דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

עדות: חיילים הכו עובדים פלסטינים, התעללו בהם וגנבו מהם רכוש בדרום הר חברון, ספטמבר 2009

עדכון: ב-1.1.12 נמסר לבצלם מהפרקליטות הצבאית כי תיק החקירה נסגר. לא נמסרו הנימוקים לסגירת התיק.

מוחמד אקנייבי, בן 55

מוחמד אקנייבי

אני גר בשכונת אל-קזאזין (הזגגים) בעיר העתיקה בחברון, ועובד כטייח. כבר הרבה שנים אני עובד בתוך ישראל באזור אשקלון. היה לי היתר עבודה בישראל וגם כרטיס מגנטי אבל התוקף שלהם פג.

בחודשיים האחרונים הלכתי לעבודה בישראל בלי היתר ועברתי דרך פרצה בגדר ההפרדה ליד כפר א-רמאדין. אני מפרנס שתי משפחות, שתי נשים ו-12 ילדים, וחייב להמשיך לעבוד בתוך ישראל. אין הרבה הזדמנויות עבודה טובות בחברון ואני רגיל כבר הרבה שנים לעבוד בישראל.

ביום רביעי ה-30.9.2009, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, יצאתי מהבית שלי בחברון כדי לנסוע לדהרייה ומשם להמשיך לכפר א-רמאדין. היו איתי הבעל של הבת שלי, איאד אבו מרח'יה, בן 32, מחברון והשכן שלי סעיד נידאל אל-עוויווי, בן 28.

הגענו לדהרייה ופגשנו עוד שבעה פועלים מדורא ומתרקומיא. נהג מדהרייה היה אמור להסיע אותנו משם בטנדר מגנום שלו.

מחמוד לקח אותנו לכפר א-רמאדין. הגענו לשם מהר אבל השותף הבדואי שלו, שהיה אמור לפגוש אותנו בגבול ולהכניס אותנו לישראל אחרי שאנחנו עוברים את הפרצה, אמר מחמוד בטלפון שכדאי לחכות עד שחיילים שהיו באזור המעבר יסתלקו.

נשארנו בטנדר והסתובבנו באזור עד 10:00 בבוקר ואז הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהמכונית ולחכות לו קרוב לפרצה בגדר.

ירדנו וחיכינו שם עד 14:30 בערך ואז מחמוד הגיע ואמר שהוא קיבל הודעה מהשותף שלו שהדרך פנויה. שוב עלינו למכונית ונסענו עד לפרצה בגדר התיל. מחמוד הוריד אותנו והתחיל לנסוע משם. הלכנו כמה מטרים ועברנו את הגדר ואז ראינו פתאום ארבעה חיילים שארבו לנו בצד של הדרך.

החיילים צעקו עלינו לעמוד ואיימו עלינו עם הרובים שלהם. עמדנו במקום. פתאום אחד מהפועלים התחיל לרוץ והשיג את המכונית של מחמוד שבדיוק נסע משם.

חייל אחד, שנראה בסביבות גיל 20, רזה, בגובה בינוני עם עור בהיר, אמר לנו לרדת מהדרך אל השוליים. היה איתו עוד חייל, קצת שחום, רזה ובגובה בינוני. שמעתי אותו מדבר בערבית שוטפת. שני החיילים האחרים התרחקו מהמקום ונעלמו ולא ראיתי אותם יותר.

שני החיילים שנשארו איתנו אמרו לנו לשבת על האדמה, אחד ליד השני, ואחר כך הם לקחו את תעודות הזהות שלנו ואת הטלפונים הניידים שלנו ועשו עלינו חיפוש גופני.

החייל הבהיר לקח לגדר את ארבעת הפועלים הכי הצעירים, כולל איאד וסעיד אל-עוויווי, ואמר להם לנסות לסגור את הפרצות.

אחרי חצי שעה בערך החייל הבהיר חזר עם ארבעת הפועלים. הוא הורה לכולנו לזחול על הידיים והרגליים, אחד אחרי השני. הוא אמר לכל אחד מאיתנו לזחול, כל פעם מישהו אחד, מרחק של 20 מטרים בערך ולחזור באותה צורה. בזמן שכל אחד מאיתנו זחל, החייל עקב אחריו כל הזמן ובעט בו והכה אותו עם הקת של הרובה שלו. הוא כל הזמן צחק והחייל השני עמד וכיוון את הנשק שלו עלינו.

אני הייתי השלישי בתור מבין תשעת הפועלים. החייל הבהיר האיץ בי לזחול מהר. הוא בעט והכה אותנו כשהאטנואת הקצב או כשאחד מאיתנו היה מתרחק. זחלנו בקצה של שביל ליד תעלה.

אחר שנגמר "המשחק" הזה, שנמשך בערך שעה, החייל הבהיר הורה לנו לחלוץ את הנעליים שלנו. הוא אמר לנו ללכת על הקוצים, אחד אחר השני, למרחק של 12 מטרים בערך ולחזור באותה דרך. בזמן שהלכנו על הקוצים החיילים לא הכו אותנו.

הרגשתי מושפל, מדוכא וחסר אונים. פניתי לחייל הבהיר ואמרתי לו בעברית: "מספיק! אם אתה רוצה להרוג אותנו אז אתה יכול לעשות את זה!". אמרתי לו גם: "או שתהרגו אותנו או שנהרוג אתכם! זה משפיל", ואז החייל אמר לי להתרחק מהקבוצה ולשבת בצד במרחק של כמה מטרים משאר הפועלים. עשיתי מה שהוא אמר. התיישבתי בצד ועקבתי משם אחר מה שקרה.

עברה עוד שעה ועדיין היינו מעוכבים. ראיתי את איאד מבקש מהחייל הבהיר שייתן לו להשתין. איאד קם והלך כמה צעדים, ואז שמעתי את החייל אומר לו לחזור לשבת. החייל אמר לו: "קמת בלי לבקש רשות ואסור לך להשתין!".

איאד ניסה לקום כמה פעמים ואמר לחיילים שהוא צריך להשתין, אבל החייל הבהיר צעק עליו כל פעם ואמר לו לשבת ולהישאר במקום שלו. בחלק מהפעמים הוא גם בעט בו או הכה אותו בקת של הרובה שלו. אחרי חמש או עשר דקות ראיתי את איאד משתין במכנסיים שלו.
אחר כך אחד החיילים אמר לפועלים לשבת עם הגב למקום שבו החיילים עמדו. אני עדיין ישבתי באותו מקום, במרחק של שבעה מטרים בערך מהאחרים, ולא הפניתי את הגב כמוהם.

ראיתי את החייל הבהיר מתחיל לפתוח את התיקים והשקיות של הפועלים. הוא פתח חבילות של קופסאות סיגריות והכניס את הקופסאות לכיסים שלו. כשלא היה לו יותר מקום בכיסים הוא הלך והביא את התיק שלו והמשיך להעביר את הקופסאות של הסיגריות לתוך התיק. הוא גם הכניס לתיק גם את הטלפונים הניידים וגם נרגילה קטנה שהייתה בתיק שלי.

אחר-כך הפועלים האחרים שהיו איתי סיפרו לי שהחייל גנב שלושה פקטים של סיגריות LM , וגם 200 שקל של מאיאד. שמעתי גם פועל אחר אומר שנעלמו 500 שקל מהתיק שלו.

כשנהיה חשוך אחד מהחיילים קרא לאחד מהפועלים, שאני חושב שהוא מתרקומיא. הוא לקח מהתיק של איאד את מכנסי העבודה שלו, ואמר לי להוריד את המעיל שלי. הוא לבש את המכנסיים והמעיל ואמר לפועל לבוא איתו. אחר כך שמעתי אותו אומר לפועל בעברית שאם הוא רוצה לחזור הביתה הוא חייב לבוא איתו כדי לתפוס נהג או נהגים שמסיעים פועלים.

הפועל ליווה את החייל הבהיר מחוץ לגדר, לאזור הפלסטיני. אנחנו נשארנו תחת השמירה של החייל השני.
לפני שהחייל לקח את הפועל מחוץ לגדר, ביקשנו לשתות מים. החייל הציע לנו לעשות מרוץ עד אליו, ואמר שמי שינצח הוא ייתן לו לשתות. ויתרנו. אחר כך ביקשנו לעשן מהסיגריות שהחייל גנב. החייל הציע את אותה הצעה אבל אנחנו סירבנו.

בערך שעתיים אחרי שהחייל הבהיר הלך עם הפועל שמעתי שיחה במכשיר הקשר. אני חושב שזה היה החייל הבהיר. החייל השני, זה ששמר עלינו, ביקש מהחייל הבהיר לשחרר אותי בגלל שאני מבוגר. אחר כך החייל הורה לי לעזוב את המקום.

לפני שהלכתי משם ביקשתי ממנו להחזיר לי את הטלפון הנייד שלי, ואז החייל אמר שהוא יחזיר אותו כשהחייל השני (הבהיר) יחזור. הוא אמר גם שאני אקח את החפצים שלי מהפועלים האחרים כשישחררו אותם.

הלכתי עד שהגעתי לחייל הבהיר ולפועל, במרחק של 150-100 מטרים מהמקום שבו עיכבו אותנו, בתוך השטח של הגדה. ראיתי שהחייל כבר הוריד את המכנסיים והמעיל. הפועל קרא לי. אחר כך שמעתי עוד שיחה במכשיר הקשר. החייל הבהיר אמר לחייל השני שהוא חוזר כי הוא איש אחד מול שניים והוא מפחד שאנחנו נהרוג אותו או נחטוף אותו. החייל הבהיר השאיר אותנו שם וחזר לחייל השני ולשאר הפועלים.

חיכיתי שם יחד עם הפועל ואחרי בערך רבע שעה איאד וסעיד הגיעו לאיפה שהיינו. שאלתי אותם איך שיחררו אותם והם סיפרו לי ששני החיילים הורו לפועלים לעשות מרוץ, ואמרו שמי שינצח ישוחרר. סעיד ואיאד רצו יותר מהר אז שחררו אותם.

אחר כך הגיע עוד פועל וגם הוא אישר את עניין המרוץ. אחר כך הגיעו עוד שניים, וזה נמשך ככה עד שתוך חצי שעה בערך הגיעו כל הפועלים. הם באו בלי הסיגריות והטלפונים הניידים.

שמעתי את הפועלים מתלוננים על מה שקרה להם. הם דיברו על הגניבה של הסיגריות והטלפונים הניידים. אחד מהם, בחור בן 18, אמר שנעלמו לו 500 שקלים. הוא בכה ואמר שהוא לווה את הכסף מחברים שלו. שמעתי אותו מציע לחזור לחיילים ולדרוש מהם שיחזירו את הכסף והסיגריות. אנחנו לא הסכמנו שהוא יעשה את זה. אמרתי לו שהאל יפצה אותנו ושאסור לו לקחת סיכון, כי יכול להיות שהחיילים יכו אותו או יירו בו. אמרתי לו שהכסף והסיגריות לא שווים את הסיכון הזה.

במשך כל הזמן שהיינו מעוכבים, בערך שש שעות, הנהג, מחמוד, ניסה להתקשר אלינו. אף אחד לא ענה לו כי הטלפונים הניידים שלנו היו אצל החיילים. אחרי ששוחררנו הוא התקשר שוב ואז ענה לו אחד החיילים ואמר לו שהוא שחרר אותנו.

בערך ב-08:30 או 09:00 בערב מחמוד הנהג הגיע ברגל והוביל אותנו עד להתנחלות אשכולות. הוא השאיר אותנו בדרך העפר שמובילה להתנחלות, ומשם המשכנו ללכת עד שהגענו לכביש אספלט, מתחת לגשר, ושם חיכה לנו הנהג הבדואי במכונית אחרת. הוא הסיע אותנו משם לעיירה לקיה, בישראל, ושם אכלנו באחת המסעדות. אחר כך התחלקנו לכמה מכוניות.

אני, איאד וסעיד נסענו לאשקלון ונשארנו שם במשך הלילה. בגלל החגים אתר העבודה היה מושבת.

בזמן שעשינו סיבוב בעיר וחיפשנו עבודה אחרת עצרו אותנו שוטרים. בבוקר העבירו אותנו לתחנת המשטרה באשקלון. רשמו שם את השמות שלנו ואחר כך חתמנו על מסמכים, ומשם לקחו אותנו בניידת למחסום תרקומיא. הגענו למחסום אחר הצהריים. לא היה לנו כסף כדי לחזור הביתה, אבל נהג משאית הסכים להסיע אותנו לחברון.

הייתי עייף ומאז לא יצאתי מהבית. אני מאוד כועס ומרגיש מדוכא ומושפל בגלל מה שקרה לי ולפועלים האחרים. אני חושב שהחייל הוציא עלינו את העצבים שלו והתנהג בצורה לא אנושית. אני רוצה שתהיה חקירה על מה שקרה לנו ושהוא יקבל עונש שמתאים למה שהוא עשה לנו. זה היה כמו עלילה של איזה סרט קולנוע.

אני מתכוון להגיש תלונה במשטרה הישראלית אחרי חג סוכות.

מוחמד סאדק מוחמד רשיד אקנייבי, בן 55, נשוי ואב ל-12, הוא פועל ותושב העיר העתיקה בחברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש בבית העד ב-3.10.09.