דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

"נחה דעתנו כי מניעת המפגש אכן חיונית לביטחון האזור"

כיצד אפשרו שופטי בג"ץ לשב"כ להמשיך לענות את סאמר ערביד

ביום שני, 7.10.19, קבעו שלושה שופטי בג"ץ כי יש להותיר על כנו את צו מניעת המפגש עם עורך דין שהוצא נגד סאמר ערביד, שנחקר בשב"כ ב"אמצעים מיוחדים" והועבר לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה. זאת, בשל "שיפור מסוים במצבו הרפואי" – שטיבו אינו ידוע למשפחתו או לעורכי דינו.

השתלשלות העניינים

סאמר ערביד

ב-25.9.19 נעצר סאמר ערביד, תושב רמאללה, בן 44, נשוי ואב לשלושה. על פי עדי ראייה, הוא הוכה קשות על ידי החיילים ואז הועבר לחקירה במגרש הרוסים, שם נחקר ב"אמצעים מיוחדים". למחרת נלקח ערביד לבית המשפט ומעצרו הוארך, ללא נוכחות עורך דינו בשל צו מניעת פגישה שהוצא נגדו.

ביום שבת, ה-28.9.19, התקשר חוקר שב"כ לעורך דינו של ערביד מטעם ארגון א-דמיר והודיע לו שערביד הועבר לבית החולים הדסה הר הצופים וכי הוא מחוסר הכרה ומונשם. בדיעבד הסתבר כי הוא הועבר לבית החולים כבר יום קודם לכן, אך איש לא טרח להודיע על כך למשפחתו או לעורך דינו. אשתו הצליחה לבקרו בבית החולים, יחד עם עורכי דינו, אך בית החולים סירב למסור להם ולעמותת רופאים לזכויות אדם פרטים בסיסיים על מצבו הרפואי.

ביום ראשון, 29.9.19, פורסם בכלי התקשורת כי היחידה לבירור תלונות נחקרים במשרד המשפטים (המבת"ן), החלה לבחון את האירוע, וכי בסיום הבדיקה היא תגיש את המלצותיה לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה, שיחליטו אם לפתוח בחקירה פלילית נגד החוקרים.

פרקליטיו של ערביד פנו לבית המשפט הצבאי בדרישה לשחררו וכן לקבל מידע על מצבו הרפואי. ביום רביעי, 2.10.19, מסר הצבא לבית המשפט ולעורכי דינו של ערביד דו"ח רפואי, ועל בסיסו קבעה השופטת רס"ן מירב הרשקוביץ יצחקי כי חל "שיפור הדרגתי" במצבו וכי "ייתכן כי בימים הקרובים ניתן יהיה לשוב ולחקור אותו". היא החליטה להותירו במעצר, לאחר שקבעה כי "מצאתי כי מסוכנותו של החשוד לביטחון האזור מובהקת ומחייבת את המשך מעצרו בשלב זה".

פסק הדין של בג"ץ

לאחר שהוצא נגדו צו חדש המונע ממנו להיפגש עם עורכי דינו, הגישה עמותת א-דמיר עתירה לבג"ץ בדרישה לבטלו. ביום שני, 7.10.19, דחו השופטים יצחק עמית, ג'ורג' קרא ויעל וילנר את העתירה בפסק דין קצר, בן כמה פסקאות, החתום על ידי כולם.

השופטים פותחים בקביעה כי "הסיטואציה שבפנינו אינה שגרתית" בשל מצבו הרפואי של העותר. הם ממשיכים ומציינים שלפי המידע שמסרה להם המדינה, הצו למניעת מפגש של העותר עם עורכי דינו הוסר "בשל מצבו הרפואי", ואולם "בעקבות שיפור מסוים במצבו הרפואי, ומאחר שהעותר חזר לתקשר, הוחלט להשיב על כנה את מניעת המפגש". לבסוף הם מציינים כי "עיינו בחומר במעמד צד אחד" וכי ניהלו "שיג ושיח עם גורמי הבטחון". עד כאן תיאור הנסיבות והתנהלות הדיון.

מכאן עוברים השופטים להכרעה בעתירה וקובעים: "נחה דעתנו כי מניעת המפגש אכן חיונית לביטחון האזור, והחומר שהוצג בפנינו מדבר בעד עצמו". תמה ההכרעה.

בסיום דבריהם מציינים השופטים כי "העתירה שלפנינו יוצאת מנקודת הנחה כי העותר היה נתון לעינויים קשים שהביאו למצבו הרפואי הקשה, עד כדי סכנת חיים ממשית". ואולם הם ממהרים להתנער מדברים אלה ורק מציינים כי "בנושא זה מתנהלת חקירת מבת"ן (מחלקה לבירור תלונות נחקרי שב"כ), ואנו סבורים כי ראוי להימנע מכל מסקנה ואמירה כל עוד לא הסתיימה החקירה".

המשמעות: השב"כ יוכל להמשיך את חקירתו בעינויים של ערביד

הזכות לפגישה עם עורך דין היא אחת מזכויות היסוד של עצירים, וניתן לשלול אותה רק בנסיבות מיוחדות וחריגות. פגישה כזו היא חיונית עבור עצורים: עורך הדין הוא הגורם המוסמך לייעץ להם מהן זכויותיהם, לבחון את מצבם ולנקוט בצעדים משפטיים מתאימים כדי להגן עליהם. עבור עצורים הנמצאים בחקירה, המנותקים מהעולם ושמצבם הפיזי והנפשי רעוע – פגישה כזו עם גורם הפועל לטובתם היא חיונית. השופטים מתעלמים מכל אלה ונמנעים מלהבהיר מדוע הגיעו למסקנה שיש להותיר את צו מניעת הפגישה בתוקף.

בתחילת החלטתם מציינים השופטים שמדובר בסיטואציה ש"אינה שגרתית", ואולם לעובדה זו אין כל השלכה על החלטתם. הם לא מטילים הגבלות כלשהן על התנהלות חוקרי השב"כ בהמשך החקירה, באשר למשל לאמצעים שבהם מותר להשתמש נגד ערביד בחקירתו; הם לא דורשים את קיומו של פיקוח חיצוני על החקירה; והם לא מחייבים פיקוח רפואי עצמאי ומתמשך על מצבו של ערביד על מנת להבטיח שלא פוגעים בו עוד. מקריאת ההחלטה בלבד, במנותק מהדיווחים בתקשורת על האירוע, נראה כי אין כל קשר בין חקירתו של ערביד בשב"כ לבין אשפוזו בבית החולים.

השופטים בוודאי מודעים לטענה שדווקא יש קשר – קשר סיבתי המבהיר את היותה של הסיטואציה לא "שגרתית" – בין הדברים והם מציינים שהועלו בפניהם טענות בנוגע לאלימות שהופעלה נגדו בחקירה. אך הם נמנעים מלדון בכך תוך שהם מצביעים (בהקלה?) על קיומה של חקירת המבת"ן. ואולם מדובר במפלט מדומה: כפי שידוע היטב לשופטים ולכולי עלמא, העובדות מצביעות על היותה של מערכת החקירות של תלונות בנוגע לאלימות ועינויים בחקירות השב"כ לא יותר ממראית עין. החקירות שהמבת"ן מנהל לא נועדו כלל לרדת לחקר האמת ומטרתן אינה להבטיח שננקטים צעדים נגד האחראים כדי למנוע את הישנותם של אירועים אלה. בפועל, רבים מהעצירים כלל לא מגישים תלונה, ואולם גם במקרים בהם הוגשו תלונות כאלה – תועלתן הייתה אפסית: מאז הוקמה "היחידה לבירור תלונות נחקרים" בשנת 1992 ועד היום בחן המבת"ן מאות תלונות, כולן – למעט מקרה בודד אחד – נסגרו בלא כלום, קרי: מבלי שנפתחה כלל חקירה ומבלי שננקטו צעדים נגד החוקרים עצמם ונגד האחראים להם.

בהתחשב בדברים אלה, משמעותו של פסק הדין מחרידה: בהעדר הגבלות כלשהן על התנהלות החוקרים ועל אמצעי החקירה, בהעדר פיקוח חיצוני, ובהעדר חקירה אמיתית נגד החוקרים ונגד האחראים להם – ההחלטה למנוע מערביד פגישה עם עורכי דינו, האמורים להגן על זכויותיו, מאפשרת לשב"כ להמשיך לחקור אותו בעינויים, ללא כל הגבלה.

ערביד אינו חריג: מדיניות החקירות של השב"כ

המקרה של ערביד הוא חריג רק בשל העובדה שהוא נחקר ב"אמצעים מיוחדים" והגיע לבית החולים, כשהוא מחוסר הכרה. ואולם מדי שנה נחקרים על-ידי השב"כ, כעניין שבשגרה, מאות פלסטינים תוך שימוש בשיטות המהוות התעללות, יחס בלתי אנושי ומשפיל ואף עינויים.

בספטמבר 1999 קבע בג"ץ כי החוק הישראלי אינו מעניק לחוקרי השב"כ כל סמכות להשתמש באמצעי חקירה פיזיים ופסל שיטות ספציפיות שבהן השתמש השב"כ בחקירותיו, כגון קשירות מכאיבות, טלטולים, וכיסוי הראש בשק לזמן ממושך. עם זאת, השופטים ציינו כי ייתכן שיהיו מקרים שבהם חוקרי שב"כ שהשתמשו באמצעי חקירה אלימים במהלך החקירה לא יישאו באחריות פלילית, בהסתמך על "הגנת הצורך".

התוצאה המיידית של פסק דין זה הייתה ירידה דרסטית בשימוש בשיטות שנאסרו במפורש בפסק הדין, ואולם בחסות ההכרה שנתנו השופטים לשימוש ב"הגנת הצורך" הצליח השב"כ למסד משטר חקירות חלופי המבוסס עדיין על התעללות פיזית ונפשית בנחקרים שנועדה לנתקם מהעולם החיצון: הנחקרים מוחזקים בתנאים בלתי אנושיים הכוללים תאי צינוק צרים ונטולי חלון, לעתים מעופשים ומסריחים, המוארים כל העת בתאורה מלאכותית המכאיבה לעיניים. חלקם מוחזקים בבידוד מוחלט מהסביבה. חלק מהעצורים דיווחו על חשיפה לתנאי חום וקור קיצוניים ועל מניעת שינה. רבים דיווחו על תנאי היגיינה מחפירים ועל כך שהמזון שניתן להם היה בלתי אכיל. בחדר החקירות, חוקרים מאלצים את העצורים לשבת כשהם כבולים לכיסא נוקשה ללא יכולת להזיז את גופם, למשך שעות ואף יממות. החוקרים מאיימים על העצורים, בין היתר כי ייפגעו בבני משפחותיהם, צועקים עליהם ואף נוקטים כלפיהם אלימות.

משטר חקירות זה אינו יוזמה פרטית של חוקר זה או אחר. הוא עוצב ותוכנן בידי רשויות המדינה, המשתפות איתו פעולה ומאפשרות אותו: השב"ס שעיצב את תנאי הכליאה הבלתי אנושיים, הרופאים המאשרים שהנחקרים "כשירים לחקירה", החיילים והשוטרים המתעללים בנחקרים לפני העברתם לשב"כ, השופטים הצבאיים המאריכים באופן כמעט אוטומטי את המעצר שמאפשר את המשך החקירה ושופטי בג"ץ המאשרים שוב ושוב את מניעת המפגש של הנחקרים עם עורכי דינם ובכך מאפשרים את המשך ההתעללות בהם. ומעל הכול – מערכת אכיפת חוק המאפשרת את המשך קיומו של משטר חקירות זה ואשר נמנעת מנקיטת צעדים כלשהם נגד מי מהמעורבים, כדי לאפשר למשטר זה להתקיים ללא הפרעה.

זכויות אדם?

המקרה של ערביד משקף היטב עד כמה פלסטינים שנעצרים לחקירה חשופים לפגיעה ונותרים משוללי כל הגנה, ועד כמה כל הגופים האמורים לשמור על שלומם וביטחונם משתפים פעולה עם הפגיעה בהם ומאפשרים את התמשכותה, גם כאשר תוצאותיה הנוראיות כבר הובררו.

מקרה זה משקף עד כמה הופכת ישראל את ההגנות המוקנות לעצורים פלסטינים במשפט הישראלי ובמשפט הבינלאומי – ההגנות שישראל מתחייבת שוב ושוב לקיימן וטוענת שהיא אכן נוהגת כך – לחסרות משמעות. המשפט הבינלאומי אינו מכיר במונחים כמו "פצצה מתקתקת" או "היתרים מיוחדים" והוא קובע חד משמעית כי האיסור על עינויים ועל התעללות בחקירה הוא איסור מוחלט ואין לו חריגים, יהיו הנסיבות אשר יהיו.

לטענת השב"כ, ערביד הוא בכיר בחזית העממית והוא עצמו פוצץ את המטען ליד ההתנחלות דולב, ממנו נהרגה רינה שנרב, בת ה-17, אחיה בן ה-19 נפצע קשה ואביה נפצע בינוני. אם ערביד אכן ביצע את הפיגוע – הרי שהוא אשם בביצועם של פשעים חמורים. ואולם ערביד עדיין לא הורשע בדבר והוא בגדר חשוד בלבד. יתרה על כך, לערביד – כמו לכל חשוד או אסיר, כמו לכל בני האדם – יש זכויות. את חלקן לא ניתן לשלול לעולם – כמו הזכות שלא להיות נתון לעינויים – את חלקן ניתן לשלול בנסיבות מוגדרות ומצומצמות.

ביסוד הדברים מונחת הבנה עמוקה של עניינים שאמורים להיות ברורים, בוודאי לרשויות אכיפת החוק: מה המשמעות של להיות אדם, מהן זכויות אדם, ומה נובע מהתחייבותה של ישראל לקיימן. במקרה של סאמר ערביד, כל הגורמים המעורבים – החל מהחיילים שעצרו אותו, דרך חוקרי השב"כ וכלה בשופטי בית המשפט העליון – שכחו את כל אלה. במקום זאת, הם בחרו, כולם, להתייחס לערביד כאילו הוא כלל אינו אדם.