דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

מוחמד אבו חאלוב, פנסיונר בן 75, מספר כיצד התפנה עם משפחתו מביתם בבית לאהייה בעקבות הוראות הצבא

אני פנסיונר. עבדתי כמנהל תחום ההשכלה הגבוהה במשרד החינוך בתקופת אבו עמאר. בשנת 2005 יצאתי לפנסיה, והיום אני חקלאי.
אני נשוי ויש לי תשעה ילדים. ארבעה מהם גרים בחו"ל. הבן שלי, מועתז, נשוי והוא ואשתו והילדים שלהם, בן שנתיים ובן 6 חודשים, גרים איתנו. הבית שלנו נמצא במרכז בית לאהייה, באזור ששנקרא "ארד אבו חארוק".

כבר שלושה ימים שישראל מזהירה אותנו ועוד עשרות משפחות שגרות באזור הזה ודורשת שנתפנה מהאזור. הם טוענים שיש פה "תשתיות מחבלים". הם מתקשרים ואומרים: "צבא הגנה לישראל מזהיר אתכם, מתוך רצון לשמור על חייכם, ומבקש מכם לפנות את הבתים משום שהם יופצצו בצורה מסיבית וקשה במטרה להרוס את תשתיות המחבלים". הם הורו לנו לצאת דרך רחוב אל-פאלוג'ה ולהתרחק מרחוב א-סלאטין. מיום שישי (11.7) ועד הבוקר (13.7) קיבלנו 14 שיחות כאלה. השיחה האחרונה הייתה היום בשבע בבוקר. הם נתנו לנו ארכה עד השעה 12:00 בצהריים כאזהרה אחרונה.

את הפינוי עשינו בהדרגה. בהתחלה פינינו את הנשים והילדים ואני נשארתי עם שניים מהבנים שלי כדי לשמור על הבית. למדנו ממלחמות קודמות שאנו צריכים לחשוש לא רק מהטילים של ישראל אלא גם מהגנבים שמנצלים נסיבות כאלה וגונבים את מה שיש בבתים. כמו שאתה יודע, זה לא קל לנטוש את הבית ואת כל מה שהשקעת בחיים. משום כך נשארתי עם הבנים שלי.

ישראל מימשה את האיומים שלה כבר ביום הראשון. היא הפציצה קרקעות ושדות ריקים. הטילים נחתו גם בגינות הבתים. אחד מהם נחת לפני שלושה ימים באדמה שלי, במרחק של 30 מטרים בלבד מהבית. יש לנו קרקע בשטח של ארבע דונם עם גידולים ועצים מניבי פרי. בשלושת הימים האחרונים הם הפציצו אותנו יותר מעשר פעמים באמצעות מטוס אף-16. כל טיל הותיר בקרקע בור בעומק 12-10 מטר, גרם הרס רב לגידולים והסב נזקים גדולים לבתים סמוכים. בחלק מהבתים הגג קרס ובאחרים נעקרו חלונות ודלתות, קירות נסדקו וסככות התמוטטו. תודה לאללה, אף אחד לא נפגע חוץ משכנה שנפצעה קל ואח שלי שנפצע קל מרסיס.

להפצצות לא קדמו שום אזהרות ספציפיות וגם לא ידענו מתי לצפות להן. לפעמים זה קרה בבוקר או במהלך היום ולעיתים בשעות הלילה המאוחרות. כל פעם שהתפוצץ טיל הרגשנו כאילו רעידת אדמה פקדה את האזור. לשונות האש של הטיל הראשון הגיעו לתוך הבתים שלנו מעוצמת הפיצוץ. זה הכניס אותנו לאווירה של פאניקה ובעתה, במיוחד בקרב נשים וילדים קטנים וקשישים. לא כל המשפחות באזור התפנו בבת אחת. עשינו את זה בשלבים. ראיתי את הנכדים הקטנים או הילדים של השכנים וקרובי משפחה מתים מפחד, וראיתי את ההלם בעיניים שלהם. הם רועדים מפחד. אתה שומע ילדים קטנים צועקים מדי פעם: מטוס, מטוס.

נאלצנו להתפנות ולהשאיר את כל מה שיש לנו. לקחנו איתנו בגדים להחלפה, מסמכים אישיים, כסף ותכשיטים. כל היתר, רהיטים, כלים, ציוד ועוד - השארנו בבית וזה כאב לנו מאוד. יצאנו מהר אחרי שיחת האזהרה האחרונה היום בבוקר כי מאוד פחדנו מהפצצה.

אזרחים פלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם לבית ספר של אונר

אזרחים פלסטינים מוצאים מקלט בבית ספר, 13.07.2014. צילום: מוחמד סבאח, בצלם

הקושי הגדול עם הפינוי היה שלא ידענו לאן ללכת. לאנשים ברצועה יש מעט מאוד והם  מתקיימים בקושי, במיוחד בימים האלה של החום והצום של רמדאן. איך נרשה לעצמנו להגיע לאנשים ולהכביד עליהם? אבל כמו שאמרתי, נאלצנו לעזוב. בני מועתז הלך עם אשתו ושני הילדים שלהם למשפחתה של אשתו.

אני הלכתי עם אשתי ושאר הילדים שלי לבית משפחתה של אשתי באזור א-שיח' רדוואן, במרחק של 7 קילומטרים מהאדמות והבית שלנו. אנחנו מתארחים בבית בשטח של 120 מטרים. מתגוררות פה עכשיו שלוש משפחות, סה"כ 14 נפשות: בעל הבית ובני משפחתו, הבת שלו עם הבנים שלה ואני והמשפחה שלי. בבית יש חדר שינה גדול אחד בשטח של 16 מטר. יש חדר על הגג אבל לא משתמשים בו כי הוא משקיף על הים והם חוששים שסירות חיל הים יפציצו את האזור. הפגזים נוחתים מכל עבר, מהים ומהאוויר, ללא הבחנה.

נדחקנו כולנו באווירה של פחד ודאגה. אנו לא יודעים עד מתי זה יימשך ואיך נעביר את הימים הבאים בבית שבו חיים 14 אנשים עם חדר שירותים אחד וללא כל ציוד נלווה ובגדים. משאבי החיים מצומצמים. המים והחשמל מגיעים לפרקי זמן מוגבלים. האנשים מובטלים ובצום. המצב קשה מאוד ואינו מזמין שמחה לא לאויב ולא לחבר, רק ישועות מאללה. מה אפשר לעשות? מחכים לרחמי שמים.

מוחמד ערפה אבו חאלוב, בן 75, תושב בית לאהיה, הוא פנסיונר של משרד החינוך הפלסטיני וחקלאי. את עדותו גבה תחקירן בצלם ברמאללה איאד חדאד באמצעות הטלפון ב-13.7.14


על עדויות בזמן מבצע "צוק איתן"

בצלם גובה עדויות מתושבי עזה תוך כדי התנהלות המבצע. בשל הנסיבות, רוב העדויות נגבות טלפונית. בצלם מוודא ככל יכולתו כי המידע הנמסר לו אמין ומדוייק, אולם מטבע הדברים עלולות ליפול טעויות. למרות חשש זה, החליט בצלם לפרסם את המידע, מתוך אמונה שחיוני להביא לידיעת הציבור את המתרחש ברצועה. לאחר המבצע, ישלים בצלם את התחקירים.

מיקום