בעיניים פקוחות | בלוג הצילום
קירות בטן אל-הווא זועקים את ההזנחה והנישול
פברואר 2020
אחד מציורי הקיר בפרויקט אמנות הרחוב "אני עד לסילוואן".
התושבים הפלסטינים בשכונת בטן אל-הווא שבסילוואן חיים בסיר לחץ מבעבע: כתוצאה ממדיניות מכוונת של הרשויות הישראליות, ובראשן עיריית ירושלים - השכונה צפופה, מוזנחת, ללא תשתיות ציבוריות וללא מבני ציבור הנחוצים כל כך לקיום חיי היומיום.
כאילו אין די בכך, מרחף מעל ראשי התושבים איום מתמיד בגירושם מבתיהם: הרשויות הישראליות, באמצעות עמותת "עטרת כהנים" ובאישור מלא של בתי המשפט – כולל בית המשפט העליון – פועלות כדי לגרש כ-700 מתושבי השכונה מבתיהם, תוך שהן מתעלמות מהעובדות ומתבססות על טיעונים מפוקפקים ועל פרשנויות משפטיות לקויות.
עד היום גורשו כבר 14 משפחות ולאחרונה אישר בית משפט השלום, בשלושה מקרים שונים, את גירושן של ארבע משפחות נוספות מבתיהן: משפחת שוויכי, משפחת עודה, משפחת דוויכ ומשפחת א-רג'בי, המונות 47 תושבים, בהם 14 קטינים. מאות תושבים אחרים חיים בחוסר ודאות תמידי בנוגע לעתידם ולעתיד ילדיהם, ללא אפשרות אמיתית להשפיע על חייהם ולעצב אותם כרצונם.
מעבר המתנחלים אל לב השכונה הפלסטינית הפך את חיי התושבים לבלתי נסבלים. הם נדרשים לחיות לצד שכנים עוינים, המביאים איתם "נדוניה" בדמות חיילי מג"ב ומאבטחים חמושים – הרואים בפלסטינים איום תמידי ומתייחסים אליהם בהתאם. כל משפחה כזו מנכיחה את הכוונות המוצהרות של ישראל בשכונה: סילוק של מאות תושבים והשתלטות על בתיהם.
כ-25 משפחות של מתנחלים עברו לגור במהלך השנים האחרונות בסילוואן הפלסטינית, שמספר תושביה עומד על כ-20,000. בשל מדיניותה המכוונת של עיריית ירושלים, סובלים התושבים מצפיפות, מתשתיות רעועות וממחסור בשירותים בסיסיים. העזובה זועקת מכל עבר.
אין בשכונה מדרכות. מכוניות מפלסות את דרכן בסמטאות צרות, נעות קדימה ואחורה כשמכונית מגיעה ממול. הולכי רגל, בהם ילדים קטנים, נמלטים לצדדים, לגומחות ולמדרגות העולות ישירות מהרחוב לבתים.
חוחיות צבעוניות, פרושות כנפיים או מכונסות בתוך עצמן. עיניים מתריסות, מעוררות אי שקט. עץ מפותל, שענפיו הפכו לידיים הנשלחות אל השמיים. עוד ועוד קירות בשכונה הצפופה והמוזנחת שבמזרח ירושלים, מתכסים בציורי קיר עצומים. זאת, כחלק מפרויקט אמנות רחוב הנקרא "אני עד לסילוואן", שיזמה האמנית סוזן גרין, בשיתוף התושבים, במטרה לסייע במאבקם באמצעות הנכחת קיומם בעיר. בשיאו, אמור הפרויקט לכלול 150 ציורים.
הפרויקט כולל גם ציורי עיניים, המביטות למערב העיר ודורשות: אנחנו כאן, תראו אותנו. בו בזמן הן מזכירות לנו שהתושבים גם מתבוננים בנו ובמעשינו. כך מנסים תושבי סילוואן להשמיע את קולם, המושתק במסדרונות העירייה, באולמות בתי המשפט ובדעת הקהל הישראלית.
לא תמצאו בשכונה גן משחקים, פארק נעים או פינות חמד בהן יכולות משפחות להתכנס אחר הצהריים לבילוי משותף, והילדים יכולים לשחק בחופשיות. העירייה נמנעת, במכוון, מהשקעות בשכונה – והחיים בהתאם.
התושבים, מיוזמתם, הקימו מרכז קהילתי קטן המציע לילדים מרחב בטוח למשחק ולימוד. המתנ"ס המאולתר מציע לילדים חוגים, משחקי מחשב, קריאה ויצירה וגם מגרש כדורגל קטנטן.
המרכז מעניק לילדים אפשרות, נדירה בשכונה, להיפגש עם חבריהם ולצאת קצת מבתיהם, בעיקר בימים גשומים או חמים במיוחד.
כל משפחה של מתנחלים, המתגוררת בשכונה, נעה ברחובות בליווי מאבטחים פרטיים – הממומנים על ידי משרד השיכון (להלן: כיסם של אזרחי המדינה). המאבטחים החמושים, הנוכחים באופן קבוע בשכונה, הם חלק מהשגרה הקבועה והמאיימת, המזכירה לתושבים הפלסטינים את יחסי הכוחות.
אסתטיקה מול הישרדות, שאיפה לחופש מול מדיניות חונקת.
בלוג הצילום בעיניים פקוחות של בצלם מופץ תחת רישיון ייחוס 4.0 בין־לאומי של Creative Commons. ניתן לעשות שימוש חופשי בתמונות המופיעות כאן, אך יש לציין את שם הצלם/ת ואת ארגון "בצלם" כיוצרים בכל שימוש פומבי בהן.
משטר הכיבוש הישראלי כרוך ממהותו בהפרה שיטתית של זכויות האדם. בצלם פועל במטרה להביא לסיומו, מתוך הכרה שרק בדרך זו ניתן לממש עתיד בו זכויות האדם, דמוקרטיה, חירות ושוויון יובטחו לכל בני האדם – פלסטינים וישראלים – החיים בין הירדן לים.