דילוג לתוכן העיקרי

שגרת כיבוש: חיילים עצרו באלימות שני ילדים בני 12 ו-14 אזקו את ידיהם וכיסו את עיניהם

ביום חמישי, 30.1.20, בסביבות השעה 15:30, עצרו חיילים שני ילדים, עבדאללה סבארנה, בן 12, וחמזה והאדין, בן 14, בכפר בית אומר, ליד הגדר החוצצת בינו לבין להתנחלות כרמי צור. החיילים אחזו בכוח ב...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

שגרת כיבוש: חיילים עצרו באלימות שני ילדים בני 12 ו-14 אזקו את ידיהם וכיסו את עיניהם

ביום חמישי, 30.1.20, בסביבות השעה 15:30, עצרו חיילים שני ילדים, עבדאללה סבארנה, בן 12, וחמזה והאדין, בן 14, בכפר בית אומר, ליד הגדר החוצצת בינו לבין להתנחלות כרמי צור. החיילים אחזו בכוח בצווארוני בגדיהם וגררו אותם מהמקום בגסות ותוך כדי איומים. הם הובילו אותם לצדה השני של הגדר, שם אזקו את ידיהם באזיקונים, כיסו את עיניהם והעלו אותם על ג'יפ צבאי. חלק מהאירוע תועד בווידיאו על-ידי מתנדב בפרויקט המצלמות של בצלם.

אמו של חמזה, כמיליה והאדין, בת 47, ודודו, מוחמד והאדין, בן 58, הגיעו למקום לאחר ששמעו מילדים מהכפר שחמזה נלקח על-ידי החיילים. השניים שוחחו עם החיילים וניסו לשכנע אותם לשחררו אך לשווא.

החיילים הסיעו את השניים לבסיס צבאי בהתנחלות כרמי צור שם הוחזק עבדאללה עד שבע בערב מבלי שיורשה להשתמש בשירותים, ואז נאזק שוב, עיניו כוסו, והוא הוסע לכניסה לכפרו משם נלקח הביתה על-ידי תושב הכפר. חמזה נלקח מכרמי צור כשעה לאחר הגיעם למקום והוסע למתקן כלשהו - איש לו טרח לומר לו היכן הוא נמצא - שם נכלא בתא עם שני פלסטינים נוספים. למחרת אחר הצהרים חיילים אזקו שוב את ידיו, כיסו את עיניו והסיעו אותו בג'יפ צבאי לכניסה לבית אומר. אחד מתושבי הכפר, הסיע אותו משם לביתו.

במהלך החזקתם של הילדים התרוצצו הוריהם בניסיון לאתרם ולהבין מה עלה בגורלם, כשהם נשלחים ממקום למקום ואיש אינו טורח לעדכן אותם.

מעצרם האלים של שני ילדים אינו מקרה חריג. שגרת החיים האלימה שכופה הכיבוש על הכפר כוללת עימותים חוזרים ונשנים עם הצבא ומעצרים. התכלית היחידה שמשרתת החזקתם של ילדים כשהם אזוקים ועיניהם מכוסות, לכל פרק זמן שהוא, – אם אפשר בכלל לכנותה "תכלית" – היא השפלה והפחדה. כך גם הותרתם המכוונת של הוריהם בחוסר ודאות. המציאות המתוארת כאן היא חלק מהתמונה הרחבה והקבועה של השליטה והדיכוי שישראל אוכפת על כל הפלסטינים בכל הגדה, כחלק ממימושו היומיומי והמתמשך של משטר הכיבוש.

תחקירן בצלם מוסא אבו השהש גבה עדויות מהילדים ומבני משפחותיהם.

חמזה והאדין בן ה-14, סיפר על מה שעבר עליו:

חמזה והאדין. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

אחד החיילים תפס אותי מהמעיל מאחורה, וראיתי שחייל אחר תפס את עבדאללה. החיילים אזקו לי את הידיים לאחור ושמו לי כיסוי עיניים. ראיתי שהם כובלים גם את הידיים של עבדאללה. הם לקחו אותנו לג'יפ צבאי שהסיע אותנו למחנה צבאי בכרמי צור, ושם הורידו אותנו שם והושיבו אותנו על כסאות. הייתי שם שעה, אולי קצת יותר.

אחר-כך החיילים כיסו את העיניים שלי שוב והסיעו אותי לאנשהו, לא יודע איפה זה היה. חייל חקר אותי שם. היה חשוך. הוא שאל אותי אם זרקתי אבנים ועל האנשים שזרקו אבנים ביחד אתי ועניתי "אני לא מכיר אותם". הוא חקר אותי במשך 10 דקות בערך ואז לקח אותי למרפאה. הרופא הצבאי במרפאה שאל אותי אם אני סובל ממחלות ומילא איזה מסמך. אחר כך הכניסו אותי לתא מעצר שבו היו שני עצורים מבוגרים ממני, אולי בני 18-19. הם אמרו שגם הם מבית אומר.

בסביבות השעה 19:00 חייל הביא לי ארוחה שכללה עגבנייה, מלפפון, גביע שמנת וכפית. אכלתי ודיברתי איתם קצת ואז ישנתי. בבוקר אכלתי ארוחת בוקר, בערך אותו אוכל, ונשארתי בתא עד הצהריים. החיילים הביאו ארוחת צהריים אבל לא אכלתי אותה ואחרי זה לקחו אותנו להפסקה בחצר למשך חצי שעה והחזירו אותנו לתא. פחדתי. זה המעצר הראשון שלי ולא ידעתי כמה זמן יחזיקו אותי שם. נשארתי שם עד 18:00 בערך ואז אזקו לי את היידים, כיסו לי את העיניים ולקחו אותי בג'יפ צבאי. כשהורידו אותי והסירו את האזיקים ואת כיסויי העיניים מצאתי את עצמי בכניסה לבית אומר ומישהו מהכפר הסיע אותי הביתה. הרגשתי הקלה גדולה.

כשהגעתי כבר הייתי מאוד רעב. אכלתי ארוחת ערב ואז באו חברים שלי. ישבתי איתם קצת והלכתי לישון.

אמו של חמזה, כמיליה והאדין, סיפרה על מה שעבר עליה ועל בעלה עד שבנה שוחרר:

בסביבות השעה 16:00 הגיעו ילדים מהשכונה לבית שלנו ואמרו לי שחיילים לקחו את חמזה להתנחלות כרמי צור. יצאתי לשם מיד יחד עם גיסי מוחמד. כשהגענו לשער של ההתנחלות ראינו את החיילים לקוחים את חמזה ועוד ילד, שאחר-כך התברר לי שקוראים לו עבדאללה סבארנה, ושהוא יותר קטן מהבן שלי. שניהם עמדו מאחורי השער של ההתנחלות ומסביבם היו חיילים וכמה רכבים צבאיים. גיסי ניסה לדבר עם החיילים כדי לשחרר את חמזה ואמר שמדובר בילד קטן אבל הם לא הקשיבו לו.

אחרי זמן קצר החיילים הכניסו את שני הילדים לג'יפ צבאי שנסע לתוך ההתנחלות. נשארתי שם עד שבעלי הגיע. גם הוא ניסה לדבר עם חיילים שנשארו שם ועמדו מאחורי השער. נשארנו שם עם עוד כמה תושבים עד השעה 19:00 בערך כי אחד החיילים אמר שישחררו אותם. קיווינו שיביאו אותם לשער. כרזה שלא קרה חזרנו הביתה. היה קר מאוד.

דאגתי מאוד לבן שלי כי לא ידעתי מה קורה איתו. בערב, כשנודע לי שעבדאללה סבארנה כבר שוחרר, דאגתי לחמזה עוד יותר. בסביבות 23:00 התקשר איזה ישראלי, שלא הזדהה ואמר שחמזה בתחנת המשטרה בביתר. בעלי נסע לשם מיד אבל התברר לו שהוא בכלל לא שם אלא בעופר ולשם אפשר להגיע רק למחרת.

באותו לילה לא הצלחנו בכלל לישון.

בבוקר, בעלי נסע לעופר והחיילים אמרו לו שהוא צריך לשלם ערבות של 500 שקל במחסום קלנדיה. הוא נסע לקלנדיה אבל המשרד היה סגור ונודע לו אפשר לשלם רק בראשון. משם בעלי שוב נסע לעופר, כי הוא חשב שייקחו את חמזה לבית המשפט ורצה לראותו אותו. הוא חיכה שם הרבה זמן אבל לא הביאו את חמזה. רק הוא חזר לעופר כי חשב שיביאו את חמזה לבית משפט ואז יוכל לראות אותו. הוא חיכה הרבה זמן אבל הם לא הביאו את חמזה. בשעות אחר הצהריים המאוחרות עורכת הדין שעובדת באגון זכויות אדם אמרה שעומדים לשחרר אותו במחנה הפליטים אל-ערוב, אז בעלי נסע לשם. הוא חיכה שם עד שהתברר לו שלקחו את חמזה לכפר.

חמזה חזר הביתה בסביבות השעה 19:00 ואחרי זמן קצר גם בעלי הגיע הביתה. עברו עלינו 24 שעות של דאגה וכאב לב. בעלי העביר את היום והלילה בניידות בין בית אומר וביתר ועופר וקלנדיה מבלי לדעת דבר על הבן שלנו.

עבדאללה סבארנה בן ה-12, סיפר על גם הוא על מה שעבר עליו לאחר שהחיילים העלו אותו לג'יפ:

עבדאללה סבארנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם

המשכתי לבכות, ואז אחד החיילים הורה לי לשתוק. הג'יפ נסע אבל לא ידעתי לאן. אחר-כך החיילים הורידו אותנו במחנה צבאי בהתנחלות כרמי צור, הכניסו אותנו לחדר והושיבו אותנו על כיסאות. בזמן שישבנו שם אחד החיילים התקרב אליי ואמר לי: " יא בן שרמוטה". הייתי שם שעות וכל הזמן בכיתי. ביקשתי כמה פעמים ללכת לשירותים אבל החייל לא נתן לי וזה היה ממש קשה.

בסביבות השעה 19:30 חייל הוציא אותי מהחדר. שאלתי אותו: "לאן?" והוא אמר שמשחררים אותי הביתה. הם הסיעו אותי בג'יפ צבאי עם אזיקונים וכיסוי עיניים למקום קרוב לכניסה של הכפר. הגעתי הביתה בסביבות השעה 20:00.

המשכתי לבכות גם בבית. רק אחרי שאבא שלי הגיע נרגעתי. אכלתי ארוחת ערב והלכתי לישון. במהלך המעצר הייתי מפוחד מאוד וחששתי שיחזיקו אותי הרבה זמן. כל הזמן בכיתי, גם בגלל שכיסוי העיניים היה הדוק מדי וגם בגלל שהחייל סירב לאפשר לי ללכת לשירותים.

סבו של עבדאללה, איבראהים סבארנה, בן 68, נשוי ואב לתשעה, סיפר כיצד התרוצץ יחד עם בנו בניסיון לאתר את נכדו:

ב-30.1.20, בשעות אחרי הצהריים המאוחרות, הבן שלי פהד התקשר אליי ואמר שחיילים עצרו את עבדאללה ליד ההתנחלות כרמי צור. הוא ביקש שאבוא איתו לחפש אותו.

חשבנו שהחיילים לקחו את עבדאללה לעציון והגענו לשם בסביבות השעה 17:00. עמדנו בשער וחייל אמר לנו שעבדאללה לא שם. שאלנו שוטר בניידת שהגיעה לשער והוא אמר שיברר. אחר כך הגיעה עוד ניידת ושוב שאלנו. אחרי חצי שעה בערך חזר אחד השוטרים לשער ואמר לנו שעבדאללה לא שם ושאנחנו צריכים להגיע לתחנת המשטרה בהתנחלות ביתר שליד הכפר חוסאן ולברר שם. נסענו לשם אבל גם שם אמרו שעבדאללה לא אצלם והציעו לנו לחזור לעציון ולברר במנהל האזרחי שם.

נסענו למנהל ושאלנו את החיילת שבדלפק. היא אמרה לנו להמתין עד שהיא תברר וחיכינו שם באולם עד השעה 20:00 בערך בלי לקבל שום תשובה, למרות שנגשתי אליה כמה פעמים. ואז אשתו של פהד התקשרה פתאום ואמרה לו שעבדאללה חזר הביתה.

כשהגענו לבית ראיתי שעבדאללה מפוחד. הוא סיפר לנו שבכה כל הזמן ופחד מאוד. אני וההורים שלו ניסינו להרגיע אותו.

 

סרטונים אחרונים