דילוג לתוכן העיקרי

מחמוד נח'לה מת לאחר שחיילים ירו בגבו ממרחק של כ-80 מטר ועיכבו את הטיפול בו

ביום שישי, 14.12.18, בסביבות השעה 16:00, קבוצת נערים ממחנה הפליטים ג'לזון, שמצפון לרמאללה, יידתה אבנים לעבר עמדה צבאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהמחנה בהתנחלות בית אל. בו בזמן, ישבה...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

מחמוד נח'לה מת לאחר שחיילים ירו בגבו ממרחק של כ-80 מטר ועיכבו את הטיפול בו

ביום שישי, 14.12.18, בסביבות השעה 16:00, קבוצת נערים ממחנה הפליטים ג'לזון, שמצפון לרמאללה, יידתה אבנים לעבר עמדה צבאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהמחנה בהתנחלות בית אל. בו בזמן, ישבה קבוצה אחרת של נערים וצעירים במרחק של כמה עשרות מטרים מהמקום, בסמוך לכניסה למחנה, ליד כביש רמאללה-שכם (כביש 466). רימון גז שירו החיילים נחת בסמוך לקבוצת הנערים שליד הכביש ומיד לאחר מכן הגיעו למקום שני כלי רכב צבאיים והנערים ברחו לתוך המחנה.

Thumbnail
מחמוד נח'לה. התמונה באדיבות המשפחה

כשמונה חיילים ירדו מכלי הרכב, התפצלו לשתי קבוצות והחלו לרדוף אחר הנערים כשהם יורים אש חיה. שניים מהנערים, בהם מחמוד נח'לה, תושב המחנה בן 18, ברחו מערבה, לתוך המחנה. בעת שנח'לה נמלט, ירו בו החיילים ממרחק של כשמונים מטרים, ופגעו בגבו התחתון. בתיעוד וידיאו שצילם תושב המחנה נראה נח'לה כשהוא בורח מהחיילים, נורה ונופל על הקרקע.

ע. ח., תושב המחנה בן 20, שישב במרפסת ביתו במרחק של כ-200 מטרים מהמקום בו ישבה הקבוצה, סיפר בעדות שמסר ב-17.12.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד:

בסביבות השעה 16:00 ישבתי במרפסת הבית שלי, בקומה השנייה, והסתכלתי על אזור הכניסה למחנה. ראיתי נערים יושבים ליד הכניסה. שמעתי רימון גז שנורה לכיוון הכניסה. זה קורה הרבה, כשנערים מתקדמים לנקודת התצפית של הצבא בפינת ההתנחלות כדי לזרוק לשם אבנים, ואז החיילים יורים לכיוון שלהם רימוני גז כדי להרחיק אותם. הרימון נחת באזור שבו היו הילדים.

ראיתי שני ג'יפים של הצבא נוסעים מהר מאוד מכיוון ההתנחלות למקום שבו ישבו הנערים. כשהם ראו אותם הם ברחו והתפזרו. חלק ברחו בכביש הראשי של המחנה ושניים ברחו מערבה, לכיוון שלי. החיילים ירדו משני כלי הרכב והתחלקו לשתי קבוצות שרדפו אחרי הנערים וירו אש חיה לעבר הנערים, ממרחק של כמה עשרות מטרים. שני הנערים שרצו לכיוון שלי ברחו אחד אחרי השני בדרך עפר צדדית. ראיתי את הנער שהיה מאחור נופל על הקרקע, במרחק של כמה עשרות מטרים מהחיילים. הם לא התקרבו אליו. כנראה שלא שמו לב שהוא נפגע.

Thumbnail
ילדים צועדים על השביל שעליו נורה מוחמד נח'לה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 16.12.18

פ. ס., תושבת המחנה בת 42, נשואה ואם לחמישה, הייתה בביתה, הנמצא מתחת למקום שבו נורה נח'לה. היא הריחה גז מדמיע וכשפתחה את דלת ביתה ראתה את החיילים יורים לעבר הנערים הבורחים. היא שמעה זעקת כאב, יצאה מביתה עם בתה בת ה-22 וראתה קבוצת חיילים עומדת בשביל שמעל הבית. מאוחר יותר, התברר לה כי החיילים עמדו סביב מחמוד נח'לה הפצוע. כשראו אותן החיילים הם ירו לעברן ופגעו בשמשת מכונית המשפחה, שחנתה מחוץ לבית. השתיים ברחו חזרה לתוך הבית. לאחר כמה דקות יצאה סאפי שוב מביתה.

בעדות שמסרה ב-16.12.18 לתחקירן בצלם איאד חדאד תיארה מה אירע אז:

כבר ברגע שפתחתי את הדלת ראיתי את החיילים מרימים את הפצוע בצורה ברברית ומכוערת, כאילו הוא חיה שחוטה: ארבעה חיילים הלכו בצמוד לגדר שמקיפה את הבית שלנו, כשהם מחזיקים אותו בארבעת הגפיים שלו. הראש שלו היה שמוט והגוף היה רפוי. הוא לא צעק. הוא נראה מחוסר הכרה.

עוד ארבעה או חמישה חיילים עמדו לידם וכיוונו את הרובים שלהם ימינה ושמאלה. ברגע שהם ראו אותי, אחד מהם השליך לעברי רימון הלם. התרחקתי מהרימון והוא לא פגע בי. כל מה שהדאיג אותי באותו רגע זה לחלץ את הצעיר מידיהם. התעקשתי ללכת אחרי החיילים שסחבו את הצעיר ואמרתי להם: "זה אסור מה שאתם עושים, תנו לי את הילד! הרגתם אותו!". בזמן שהם התקדמו לכביש הראשי של המחנה, הגיע אמבולנס שכנראה היה באזור. החיילים שהרימו את הצעיר הפצוע הניחו אותו על המדרכה, כאילו היה שק, ואז התחילו לגרש אותנו, אותי ואת האמבולנס. המשכתי להתחנן בפניהם: "בשם אלוהים! תנו לנו את הילד! תנו לפרמדיקים לטפל בו".

הבת שלי ובעלי הצטרפו אליי. החיילים צעקו עלינו והורו לנו להיכנס הביתה. אבל אני התעקשתי, לא היה אכפת לי לא מההוראות שלהם ולא מהאיומים שלהם. המשכתי להתחנן בפניהם ולצעוק לעזרה. אפילו אמרתי להם שהפצוע הוא בני, אבל זה לא הזיז להם. בכל פעם שניסיתי להתקרב לפצוע, הם צעקו עלי שאתרחק.

קצין העזרה הראשונה עבד אל-האדי מוסטפא היה נהג האמבולנס של הצלב האדום שהגיע למקום ביחד עם פרמדיקית לאחר שקיבלו קריאה בנוגע לפצוע. מוסטפא, תושב רמאללה בן 23, אמר בעדות שמסר לתחקירן בצלם איאד חדאד ב-19.12.18 כי כשהגיעו לכניסה למחנה ראו את החיילים סוחבים את נח'לה הפצוע ומניחים אותו על המדרכה. הוא סיפר:

התקרבתי למקום כשאני מפעיל את צופר האמבולנס. עצרתי ליד החיילים ואחד מהם ניגש לאמבולנס, בעט בו והורה לי להסתלק. ירדתי מהאמבולנס ואמרתי לחיילים שאני רוצה לפנות את הפצוע. אחד מהם ענה לי בעברית. לא הבנתי מה הוא אמר אבל הוא סימן לי לעזוב. המשכתי להתווכח איתם, ואז אחד מהם נתן לי אגרוף בלחי שהכאיב לי מאוד. באותו זמן, חייל אחר כיוון אליי את הנשק ואמר לי בערבית "אני אירה ברגליים שלך אם לא תעזוב".

נאלצתי לחזור לאמבולנס והתחלתי להתרחק לאט לאט לכיוון המחנה. לא התרחקתי הרבה, רק עשיתי סיבוב. ממרחק של כ-100 מטרים ראיתי שתי נשים ניגשות לחיילים ומבקשות מהם לעזוב את הפצוע ולאפשר לנו לטפל בו. שמעתי את הצעקות שלהן ושמעתי אותן אומרות "הילד כבר שהיד, זה אסור מה שאתם עושים. הרגתם אותו, תעזבו אותו. תנו לאמבולנס לקחת אותו". אבל זה לא עזר.

כעבור כמה דקות החיילים שוב הרימו את הפצוע והעבירו אותו לכניסה למחנה, מול בתי הספר. שמעתי מרחוק את הנשים ותושבים אחרים קוראים לאמבולנס. התקרבתי מיד. החיילים עדיין היו שם. עצרתי במרחק של בערך עשרה מטרים מהם. החיילים הצטופפו סביב הנער הפצוע שהיה מוטל על המדרכה. אף אחד מהם לא טיפל בו.

ברגע שהגעתי, אחד החיילים ניסה למנוע ממני לרדת מהאמבולנס. התווכחתי איתו עד שקצין ציווה עליו לעזוב אותי והרשה לי לפנות את הפצוע. העלינו מיד את הנער הפצוע על האלונקה. הוא היה במצב דמוי עלפון אבל נשם באיטיות. הוא הזיז את היד שלו ושם אותה על הראש שלו.

מוחמד נח'לה פונה לבית חולים ברמאללה, שם התגלה פצע הכניסה של הכדור בגבו ואובחנו פגיעה בכבד, במעי הגס ובאבי העורקים. לאחר כחצי שעה של ניסיונות החייאה שנכשלו נקבע מותו.

אסמהאן נח'לה, אמו של מחמוד, בת 45, נשואה ואם לשלושה, הייתה בבית אחותה כשקיבלה הודעה טלפונית על פציעתו של בנה. היא נסעה מיד לבית החולים ברמאללה עם קרוב משפחתה. בעדות שמסרה ב-9.1.19 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפרה על אותו יום, על בנה ועל תחושותיה כיום:

Thumbnail
אסמהאן נח'לה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 9.1.19

אני אמא לשלושה, ובעצם, עכשיו, אחרי שאיבדתי את בני הבכור מחמוד, נותרו לי רק שתי בנות: איאת, בת 15 וג'ורי, בת 5. כשהגענו לבית החולים היו הרבה תושבים מהמחנה שהגיעו מתוך דאגה למחמוד. שמעתי קריאות וצעקות שהוא נפטר, והיו גם אנשים שניסו להרגיע אותי ולהגיד לי שמחמוד חי. הייתי בהלם ומאוד מבולבלת, כבר לא ידעתי מה אמת ומה לא. התפללתי והתחננתי לאלוהים שירפא את בני. דיקלמתי פסוקים מהקוראן בתקווה לעורר עליו רחמי שמים. אחרי כמה רגעים יצא אחד מתושבי המחנה ואמר לנו שמחמוד כבר לא בחיים. איבדתי את העשתונות והתחלתי לצעוק ולבכות.

הוא היה הבן היחיד שלי, אלוהים יודע כמה סבלתי בהריון אתו וכמה השקעתי בגידול שלו. הוא היה הבן הבכור שלי, הראשון שלי. הוא הביא איתו שמחה גדולה למשפחה. גם קיווינו שיום אחד הוא יוכל לעזור בפרנסת המשפחה, בעלי הוא פקיד זוטר בחברת ביר זית לתרופות, והמשכורת שלו בקושי מספיקה להוצאות המשפחה.

כשמחמוד סיים את כיתה י' הוא עבר ללמוד חשמלאות, כי הוא נטה יותר לכיוון המקצועי. היו לו שאיפות, אבל הן היו צנועות. הוא רצה לסיים את התיכון, ללמוד נהיגה ולקנות אוטו כדי שיוכל להסיע אותנו, כי אבא משותק ביד שמאל, ולא יכול להוציא רישיון נהיגה.

האובדן שלו הותיר חלל עצום. הבית ריק בלעדיו, ושוררת בו דממה. כשמחמוד היה מגיע הביתה הייתי שומעת את הקול שלו כבר משער הבית, וחשתי נחת והלב שלי היה שקט. הוא היה הילד המפונק שלנו. הוא היה אהוב על כולם -המשפחה, קרובי המשפחה והחברים. כולם היו שואלים עליו. גם עכשיו, אחרי שהוא מת, החברים שלו מגיעים אלינו כדי לנחם אותי ולנסות להקל על הכאב שלי. אלוהים יוציא את צדקתנו וצדקת הבן שהחיילים לקחו מאיתנו. אנחנו אפילו לא חשבנו להגיש תלונה או תביעה נגדם כי אין לנו שום ציפיות מהם.

Thumbnail
ג'ורי נח'לה מחזיקה כרזה לזכר אחיה. צילום: איאד חדאד, בצלם, 9.1.19

מחמוד אהב מאוד את אחותו הקטנה, ג'ורי. הוא היה משחק איתה ומפנק אותה. כל מה שהיא רק ביקשה, הוא היה מביא לה. היא כל היום מדברת עליו ושואלת איפה הוא. עצוב לי לראות אותה ככה ואני בוכה בכל פעם שהיא מזכירה את מחמוד. היא מתגעגעת לנשיקות שלו, למשחק איתו. היא מחזיקה את התמונה שלו בכיס שלה ולוקחת אותה איתה לכל מקום ואומרת "זו תמונה של האח שלי. היא שלי", ואחר כך תולה את התמונה בחדר שלה, מעל למיטה שלה.

אני מרגישה שהחיים שלי נעצרו. כבר אין בי חשק לחיות אחריו. האובדן קשה מאוד, ובמיוחד כשמדובר בבן זכר יחיד, שכל החיים היו לפניו. אתה רואה מולך בן אדם, אבל זה רק הגוף, הנשמה שלי גוועה עם האובדן של בני אהובי מחמוד.

עובדות הריגתו של נח'לה הן חד-משמעיות: חיילים ירו בגבו ופצעו אותו אנושות בעת שנס על נפשו, ממרחק של עשרות מטרים. לאחר שירו בו ללא כל הצדקה, התעלמו החיילים מפציעתו האנושה ולא הגישו לו כל עזרה. במקום זאת הם סחבו אותו בידיו וברגליו וטלטלו אותו ממקום למקום כשהם מפעילים אלימות, כולל ירי, מהלומות ואיומים נגד מי שניסה להציל את חייו.

למרות עובדות אלה, המגובות בעדויות של עדי ראייה ובצילום וידיאו, מבחינת מערכת הביטחון – עולם כמנהגו נוהג. בהתייחסותו חסרת הבסיס של דובר צה"ל לאירוע, שפורסמה בכלי התקשורת, נטען, מבלי שהוצגה ראייה כלשהי, כי במהלך "הפרת סדר אלימה בה לקחו חלק עשרות פלסטינים שיידו אבנים לעבר כוחות צה"ל... התקרב פלסטיני לאחד מהלוחמים כשבידו חפץ חשוד. הלוחם הגיב לעברו בירי. לאחר מכן דווח כי הפלסטיני נהרג". דובר צה"ל גם טרח, כדרכו, לציין כי "נפתחה חקירת מצ"ח וממצאיה יועברו לבחינת הפרקליטות הצבאית".

הניסיון להצדיק בדיעבד את הריגתו הנפשעת של נח'לה – בין באמצעות הצגת שקרים תלושים מהמציאות ובין באמצעות המלל הקבוע בנוגע למצ"ח ולפרקליטות הצבאית – אינו חדש והוא חלק ממנגנון הטיוח השגרתי שהצבא כבר הפעיל באלפי מקרים דומים בעבר. מטרתו של מנגנון זה אינה למנוע את הישנותם של מקרים כאלה או לוודא שמי שהפר את החוק ייתן על כך את הדין. הוא נועד לשוות מראית עין של חוקיות לירי בלתי חוקי ובלתי מוצדק ולהשתיק כל ביקורת, במטרה לאפשר לצבא להמשיך להשתמש בנשק קטלני כרצונו, מבלי לשלם על כך מחיר כלשהו.

כך גם במקרה הנוכחי, כשכל הגורמים – החל מהחיילים בשטח, דרך הקצינים הבכירים האחראים עליהם וכלה באחראים לתגובה הרשמית שנועדה להכשיר את האירוע – מפגינים זלזול בחיי אדם, באנושיותו של פצוע פלסטיני ובכללי מוסר בסיסיים. כל זה, מתוך ביטחון מוחלט שאת כל זה – אפילו את כל זה – ניתן יהיה לטייח בהצלחה מלאה.

סרטונים אחרונים