דילוג לתוכן העיקרי
מוחמד נוואג'עה: מאז שהתחילה מגפת הקורונה, ארבעים ימים לא הייתי בבית. אף אחד לא מפצה את הפועלים על אובדן ימי העבדה, אז אני מעדיף לסבול עכשיו ולהיות רחוק מהמשפחה.
תפריט
מהשטח
נושאים

ארבעים ימים רחוק מהבית: עדותו של מוחמד נוואג'עה

לאחר שפרצה מגפת הקורונה, הודיעה ישראל לפלסטינים המועסקים בה כי עליהם לבחור: האם להישאר במקום עבודתם בישראל, הרחק ממשפחתם, כשהם תלויים לחלוטין בחסדיהם של מעסיקיהם, או לשוב לביתם ולוותר על מקום עבודתם ועל פרנסתם. מוחמד נוואג'עה, בן 33, פועל בניין מיטא שבמחוז חברון, קיבל רק לאחרונה היתר עבודה בישראל וציפה להתחיל את חייו החדשים, אך ההגבלות החדשות קטעו את חלומו. הוא מסר את עדותו בתל-אביב ב-19.4.20 כשהיה עדיין בתל-אביב, שבה שהה ארבעים יום ברציפות כדי לעבוד באתר בנייה:

לפני שלושה חודשים קיבלתי סוף סוף היתר עבודה בישראל, אחרישנעזרתי בעורך דין ושילמתי לו 10,000 שקלים. עד אז עבדתי בבניין ביטא, אבל העבודה לא הייתה סדירה ולא הרווחתי הרבה כסף וכתוצאה מזה נקלעתי לחובות. אני מפרנס את שני ההורים שלי, את אשתי ואת התינוקת שלנו, בת שמונה חודשים, ואני גם עוזר לממן את שכר הלימוד של שניים מהאחים שלי באוניברסיטה. היתר העבודה בישראל שימח אותנו מאד והיה נראה שאנחנו מתחילים דרך חדשה ושנוכל לצאת מהחובות. הייתי מאושר.

אחרי שקיבלתי את ההיתר התחלתי לעבוד בתל אביב. כל יום יצאתי לעבודה בשלוש לפנות בוקר והגעתי למחסום 300, שם חיכיתי הרבה זמן עם אלפי פועלים נוספים, בצפיפות ובתנאים קשים. אחרי שעברתי את המחסום נסעתי לאתר הבנייה בתל אביב, עבדתי כל היום והגעתי חזרה הביתה רק בסביבות 21:00. כך נראו החיים שלי.

אני משלם עבור ההיתר דמי תיווך בסך 140 ש"ח ליום, שזה 2,700 ש"ח בחודש, והנסיעות עולות עוד 100 ש"ח ביום בערך. ועדיין, גם אחרי כל התשלומים האלה, ההכנסה שלי כפולה ממה שהייתה כשעבדתי ביטא. בגלל שאני רצף, אני מרוויח בסביבות 500 ש"ח ביום. פועלים לא מקצועיים מרוויחים רק 300 ש"ח, ואז נשארים ביד עם 100 ש"ח, אחרי ניכוי הוצאות ההיתר והנסיעה. כולנו חשופים לניצול מצד המתווכים שמוכרים את ההיתרים, הם אפילו גובים עמלה גם על ימים שאנחנו לא עובדים בהם, כמו החגים היהודיים.

מאז שהתחילה מגפת הקורונה והוכרז מצב חירום, ישראל הורתה לפועלים לא לחזור הביתה ולהישאר ללון בתוך ישראל. לי יש מזל כי החברה שבה אני עובד שכרה עבורנו דירה קרוב לאתר הבנייה. הרבה פועלים אחרים נאלצים לישון באתרי הבנייה עצמם, בתנאים קשים מאוד. אני יוצא מהדירה רק כדי לקנות אוכל בסופרמרקט.

כבר ארבעים ימים לא הייתי בבית ואני עדיין מנסה להסתגל למצב החדש, רחוק מהמשפחה. בינתיים אני נשאר כאן. הנסיעה עולה עכשיו מאות שקלים, כי לנהגי המוניות מותר להסיע רק נוסע אחד בכל פעם. בנוסף, הרשות הפלסטינית הציבה מחסומים ליד המחסומים של הצבא והיא מכריחה את כל הפועלים שחוזרים להיכנס לבידוד למשך 14 יום. הבעיה היא שאף אחד לא מפצה את הפועלים על אובדן ימי העבודה, אז אני מעדיף לסבול עכשיו ולהיות רחוק מהמשפחה, ככה אני גם שומר על מקום העבודה שלי. אני עדיין לא יודע מתי אחזור הביתה, אבל מקווה מאוד שאוכל לבלות לפחות חלק מהרמדאן עם המשפחה שלי".

עדכון: לאחר למעלה מ-40 יום, חזר מוחמד נוואג'עה הביתה, כדי לבלות בחיק משפחתו את חודש הרמדאן.

* העדות נגבתה על-די תחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-19.4.20, באמצעות הטלפון.