תיאר ברכאת את המשא ומתן שניהל עם הקצין:
הגיע קצין שלא הכרתי ואני לא יודע מה הדרגה שלו. הוא התערב כמו בפעם הקודמת, ביקש ממני לשלוח את האנשים הביתה והבטיח שהוא יעשה תיאום למסיק בימי שישי ושבת הבאים וידאג שתהיה אבטחה מספקת. אמרתי לו שזכותנו להגיע לקרקעות שלנו מתי שנרצה ואנחנו לא זקוקים לתיאום, ושהם כבר הבטיחו אבטחה ולא קיימו. אחרי ויכוח ארוך הסכמנו להתקפל כדי שלא ייפגעו עוד אנשים וחזרנו הביתה. הוחלט שכמו שהקצין ביקש נגיע למטעים רק ביום שישי.
שלושה ימים לאחר מכן, בבוקרו של יום שישי, 16.10.20, חסם הצבא את כל הכניסות לכפר כדי למנוע ממתנדבים ותומכים לסייע במסיק. באותו בוקר יצאו יותר ממאה חקלאים ותושבים מהכפר אל המטעים כדי למסוק זיתים.
עשרות חיילים התפרסו על מורדות ההר וליד הקרוואן והסוכה שבמטעים התאספו עשרות מתנחלים. כשהגיעו המוסקים למרחק של כ-200 מטרים מהמטעים, החלו החיילים לירות לעברם כמויות גדולות של רימוני גז מדמיע, ורבים מהם נמלטו לכיוון הכפר. בעקבות הירי התפתחו עימותים בכמה אזורים סביב הכפר בין תושבים שיידו אבנים לכוחות שהשליכו רימוני הלם וירו רימוני גז מדמיע, כדורי מצופים גומי ואש חיה. במהלך העימותים, שנמשכו כשעתיים, נפגעו מספר תושבים מכדורי מתכת מצופים גומי או משאיפת גז מדמיע וטופלו במקום. תחמושת שירו החיילים גרמה להתלקחות שריפות במטעי הזיתים. החיילים אפשרו לכמה חקלאים לכבות את השריפות ידנית, אך במקביל המשיכו חיילים אחרים לירות גז מדמיע ולהשליך רימוני הלם. כבאית פלסטינית שהגיעה לאזור לא הצליחה להגיע לשריפות בשל העימותים וכעשרה עצי זית בוגרים נשרפו.
בסביבות השעה 13:00, לאחר הפוגה קצרה בעימותים שבמהלכה התושבים התפללו את תפילת הצהריים, ניסו חלק שוב להגיע לאדמות כדי למסוק את הזיתים. החיילים החלו שוב לירות גז מדמיע ורימוני הלם לעבר החקלאים, ושוב התפתחו במקום עימותים במהלכם צעירים יידו אבנים לעבר חיילים. מספר חקלאים נפגעו קל מכדורי "גומי", ועשרות מהם נפגעו משאיפת גז. כולם טופלו בשטח. בשעה 14:00 הגיעה תגבורת של חיילים והם המטירו רימוני גז רבים על התושבים, שנאלצו להימלט מהאזור. המתנחלים עמדו על הגבעה והשקיפו על המתרחש במהלך כל האירוע.
באותו ערב, למחרת בערב, וגם במהלך יום ראשון ה-18.10.20, ראה תושב בורקה שגר בקרבת מטעי הזיתים מתנחלים מהקרוואן מציתים עצים במטעים. בשל חששם של בעלי האדמות להגיע למקום, היקף הנזק אינו ידוע.
בצהרי יום שלישי, 20.10.20, הגיעו לכפר תחקירן בצלם, איאד חדאד ונציג הצלב האדום, ויצאו אל המטעים כדי לבחון את הנזק, אך כשהגיעו למרחק של כ-150 מטרים מהקרוואן הבחינו בהם המתנחלים. ארבעה מתנחלים רעולי פנים החלו לרוץ לעברם והם נאלצו להימלט.
נ.מ., תושב בורקה, תיאר בעדות שמסר לתחקירן בצלם, איאד חדאד, את הצתת העצים:
אני גר בשוליים הצפוניים של בורקה ומטעי הזיתים נמצאים במרחק של 500 מטר מצפון לבית שלי, באמצע הדרך בין הבית שלי לבין הקרוואנים של מתנחלי הגבעות. אנחנו סובלים כל השנים מהתקיפות שלהם במטעים וגם בתוך הכפר, כולל הצתת המסגד. הגשתי הרבה תלונות בעניין אבל בסוף התייאשתי ואני כבר לא מנסה אפילו להגיע לאדמות שלי. לכן לא הצטרפתי לתושבים באף אחד מהימים שבהם הם ניסו להגיע לאדמות שלהם בשביל המסיק. ב-16.10 החלטתי פשוט לצאת עם הצאן שלי למקום מרוחק, כדי להימנע מתקיפות מתנחלים וגם מהגז המדמיע של החיילים שיכול לפגוע בכבשים.
אחרי השעה 14:00 נודע לי שהמצב נרגע וחזרתי עם הכבשים הביתה. בסביבות השקיעה פתאום ראיתי אש משתוללת במטעי הזיתים שבין הבית שלי לקראוונים של מתנחלי הגבעות. ראיתי להבות גדולות שעלו לגובה רב, בערך 4 מטר, מעל אחד העצים. המשכתי לצפות במתרחש וראיתי כמה מתנחלים שהציתו מדי פעם עצים פה ושם במטע. לא הצלחתי להבין בחלקה של מי בדיוק מדובר, אבל נשרפו עצים בשטח די גדול, ואני חושש שחלק מזה היה בשטח שלי.
למחרת בערב וגם ביום ראשון שוב ראיתי מתנחלים מציתים עצים. זה היה בשטח די נרחב וקשה לי להעריך כמה עצים נשרפו. זה משהו בין 20 לכמה עשרות. מאז העימותים אף אחד לא מעז להגיע לשם אז אף אחד לא בדק. גם אני מפחד להגיע לשם. כשמסתובבים שם המתנחלים מגיחים פתאום מאחורי העצים. זה מצב שלא ניתן לתאר. כל מה שנותר לנו זה לשים את מבטחנו באלוהים.