דילוג לתוכן העיקרי

שגרת כיבוש גם בימי קורונה: ישראל ממשיכה במעצרים ופשיטות על בתים בגדה המערבית

בזמן שהעולם כולו עומד מלכת, ממשיך הצבא לקיים את שגרת הכיבוש האלימה ברחבי הגדה המערבית. בין ה-1.3.20 ל-3.4.20 כוחות הביטחון פשטו על מאה בתים בגדה המערבית, ועצרו במהלך פעולות אלה 217 בני אד...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

שגרת כיבוש גם בימי קורונה: ישראל ממשיכה במעצרים ופשיטות על בתים בגדה המערבית

בזמן שהעולם כולו עומד מלכת, ממשיך הצבא לקיים את שגרת הכיבוש האלימה ברחבי הגדה המערבית. בין ה-1.3.20 ל-3.4.20 כוחות הביטחון פשטו על מאה בתים בגדה המערבית, ועצרו במהלך פעולות אלה 217 בני אדם, 16 מהם קטינים. 40% מהעצורים ו-60% מהקטינים נעצרו בין ה-12.3 ל-3.4.20, לאחר שישראל והרשות הפלסטינית החמירו את ההגבלות על התנועה בגדה.

תחקירני בצלם תיעדו פשיטות ליליות על 12 דירות, בהן חיות ארבע משפחות גרעיניות ומשפחה אחת מורחבת. בכולם החיילים פרצו בכוח לבתים, כשהם מעירים את כל בני המשפחה משנתם. בחלק מהבתים הם אף כלאו את כל בני המשפחה באחד מחדרי הבית, בעת שהפכו את תכולת החדרים הנותרים. בחלקם נמשכה הפשיטה כשלוש שעות.

כניסה, אלימה ממהותה, של חיילים חמושים לבית משפחה באישון לילה מעוררת – תמיד – פחד ובעתה. אלא שבימים אלו מתווספת לחרדה "השגרתית" גם חרדה נוספת, ייחודית לימים אלו: החרדה מפני הידבקות בנגיף קורונה, כתוצאה מכניסה של זרים לבית המשפחה ושהותם שם משך זמן ממושך. חששות אלו אינם פוקעים עם צאת החיילים מהבית ומוסיפים ללוות כל משפחה שכך פרצו לביתה – הן ביחס לבני הבית, והן ביחס לבני המשפחה שנעצרו ונלקחו מביתם. העובדה שהצבא, כתמיד, אינו טורח ליידע את המשפחות על מקום הימצאם של יקיריהן או לכמה זמן יוחזקו, מעצימה את החששות.

תוצאות החיפוש האלים בביתם של מונא ונאסר מוראר בכפר בודרוס. צולם על-ידי המשפחה

להלן תיאור המקרים שתיעדו תחקירני בצלם. בשל הסגר המוטל על הגדה, העדויות נגבו באמצעות הטלפון.

18.3.20: בית משפחת א-שיח', רמאללה

ביום רביעי, 18.3.20, בסביבות השעה 4:00 לפנות בבוקר, פרצו חיילים בחליפות מגן לבית משפחת א-שיח' ברמאללה, שבו שהו באותה עת האם ושלושת ילדיה, הקטן בהם בן תשע. שלושה חיילים נכנסו לבית וכ-15 נוספים הקיפו אותו. החיילים שנכנסו עברו בין החדרים, החדר של האם, ושני החדרים של הילדים והעירו את כל הדיירים, ולאחר מכן סגרו את דלתותיהם ולא אפשרו להם לצאת. הם הוציאו מחדר הטלוויזיה את הבן הבכור, עימאד, בן ה-24, שישן שם. שמו מסיכה על פניו והורו לו לעטות כפפות על כפות ידיו, אזקו את ידיו מאחורי גבו ולאחר כרבע שעה עזבו את הבית ולקחו אותו איתם. במהלך שהייתם בבית מנעו החיילים מאחותו רולא בת ה-23 לתעד את מעשיהם והחרימו את הטלפונים הניידים שלה ושל אחיה בן התשע מבלי להחזיר אותם.

החיילים לא יידעו את האם לאן הם לוקחים את בנה. למחרת נודע למשפחה מארגון "מועדון האסיר" כי הוא הועבר לבית המעצר קישון (ג'למה) וכי מעצרו הוארך בשבוע באותו יום. מאוחר יותר עדכן הארגון את המשפחה כי עימאד מואשם ביידוי אבנים וכי הוא הועבר מבית המעצר קישון לכלא באזור הדרום, שם הושם בבידוד לאחר שאדם שהיה כלוא עמו ושוחרר לאחרונה אובחן כחולה קורונה. הדיון במעצרו בבית המשפט נקבע ליום שני, 6.4.20.

רולא א-שיח' סיפרה על אירועי אותו לילה בעדות שמסרה ב-21.3.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד:

אני ואחי הקטן ישנו בחדרים שלנו, אמא שלי אצלה בחדר ועימאד ישן בחדר הטלוויזיה. התעוררתי בבהלה כששמעתי צעדים ורעשים בבית, וראיתי שהחיילים פרצו את הדלת ונכנסו פנימה.

בזמן הפשיטה פחדתי מאוד, במיוחד בגלל שאבא שלי לא היה בבית באותו לילה. המראה של החיילים עם בגדי המגן והמסכות היה מפחיד. הם נראו כמו אנשי חלל או חייזרים. הם נכנסו בלי רשות, לא הציגו שום צו ובלי שום כבוד לפרטיות שלנו בתוך הבית שלנו. כולנו היינו בפיג'מות, במיטות שלנו.

החיילים נראו לחוצים. היה ברור שהם לא רוצים לגעת בשום חפץ וגם לא בנו. הם עברו בין החדרים והסתכלו מרחוק מי נמצא בכל חדר. ניסיתי לצאת מהחדר שלי, אבל אחד מהם דחף אותי פנימה באלימות. הם הוציאו את עימאד מהחדר שבו ישן. זה היה דומה לחטיפה. אחרי רבע שעה בערך הם יצאו מהבית, הם אפילו לא ערכו חיפוש.

הם החרימו את הפלאפון שלי כשניסיתי לצלם אותם, ולא החזירו אותו. הם החרימו גם את הפלאפון של אחי הקטן.

אנחנו דואגים מאוד לעימאד, במיוחד עכשיו בגלל מגפת הקורונה, אין לנו מושג מה קורה בתוך בתי הכלא. המחשבה על מה עלול לקרות שם, בעיקר בגלל התנאים הקשים שבהם הישראלים מחזיקים את העצירים הפלסטינים, מפחידה מאוד. לפי מה שאנחנו שומעים, אין שם שירותי בריאות והיגיינה אפילו ברמה המינימלית. מה יהיה אם, חס וחלילה, המחלה תתפשט בבית הכלא? זה יהיה אסון נוראי.

19.3.20: שלושה בתים במחנה הפליטים א-דוהיישה, מחוז בית לחם

ביום חמישי, 19.3.20, בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, נכנסו כעשרה חיילים, חלקם בחליפות מגן, לשלושה בתים בשכונה המזרחית שבמחנה הפליטים א-דוהיישה. החיילים פרצו את דלתות הבתים ועצרו שלושה מדייריהם –ראמז מלחם בן ה-23, מוסטפא אל-חסנאת בן ה-21 ואת יזן אל-בלעאווי בן ה-20. הם הלבישו את השלושה בחליפות מגן, אזקו את ידיהם והובילו אותם רגלית לג'יפים צבאיים שחנו בסמוך. לאחר כעשרים דקות עזבו החיילים את האזור.

לאחר כמה ימים הודיע הצלב האדום לבני המשפחות שהצעירים נלקחו לבית המעצר קישון (ג'למה), שם הושמו בבידוד למשך 14 ימים בשל התפשטות נגיף הקורונה במדינה. במהלך תקופת הבידוד נאסר עליהם לשוחח עם עורך דינם. נגד השלושה הוצאו צווי מעצר מנהלי למשך שישה חודשים. להלן תיאור של שניים מהמקרים:

בעדות שמסר תאמר מלחם, בן 25, לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.3.20, הוא תיאר את מעצר אחיו, ראמז:

אני גר עם המשפחה שלי – ההורים, חמישה אחים ואחיות ושתי דודות מצד אבא שלי.

ב-19.3.20, בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, התעוררנו מבוהלים מפיצוץ דלת הבית, שנהרסה ונפלה על הרצפה. בערך עשרה חיילים נכנסו לבית, חלק מהם בחליפות מגן. הם שאלו על אחי ראמז, שהוא סטודנט באוניברסיטה ונעצר בעבר. הקצין אסר עלינו לזוז וכמה חיילים שלבשו חליפות מגן הסתערו על החדר שלו. הם נתנו לו חליפת מגן לבנה והורו לו ללבוש אותה.

ראיתי את ראמז יוצא מהחדר. אחד החיילים אזק את הידיים שלו וכיסה לו את העיניים. אבא שלי ניסה למחות על המעצר, בגלל המגפה והפחד שהוא יידבק, אבל החיילים צעקו עליו לשתוק. אבא ואמא ניסו להחזיק את ראמז ולמנוע מהחיילים להוציא אותו מהדירה, אבל אז החיילים זרקו שני רימוני הלם כדי להפחיד אותנו. אחד פגע בקיר של הסלון ועשה בו חור והשני פגע בפתח של הדירה ושבר חלונות.

נזק שהסב רימון ההלם שזרקו חיילים לסלון הבית. צולם על-ידי בני המשפחה

הסתכלנו מהחלון על החיילים שהובילו את ראמז ברגל לכיוון השכונה הקרובה, מרחק של שני קילומטרים בערך מהבית שלנו. אחר-כך נודע לנו שהחיילים עצרו עוד שני צעירים מהמחנה ושגם אצלם הכל קרה מאוד מהר, תוך כמה דקות. אחרי כמה ימים הודיעו לנו מהצלב האדום שהחיילים לקחו את העצורים לבית המעצר עציון, ומשם העבירו אותם לכלא ג'למה (קישון), וששמו אותם בבידוד למשך 14 יום.

מאז שעצרו את אח שלי לא יכולנו לדבר איתו או לבקר אותו. עורך הדין עדכן אותנו שהיה דיון בבית המשפט והאריכו את המעצר שלו עד ל-2.4.20.

אמא שלי מאוד דואגת לאחי, ומפחדת שהוא יידבק בקורונה. אנחנו מנסים להרגיע אותה כל הזמן אבל גם אני מאוד דואג, גם לאחי וגם לאמא שלי.

נזק שהסב רימון הלם שזרקו חיילים בפתח הדירה. צולם על-ידי בני המשפחה

סחר אל-חסנאת, בת 20, סיפרה ב-27.3.20 לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש על מעצרו של אחיה מוסטפא:

אני גרה עם המשפחה שלי, ההורים ושישה אחים ואחיות.

ב-19.3.20, בסביבות השעה 5:00 לפנות בוקר, התעוררנו מפיצוץ של הדלת הראשית של הבית. הדלת נפלה. בערך עשרה חיילים נכנסו לבית. התלוננו על הכניסה האלימה שלהם וכמה מהם התעצבנו ודחפו את אחי מוסטפא. אחר כך אחד החיילים כיסה לו את העיניים, הלביש אותו בחליפת מגן לבנה, אזק לו את הידיים והוביל אותו אל מחוץ לבית.

הכל נעשה בצורה אלימה מאוד ולא אנושית, אפילו שזה נמשך רק כמה דקות. הפיצוץ של הדלת, והתקיפה של אחי, במיוחד במצב כרגע, כשכולם מפוחדים בגלל התפשטות הקורונה, ובמיוחד באזור בית לחם.

מאז המעצר של מוסטפא אנחנו מודאגים מאוד. נודע לנו שהוא בבידוד בבית המעצר בג'למה ל-14 יום. אין לנו אפשרות לתקשר איתו וגם עורכי דין לא יכולים לבקר אותו או אפילו לדבר איתו בטלפון עד שייגמר הבידוד. נודע לנו דרך מרכז התלונות (המוקד להגנת הפרט) שדיונים בבית המשפט יתקיימו באמצעות וידיאו אחרי תום תקופת הבידוד. החששות שלנו רק הולכים ומתגברים, ואנחנו מרגישים שהימים עוברים לאט מאוד. לאמא שלי הכי קשה, היא לא נרגעת וכל הזמן רק בוכה ודואגת למוסטפא ואחנו מנסים להרגיע אותה. אני מקווה שאחי ושאר העצורים יחזרו בריאים ושלמים למשפחות שלהם.

31.3.20, שמונה דירות משפחת מוראר בכפר בודרוס ובעיר רמאללה

ביום שלישי, 31.3.20, בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, פשטו כוחות הביטחון על שמונה דירות של משפחת מוראר המורחבת, אחד מהם בעיר רמאללה ושבעה בכפר בודרוס שבמחוז רמאללה.

תחילה נכנסו החיילים לביתם של מחמוד (45) ומרוות (40) מוראר ושלושת ילדיהם, בני ארבע עד עשר, בעיר רמאללה. עם כניסתם, עצרו החיילים מיד את האב מחמוד ועזבו עמו את המקום. אך לאחר כעשר דקות הם שבו לבית וערכו בו חיפוש אלים.

זמן קצר לאחר מכן נכנסו עשרות חיילים, ובהם כמה חיילות, עם שני כלבים, לשבעת בתיהם של ארבעת אחיו של מחמוד ושלושה מאחייניו בכפר בודרוס:

לבניין בן שתי קומות במרכז הכפר שבו גרים שניים מהאחים: בקומה הראשונה גרים נאסר (בן 49) ומונא (בת 41) מוראר, יחד עם חמשת ילדיהם, בני חודש עד עשרים ואמו של נאסר, ח'דיג'ה, בת ה-86. בקומה השנייה גרים מוחמד (בן 62) ועאידה (בת 55) מוראר, יחד עם תשעת ילדיהם, שניים מהם קטינים.

לבניין בן שלוש קומות בחלק אחר של הכפר: בקומה האמצעית גר אח נוסף, נעים מוראר, בן 51, עם אשתו נג'אח בת ה-49 וחמשת ילדיהם ובשאר הקומות גרים שלושת בניהם הנשואים – מסלם, מאלכ ומוחמד, עם משפחותיהם.

לביתם של אח נוסף, עאייד מוראר (בן 61), אשתו נעמה (בת 52) וששת ילדיהם.

חלק מהחיילים לבשו חליפות מגן ואחרים רק מסכות וכפפות. בחלק מהבתים החיילים פרצו בכוח את דלות הכניסה. החיילים כלאו את כל בני המשפחה בחדר אחד, תחת שמירה והפכו את תכולת הבתים. בחלק מהבתים הם אף השחיתו רכוש ובין היתר עקרו חיפוי קרמיקה מקירות ומרצפות. בכל הבתים נשארו החיילים כשלוש שעות.

מחמוד מוראר שוחרר ב-7.4.20 בערבות של 5,000 ש"ח. לדבריו לא נמסר לו מדוע נעצר.

להלן עדויות של שלושה מדיירי הבתים על-ידי תחקירן בצלם, איאד חדאד, ב-31.3.20:

עדותה של מרוות מוראר, רמאללה:

החיילים נכנסו בלי שום רשות. הם פרצו את הדלת ואנחנו נבהלנו ופחדנו מאוד. בהתחלה לא הבנו מה קורה. הם נכנסו עם כלב גדול שרחרח והסתובב בכל חדרי הבית. הוא היה מפחיד מאוד. אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקומי. הילדים ישנו ודאגתי להם מאוד. דאגתי גם לבעלי שהחיילים רצו לעצור. אני מוגבלת כרגע בתנועה, כי הרגל שלי בגבס וזה הלחיץ אותי עוד יותר. פחדתי גם כמובן שהם ידביקו אותנו בקורונה.

כשהחיילים נכנסו הם מיד זרקו על בעלי חליפת מגן והורו לו ללבוש אותה. אחר-כך הם לקחו את תעודת הזהות ואת מפתחות הרכב שלו והובילו אותו החוצה. לא ידענו לאן הם לוקחים אותו. הם לא הרשו לי לשאול אותם לאן הם לוקחים אותו ולמה. אחרי עשרים או שלושים דקות הם עזבו.

לא עיכלתי את מה שקורה והייתי בהלם, נשארתי בבית עם שלושת הילדים הקטנים ועם דלת הרוסה. התקשרתי לבני המשפחה של בעלי בכפר בודרוס כדי שמישהו מהם יבוא לעזור לי, כי בתקופה הזאת אי אפשר לבקש עזרה מאף אחד, כולם מפחדים בגלל הקורונה. אחרי עשר דקות, החיילים חזרו פתאום עם הכלב. הם התפזרו בכל החדרים, העירו את הילדים שישנו בחדרים שלהם וריכזו את כולנו בסלון. הם התחילו לחפש ולנבור בכל תכולת הבית והרהיטים. חיבקתי את הילדים שלי שהתעוררו מבוהלים והיו בהלם וניסיתי להרגיע אותם. הכלב הפחיד את הילדים עוד יותר, למרות שאחד החיילים החזיק אותו.

בערך רבע שעה לפני שהם עזבו, בסביבות השעה 6:00, שני חיילים הכריחו אותי לרדת איתם לחניון של הבניין, למרות שאמרתי להם שקשה לי ללכת עם הגבס. הם איימו עליי בנשק ולא הייתה לי ברירה אלא לבוא איתם. ירדתי במעלית וכשהגעתי לחניון ראיתי שהם כבר חיפשו במכונית שלנו. הם פתחו את כל הדלתות וגם את המכסים של המנוע ותא המטען והורידו את כל הכיסויים מהמושבים. הם ניסו להתניע את המכונית אבל לא הצליחו. אז הם הורו לי להתניע אותה ולא יכולתי כי אני לא יודעת לעשות את זה. אחר כך הם הביאו גרר צבאי, לקחו את המכונית ועזבו את האזור.

היינו במצב קשה מאוד. לא הצלחתי לסדר לבד את הבית. אחרי שעה בערך הגיעו אלינו האחים של בעלי. חיילים נכנסו גם לבתים שלהם, אבל לא עצרו אף אחד מהם. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. כל העיר בסגר ואסור להסתובב. הילדים היו מפוחדים.

ספות שהושחתו בביתם של נעים ונג'אח מוראר בכפר בודרוס. התמונה צולמה על-ידי המשפחה

עדותו של נעים מוראר, בודרוס:

באותו לילה המצב בכפר היה שקט. אני חבר בוועדת החירום של הכפר וכולנו פיקחנו על התנועה לתוך הכפר והחוצה ממנו בגלל התפשטות מגפת הקורונה שמכה בכל העולם. לא עלה בדעתנו שחיילים יפשטו על הכפר שלנו, במיוחד שכולם עסוקים עכשיו במאבק בנגיף. בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר ביקשתי מוועדת החירום רשות לצאת מהבית כדי לנסוע לרמאללה, לעזור לאשתו של אחי מחמוד ולילדים הקטנים שלהם אחרי שהיא התקשרה אליי וסיפרה על הפשיטה והמעצר של אחי. אחי מוחמד הגיע כדי להצטרף אליי והתארגנו לצאת לשם, אבל לפני שהספקנו נכנסו לבניין המשפחתי שלנו יותר משלושים חיילים. אני כבר רגיל לפשיטות ולברבריות שלהם והם לא מפחידים אותי. הצבא והשב"כ כבר עצרו אותי כמה פעמים. אבל הפעם כן פחדתי, בגלל הקורונה. חששתי שהחיילים והכלבים חולים ושהם ידביקו אותנו.

ניסיתי לעצור אותם, אבל הם תקפו אותי. הם דחפו אותי ואיימו עלי בנשק והכריחו אותי לשבת בסלון. אותו דבר עם אחי מוחמד, שבא במיוחד כדי לנסוע איתי לרמאללה. החיילים הכריחו את כל הדיירים שבבניין, 13 נפשות, להתאסף בסלון – נשים, צעירים וילדים. בינתיים הכלבים הסתובבו לידינו. הם הכריחו אותנו לשבת צפופים, למרות שבגלל ההנחיות של משרד הבריאות הפלסטיני הפקדנו עד אז לשמור על מרחק אחד מהשני עד כמה שאפשר.

ניסיתי להתווכח איתם אבל לא היה איכפת להם. כל פעם שניסינו לומר משהו הם איימו עלינו בנשק ואסרו עלינו לדבר. במהלך הפשיטה ראיתי חיילים בכל פינות הבית. דרך חדר המדרגות שמענו אותם נוברים בדירות שבקומות העליונות ומשחיתים דברים. אמרתי להם:"מה, אין אנושיות ולא רחמים, איך זה שאתם נוהגים בנשים, ילדים ומשפחה שלמה בצורה כזו? מה, אין לכם רגש, אתם לא חוששים להדביק אותנו בנגיף"? אבל הם התעלמו.

מפעם לפעם אחד מהם שאל אותי מאיפה יש לנו נשק. אמרתי לו:"אתם מחפשים ונוברים בבית, אם תמצאו נשק תיקחו אותו ותעצרו אותי. אני יודע שאין לי שום נשק ואגיש נגדכם תלונות לכל ארגוני זכויות האדם המקומיים והבינלאומיים על הפשעים שלכם נגדנו". הם עזבו רק אחרי שלוש שעות בערך, בשעה 6:00 בבוקר. רק אז נודע לי שבאותו זמן הם פשטו גם על הבתים של שלושת האחים שלי בכפר.

הם חיפשו בכל הרהיטים ובארונות בדירה שלי ובדירות של שלושת הבנים הנשואים שלי – מאלכ, מוסלם ומוחמד. הם קרעו את הריפוד של הספות, עקרו לוחות שיש ומרצפות בדירות של הבנים שלי מוסלם ומאלכ ושברו אדניות ומסגרות של תמונות בכניסה לבית שלי. מעבר לנזקים שהם גרמו, הם הבהילו מאוד את הנשים והילדים והחמירו את החרדות של כולם מהקורונה. כשהם הלכו הזמנו את ועדת החרום וההגנה האזרחית הפלסטינית כדי שתחטא את הבתים והרהיטים.

תוצאות החיפוש האלים בביתם של מונא ונאסר מוראר בכפר בודרוס. צולם על-ידי המשפחה

עדותה של מונא מוראר, בודרוס:

בעלי, נאסר, לא היה בבית באותו לילה. הוא עובד בוועדת החירום של הכפר ששומרת על ההסגר הביתי שהוטל בגלל התפשטות נגיף הקורונה. המצב היה שקט.

התעוררתי מרעשים בחוץ וקמתי לראות מה קורה. ראיתי כוח גדול של חיילים, בערך 30 חיילים, פרוסים מול הבית. הם נערכו לפשיטה על הבית. ניסינו לפתוח להם לפני שהם יפרצו את הדלת, ואז שמענו אחד מהם מורה לנו להתרחק מהדלת. צייתנו להוראה. הלכתי להעיר את חמשת הילדים הקטנים שלי כדי שהם לא יתעוררו בבהלה מהחיילים. בני אווס, בן 20, לקח את התינוק שלי, בן חודש, על הידיים.

בתוך כמה שניות החיילים פרצו לבית. הם התפזרו בחדרים של הילדים. הם לא נתנו לי, לבת שלי שמס, בת 18 ולחמותי חדיג'ה ללבוש את כיסוי הראש. הם התנהגו בצורה היסטרית כאילו שהם מחפשים משהו מסוכן ולא הסבירו לנו מה הם עושים שם. כבר מההתחלה הם לקחו ממני את הטלפון והכריחו אותי, את הילדים ואת חמותי לשבת בסלון ולא לזוז. הם הסתובבו בכל הבית, כל הזמן יצאו ונכנסו בלי הפסקה. שני חיילים נשארו לידינו כל הזמן וכיוונו אלינו את הנשק שלהם. הם היו מאוד דרוכים. חיילים אחרים נכנסו לבית של גיסי, שיח' מוחמד מוראר, בן 62, בקומה העליונה. מוחמד לא היה בבית באותו זמן, ורק אשתו והילדים היו שם.

אחד החיילים התחיל לשאול אותנו: איפה אבא? איפה אבא? הבנו שהוא מחפש את בעלי וענינו שהוא לא נמצא. ביקשתי שיחזירו לי את הטלפון כדי להתקשר אליו ולבקש שיבוא אך הם סירבו.

בכל פעם שאחד הילדים דיבר או ביקש משהו הם אמרו רק: "ששש, שקט". כשאחד הילדים ביקש ללכת לשירותים הם סירבו. אחרי שעתיים התעייפתי מאוד. אני חודש אחרי ניתוח קיסרי ועדיין חלשה. ביקשתי מהחיילים ללכת לשירותים אבל הם שוב סירבו. כשהתעקשתי הם אמרו לחיילת לעשות עליי חיפוש גופני בחדר והיא הביאה איתה כלב והכריחה אותי להרים את הבגדים לידו. כל הזמן חששתי שהוא יתקוף אותי. אחר-כך, לפני שנכנסתי לשירותים, הם הכניסו לשם את הכלב, ורק אז נתנו לי להיכנס. כשסיימתי הם שוב הכניסו את הכלב אחריי. אני לא יודעת מה עמד מאחורי כל זה. זה הפחיד אותי מאוד וגם הילדים, שהיו עדיין ישנוניים, היו בהלם.

מרצפת שעקרו החיילים בשירותים בביתם של מונא ונאסר מוראר בכפר בודרוס. צולם על-ידי המשפחה

אחרי שעה וחצי בערך הגיע קצין וחילק הוראות לחיילים. ברגע שהוא נכנס הם הביאו מהחדרים מסגרות של תמונות, ציורים, ותמונות של אבו עמאר (ערפאת) ודגלי פלסטין וכל דבר שהם מצאו עם סמל פלסטיני. הם ריכזו את הכול ושמו לפנינו ואז הקצין שאל את בני אחמד, בן 15, אם הדברים שייכים לו. הוא שאל אותו המון שאלות ואחמד פחד ולא ידע מה לענות. התערבתי ואמרתי לו שאלה לא דברים אסורים והם נמצאים בכל בית. שאלתי למה הם פשטו על הבית שלנו והקצין לא ענה.

בזמן שישבנו שם שמעתי את החיילים מזיזים רהיטים ומשחיתים אותם בכל הבית, כולל המטבח והשירותים. שמעתי אותם עוקרים מרצפות. הם המשיכו לחפש והחזיקו אותנו ככה עד 6:00 בבוקר בערך.

בבוקר, אחרי שהם הסתלקו ראינו את המצב של הבית. בחדר שלי הם לא השאירו שום דבר במקומו. כל הרהיטים והבגדים היו מבולגנים, בערימות. הם הוציאו את המגירות ממקומן וכל הדלתות של הארונות היו פתוחות. זה היה מחזה מפחיד. חשבתי: מי יסדר את כל הבלגן הזה! הם עקרו שתי מרצפות מהרצפה של השירותים.

דבר ראשון דאגנו לחטא את הבית. הגיעו אנשי וועדת החירום וההגנה האזרחית והם ריססו את כל הדברים בבית, דלתות, ארונות, רהיטים, בגדים וכלים עם חומרי חיטוי. אחר-כך חיכינו עד הצהריים כדי שההשפעה של החומרים שהם ריססו תפוג, ורק אז כולנו התחלנו לסדר. הם שיבשו לנו את החיים, הבהילו את הילדים וגרמו להם לחרדות.

תוצאות החיפוש האלים בביתם של מונא ונאסר מוראר בכפר בודרוס. צולם על-ידי המשפחה

סרטונים אחרונים