מעדויות שגבה בצלם עולה כי במהלך המבצע שערך הצבא בשכם בסוף חודש פברואר, השתמשו חיילים בשני ילדים פלסטינים, בת 11 ובן 15, וכן בתושב העיר בן 24, כבמגינים אנושיים. שימוש כזה מהווה הפרה בוטה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, ופקודות הצבא אוסרות עליו באופן מפורש וחד משמעי. בעקבות כך, פנה בצלם לפצ"ר (הפרקליט הצבאי הראשי) בדרישה כי יורה לאלתר על פתיחה בחקירת מצ"ח (המשטרה הצבאית החוקרת).
המבצע הצבאי בשכם, שכונה "חורף חם", החל ב-25.2.07 נועד, לטענת הצבא, "לסכל את תשתיות הטרור" בעיר, ובכלל זה למעצר מבוקשים ולאיתור מעבדות נפץ. במסגרת המבצע הטיל הצבא עוצר מלא במשך למעלה מיומיים ברציפות על אזור העיר העתיקה (הקסבה) של שכם, בו מתגוררים עשרות אלפי תושבים. אדם אחד, שעלה לגג ביתו בזמן העוצר, נורה ונהרג על-ידי חיילים, ובנו נפצע.
לפי העדויות, ביום הראשון למבצע, בסביבות השעה חמש בבוקר, הגיעה קבוצת חיילים לביתה של משפחת עומירה שבעיר העתיקה, הוציאה את כל בני המשפחה מהבית וריכזה אותם, יחד עם תושבים אחרים, באחד הבתים הסמוכים. לאחר מכן, הורו החיילים לאחד מבני המשפחה, עמיד עמירה, בן 15, להתלוות אליהם בסריקות שערכו בשלושה בתים אחרים. לפי עדותו של הנער, דחפו אותו החיילים בקני הרובים וכפו עליו להיכנס לפניהם לחדרי הבתים, לפתוח ארונות ולרוקן את תכולתם וכן לפתוח חלונות. באחת הפעמים, לפי עדות זו, ירה אחד החיילים מספר יריות לתוך החדר.
במקביל, השתמשו חיילים אחרים באופן דומה בבן דודו של הילד, סמאח עמירה, בן ה-24, כבמגן אנושי. שימוש זה תועד בחלקו במצלמות הטלביזיה של סוכנות הידיעות AP ושודר במהדורות החדשות של ערוצי טלביזיה ישראליים. בין השאר, אולץ עומיירה להיכנס לכל אחד מחדרי ביתו, כשהחיילים צועדים אחריו. לאחר מכן ירה אחד החיילים צרור יריות לתוך כל חדר.
באירוע אחר, שהתרחש בשעות הבוקר של ה-28.2.07 באותו אזור של שכם, השתלטו חיילים על בית משפחת דעדוש ונעלו את ששת בני המשפחה באחד מחדרי הבית. במהלך היום חקרו החיילים את כל בני המשפחה על מקום הימצאם של חמושים פלסטינים שירו עליהם מאזור זה במהלך המבצע. בסביבות השעה שמונה בערב אילצו החיילים את אחת מבנות המשפחה,ג'יהאן דעדוש, בת 11, להוביל אותם פעמיים אל בית סמוך אותו הזכירה בתשובותיה לחיילים. באחת הפעמים, אילצו החיילים את הילדה, לפתוח את דלת הבית ולהיכנס לתוכו לפניהם. לאחר שסיימו לסרוק את הבית החזירו החיילים את הילדה לביתה. בעדותה לבצלם תיארה הילדה את תחושתה לאחר שהחיילים עזבו אותה "רעדתי מפחד, חששתי שיהרגו אותי או ישלחו אותי לכלא. הדבר היחיד שרציתי הוא לישון... אני מפחדת שהחיילים יחזרו וייקחו אותי".
מכלול הפרטים העולים מהעדויות, ובפרט הירי לתוך החדרים כפי שתואר בעדויותיהם של עמיד וסאמח עומירה, מלמדים כי החיילים חששו כי בבתים בהם בוצעו הסריקות מסתתרים חמושים פלסטינים, או הוטמנו מטעני נפץ. המשימות אותן אולצו שני הילדים והמבוגר לבצע בהוראת החיילים היו, אם כן, כרוכות בבירור בסכנת חיים וסביר להניח כי החיילים היו מודעים לכך.
בפנייתו לפצ"ר ציין בצלם כי זוהי הפעם הרביעית מאז יוני 2006 (מבצע "גשמי קיץ" ברצועת עזה), שבה מתעד הארגון שימוש באזרחים פלסטינים כבמגינים אנושיים על-ידי חיילים. לפי מידע שנמסר לארגון, הורה הפצ"ר על פתיחה בחקירת מצ"ח רק באחד המקרים, וחקירה זו לא הסתיימה עד היום. לנוכח מקרים אלה, הביע בצלם חשש כי הוראת הצבא, האוסרת על פרקטיקה פסולה זו, אינה נמסרת כראוי לחיילים וכי השתהות הפצ"ר בחקירת אירועים אלה משדרת מסר סלחני בכל הנוגע לשימוש בפרקטיקה זו.
רקע משפטי
המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הקובע את הכללים החלים בעת סכסוך מזוין, מחייב את כל הצדדים הנוטלים חלק בלחימה, להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, תוך כדי הקפדה על שמירת חייהם וכבודם של אלה האחרונים. אמנת ג'נבה הרביעית קובעת כי אזרחים המוצאים את עצמם בידיו של צבא היריב "זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם... היחס אליהם יהא תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשה אלימות או איומי אלימות..." (סעיף 27).
כפועל יוצא מהחובה להגן על חייהם וכבודם של אזרחים, מטילה אמנת זו איסור מפורש על שימוש באזרחים כבמגינים אנושיים על-ידי הצבתם לצד חיילים או לצד מתקנים צבאיים מתוך כוונה להשיג חסינות מפני התקפה (סעיף 28). הפרשנות הרשמית של האמנה, מכנה פרקטיקה זו, שהייתה שכיחה במהלך מלחמת העולם השנייה, "אכזרית וברברית". האמנה אוסרת גם על הפעלת לחץ פיזי או נפשי על אזרחים וכן על שימוש כפוי בהם לביצוע משימות צבאיות (סעיפים 31 ו-51).
יתרה מזו, המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובע כי ילדים מתחת לגיל 15 זכאים בעת מלחמה להגנה מיוחדת מצד הצדדים הלוחמים, בנוסף לזו המגיעה לכלל האזרחים. על-כן, שימוש בילדים מתחת לגיל זה לצורך ביצוע משימות צבאיות מוגדר במשפט הפלילי הבינלאומי כפשע מלחמה.
למרות איסורים אלה, במשך תקופה ארוכה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בייחוד במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, עשה הצבא שימוש שיטתי באזרחים פלסטינים כבמגינים אנושיים, כשהוא כופה עליהם לבצע פעולות צבאיות הכרוכות בסיכון ממשי לחייהם. רק בעקבות עתירה שהגישו ארגוני זכויות האדם נגד פרקטיקה זו, במאי 2002, הוציא הצבא הוראה כללית האוסרת על שימוש בפלסטינים כ"אמצעי של 'מגן חי' מפני ירי או פיגועים של הצד הפלסטיני". בעקבות הוראה זו, ירדה שכיחות התופעה באופן משמעותי.
עם זאת, הצבא גרס כי הסתייעות בתושבים פלסטינים לצורך "מסירת אזהרה" למבוקש המתבצר במקום כלשהו, בהסכמתו של התושב, אינה בבחינת שימוש בו כבמגן אנושי. פרקטיקה זו כונתה "נוהל שכן" והצבא הוסיף להשתמש בה הרשמית עד שנאסרה גם היא,בעקבות עתירה נוספת של ארגוני זכויות האדם לבג"ץ. שופטי בג"ץ קבעו כי נוהל זה סותר גם הוא את הוראות המשפט ההומניטארי ועל כן הינו בלתי חוקי.
