דילוג לתוכן העיקרי

הסגר על מחנה הפליטים אל-פוואר שיבש קשות את חייהם של 10,000 תושביו, פגע בפרנסתם והקשה במיוחד על חולים וקשישים

ב-1.7.16 הטיל הצבא הגבלות תנועה גורפות על כל היישובים הפלסטיניים במחוז חברון, בעקבות שני פיגועים שבהם הרגו פלסטינים שני אזרחים ישראלים ופצעו אזרחים נוספים. הגבלות התנועה שיבשו לחלוטין את ...
לקריאת המאמר המלא בחזרה לדף הסרטון

הסגר על מחנה הפליטים אל-פוואר שיבש קשות את חייהם של 10,000 תושביו, פגע בפרנסתם והקשה במיוחד על חולים וקשישים

ב-1.7.16 הטיל הצבא הגבלות תנועה גורפות על כל היישובים הפלסטיניים במחוז חברון, בעקבות שני פיגועים שבהם הרגו פלסטינים שני אזרחים ישראלים ופצעו אזרחים נוספים. הגבלות התנועה שיבשו לחלוטין את שגרת חייהם של כ-900 אלף תושבי המחוז ופגעו גם באנשים הגרים מחוץ לו, בהם סוחרים, סטודנטים ואנשים העובדים במחוז או מקבלים בו טיפול רפואי. ההגבלות, שהוטלו ימים ספורים לפני סיום חודש הרמדאן ותחילתו של עיד אל-פיטר, שיבשו גם את ההכנות לחג ובכך העצימו את הפגיעה בכלכלת האזור, מרביתן של הגבלות התנועה והחסימות נמשכו גם במהלך החג.

ההגבלות פגעו קשות בתושבי מחנה הפליטים אל-פוואר שמדרום לחברון. שטחו של המחנה קילומטר רבוע אחד בלבד, וחיים בו בצפיפות קשה יותר מעשרת אלפים בני אדם המקבלים שירותי חינוך יסודי ובריאות מאונר"א. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה במחנה עומד על 32%, כלומר גבוה יותר מהממוצע הכללי בגדה, 26.7%.

למחנה הפליטים כניסה ראשית אחת, המסתעפת מכביש 60. בכניסה הציב הצבא לפני מספר שנים שער, הפתוח בדרך כלל, ולצדו מגדל תצפית. מול הכניסה הראשית, מעברו השני של כביש 60, נמצאת הכניסה הדרומית לעיירה דורא, המונה כשלושים אלף תושבים. בצד הדרום מערבי של המחנה שוכן הכפר חדב אל-פוואר המונה בין 4,000 ל-5,000 תושבים, וממזרח, במרחק של פחות מקילומטר אחד, נמצא הכפר א-ריחיה, שגם בו גרים כ-5,000 תושבים. הכניסה הראשית לאל-פוואר היא דרך הגישה העיקרית לשני הכפרים הללו.

בין החודשים נובמבר 2015 וינואר 2016, לאחר שהחל גל האלימות האחרון, סגר הצבא את שער הברזל בכניסה למחנה מספר פעמים, לפרקי זמן שונים. בתחילת חודש יוני, בעקבות פיגוע הירי בתל-אביב, שב הצבא וסגר את השער והוא נותר סגור במשך רוב החודש, ונפתח לפרקי זמן קצרים בלבד.

תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16
תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16

בעקבות פיגוע הירי על מכוניתה של משפחת מרק ב-1.7.16, הידק הצבא את הסגר על המחנה וסגר גם את דרכי הגישה החלופיות אליו, לרבות דרכי עפר. כדי לצאת מהמחנה נאלצו תושביו ותושבי הכפרים המשתמשים באותה דרך – ובהם סטודנטים, קשישים, חולים וילדים – להגיע ברגל או במונית עד שער הכניסה הסגור של המחנה, ללכת ברגל מרחק של כ-150 מטרים עד לשער שבכניסה לעיירה דורא, כשהם חוצים ברגל את כביש 60 הסואן, ומשם לקחת מונית נוספת. הדבר האריך וייקר את הנסיעה באופן משמעותי, הקשה מאוד על התושבים ועורר תסכול וכעס רב.

הסגר פגע גם בשירותים המסופקים במחנה: בשל הקושי לעבור בדרכי העפר המשובשות דרך העיירה יטא, משאית הזבל לא הגיעה למחנה באופן סדיר ופינוי האשפה שובש. בנוסף, נפגעה אספקת המים לתושבי הכפר, הן בשל תקלה ברשת המים המקומית, שעובדי עיריית חברון לא יכלו להגיע לתקנה, ואשר תוקנה בסופו של דבר על-ידי ועד המחנה עצמו והן מכיוון שמכליות המים המשלימות את אספקת המים למחנה לא הצליחו להגיע אליו.

הצבא הסיר את ההגבלות החמורות על הגישה למחנה רק ב-26.7.16 לאחר שהרג את מוחמד אל-פקיה שנחשד בביצוע פיגוע הירי על משפחת מרק.

הגבלות תנועה אלה מהוות בבירור ענישה קולקטיבית ומבהירות כיצד טענתה של ישראל כי חלקים גדולים מהגדה הועברו לשליטת הרשות הפלסטינית וכי היא אינה מנהלת אותם מופרכת. בקלות בלתי נסבלת מצליחה ישראל לשבש את שגרת חייהם של מאות אלפי פלסטינים, בין אם הם חיים בשטחי A ,B או C, כשלרשות הפלסטינית אין כל יכולת להשפיע על כך או להתערב בכך.

תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16
תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16

היאם ג'מיל אל-פתאח, בת 30, תושבת המחנה, סובלת מאי ספיקת כליות. בעדות שמסרה לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש ב-21.7.16 היא סיפרה כיצד התקשתה להגיע לטיפול רפואי במהלך הסגר:

בחודשים האחרונים התחלתי לסבול מאי תפקוד בכליות. נאלצתי להגיע להרבה לרופאים ולבתי חולים בעיר חברון. בדרך כלל אחד האחים שלי מלווה אותי בביקורים האלה ואנחנו עולים על מונית שירות בתוך מחנה הפליטים והיא לוקחת אותנו לחברון. זה חוסך לי הליכה ברגל, שמעייפת אותי מאוד.

אתמול, 20.7.16, נסעתי עם אחי אכרם לטיפול. יצאנו בשעה 7:00 ועלינו על מונית בתוך המחנה. המונית לקחה אותנו רק עד הכניסה הראשית. נאלצנו לרדת ליד שער הברזל, שסגור כבר יותר משבועיים, וללכת ברגל מרחק של כ-200 מטרים, עד לשער השני, בכניסה לעיירה דורא, שגם היא בסגר.

אכרם החזיק את ידי, וככה הלכנו. באמצע הרגשתי בחילה וסחרחורת ואיבדתי את שיווי המשקל. נפלתי ונחבלתי בברך וביד. אחי עזר לי לקום ותמך בי עד שהגענו לשער השני. משם לקחנו מונית שירות לעיר חברון, כדי להגיע לבית חולים עאליה הממשלתי.

בבית החולים עברתי בדיקות וקיבלתי טיפול וחזרנו. בדרך חזרה המונית שוב הורידה אותנו לפני שער הברזל, בכניסה ליישוב דורא, ומשם נאלצנו ללכת ברגל לשער הכניסה של אל-פוואר. ליד השער מעדתי ונפלתי שוב ארצה.

הרגשתי אומללה ונבוכה מאוד כי נפלתי מול עשרות אנשים שעברו ליד השער הסגור. כעסתי כל-כך שהסגירה של השערים אילצה אותי ללכת ברגל.

תחריר ג'נאזרה, תושבת מחנה פליטים אל-פוואר, בת 30, אם לילד בן 4 החולה בסרטן בלוטות הלימפה ומטופל בירושלים, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.7.16 על הקושי לקחת את בנה לטיפולים בירושלים:

בדרך כלל אנחנו נכנסים לירושלים דרך מחסום 300, הנמצא ליד קבר רחל, עם היתר כניסה, ואבא שלי, בן 75, מלווה אותנו. אני מובטלת, ובגלל המצב הכלכלי הקשה אני מנסה לחסוך כמה שאפשר בהוצאות הנסיעה ולכן משתמשת בתחבורה הציבורית. הנסיעה הלוך וחזור לירושלים עולה לנו בערך מאה ש"ח.

אתמול, 20.7.16, יצאנו מהבית בסביבות שמונה בבוקר בדרך לבית חולים אל-מוטלע בירושלים. התור נקבע לשעה 12 בצהריים. בגלל שהשער של המחנה היה סגור חששתי מאוד לפספס את התור ולקחתי מונית עד למחסום 300. זו הייתה נסיעה ארוכה ומפותלת בגלל כל ההגבלות והיא נמשכה יותר מ-40 דקות ועלתה לי הרבה יותר ממה שעולה לי בדרך כלל הנסיעה בתחבורה הציבורית.

גם במחסום 300 התעכבנו בגלל הגבלות על תנועה. המחסום היה סגור לכניסה לישראל למשך כמה שעות. עד שהצלחנו לעבור את המחסום כבר לא הייתה לי ברירה אלא לקחת עוד מונית עד לבית החולים ולמרבה המזל הגענו בזמן לתור. בדרך חזרה שוב נאלצתי לקחת מונית בגלל ההגבלות. הגעתי הביתה מותשת ועצבנית. לא רק שהנסיעה הייתה ארוכה ומתישה, היא גם עלתה לי הרבה מאוד כסף והמשפחה שלי לא יכולה לעמוד בזה. אני מקווה מאוד שהסגר יסתיים עוד לפני התור הבא שלנו.

תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16
תושבי מחנה הפליטים אל-פוואר עוברים ברגל בשער הצבאי שהוצב בכניסה למחנה. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 20.7.16

איאד אבו השהש, תושב מחנה פליטים אל-פוואר, בן 36, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.7.16 על מצוקתו כמוכר מים בצל ההגבלות והסגר:

ליד הבית יש לי באר ארטזית, שממנה אני מוכר מים לאנשים מחוץ למחנה אל-פאוור – במיוחד לתושבים בדורא, א- דאהריה, ולפעמים גם יטא וחברון. אלה אזורים שסובלים בקיץ ממחסור קשה במים. יש לי מכלית ואני מוביל את המים בעצמי ליישובים האלה. בנוסף אני מוכר מים לעשרות בעלי מכליות שמגיעים אליי מיישובים שונים. בכל יום אני מוכר כמות מים שמספיקה לבין 40 ל-50 מכליות.

לפני עשרים יום בערך הצבא סגר את הכניסה הראשית למחנה וגם לעיירות יטא ודורא והטיל עלינו סגר. פתאום פחתה מיד אספקת המים לאנשים. המכליות לא יכלו להגיע אליי לקנות מים ומכרתי מים רק לאנשים שהצלחתי להגיע אליהם בעצמי. במקום 25-20 מכליות ביום, הצלחתי למכור רק 5-4, דבר שגרם לי להפסד של 2,000-1,500 שקלים ביום.

בגלל שסגרו את שער הברזל בכניסה למחנה, אני ונהגי משאיות אחרים התחלנו לנסוע בדרך העפר שעוברת בשטחים החקלאיים – ליד המחסום. אבל הצבא הביא דחפורים וחסם גם את הדרכים האלה בסוללות עפר וסלעים, ולא נשארה שום גישה ברכב למחנה, חוץ מאשר דרך יטא – אל-פחס שהיא ארוכה מאוד, וזה גוזל הרבה זמן ועולה יותר כסף. זה גם לא מועיל למי שרוצה להגיע לעיירות דורא וא-דאהריה. בנוסף, גם את הדרך הזו הצבא סוגר לפעמים ואי אפשר לדעת מראש אם היא פתוחה.

לכן, נהגי המכליות לא טורחים להגיע בדרך הזו. גם ככה המים בקיץ יקרים ותכולה של מכלית עולה 500-250 שקלים. אנשים לא יירצו לשלם את העלות הנוספת של הנסיעה בדרך הארוכה, ויחפשו מקורות מים זולים יותר.

לכן, סגירת הכניסה למחנה היא אסון כלכלי בשבילי. אני לא יודע מתי הסגר ייגמר, וכמה נזק כלכלי ייגרם לי עד אז ולפני שייגמר הקיץ, שהוא העונה הכי משמעותית לפרנסה שלי, בגלל המחסור הקשה במים, בעיקר בעיירות א-דאהריה ודורא.

סרטונים אחרונים