דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

מתנחלים תוקפים את בני משפחת אבו עיישה בחברון באופן יומיומי, ינואר 2007

תייסיר אבו עיישה, סוחר
תייסיר אבו עיישה, סוחר

אני חי עם אשתי ושבעת הילדים שלנו. הבת הבכורה שלנו, רג'אא, בת 17. אנחנו גרים בקומה הראשונה בבית שצמוד להתנחלות רמת ישי בתל רומיידה בחברון. בין הבית שלנו לבתים של המתנחלים מפריד כביש. הבית עבר אליי בירושה. בקומה העליונה גר אבא שלי, חאג' מוחמד חאמד אבו עיישה, יחד עם אשתו והילדים שלו. אבא שלי, רג'אא ואני עובדים בחנויות בגדים ברחוב באב א-זאוויה בחברון.

כשההתנחלות בתל רומיידה הוקמה היו שם רק קרוואנים ולפני שנתיים בנו שם בניין. מאז שההתנחלות הוקמה המשפחה שלי סובלת מאלימות והטרדות מצד המתנחלים. בהתחלה אבא שלי ניסה להתייחס אליהם כמו אל שכנים. הוא נהג ללכת לבתים של המתנחלים בשבת, להדליק להם אורות ולהביא להם ענבים, אבל הם תקפו וקיללו אותנו. הם דרשו שנעזוב את הבית שלנו. שני האחים שלי, סמיר וג'מיל עזבו את הבית בגלל האלימות של המתנחלים. ג'מיל, בן 38, עזב לפני שבע שנים. כשהוא עזב הוא נאלץ לגור בבית שבנה לפני שהיה מוכן למגורים. הוא סגר את הנגרייה שלו, שהייתה ליד הבית, למרות שהייתה לו הכנסה טובה ושכר נגרייה אחרת.

בתחילת האינתיפאדה הנוכחית, בשנת 2000, המתנחלים תקפו אותנו יותר מבעבר והצבא הישראלי הגביר את הגבלות התנועה באזור. יום אחד, אשתו של המתנחל איתן פליישמן חסמה עם האוטו שלה את הכניסה לרחוב שמוביל להתנחלות ואל הבית שלנו. היא לא הסכימה להזיז את האוטו שלה עד שהצבא יסגור את הכבישים למכוניות פלסטיניות. באותו היום הצבא סגר את הדרכים שמובילות לתל רומיידה, ועד היום הן סגורות. אסור לפלסטינים לנסוע באזור הזה באוטו שלהם. אנחנו יכולים להגיע עם אוטו רק למרחק של מאתיים או שלוש מאות מטרים מהבית. אני נאלץ לסחוב בלוני גז ומצרכי מזון על הכתפיים שלי ממחסום באב א-זאוויה, בדרך שעולה אל הבית.

בשנת 2000 המתנחל נועם פדרמן ירה ברובה אוויר על החלונות שלנו. בהתחלה חשבנו שהוא יורה ברובה רגיל. רק כשהמשטרה הגיעה ובדקה מה זה היה, הבנו שהוא ירה ברובה אוויר ולא ברובה רגיל. הירי חורר את החלונות. היה דיון בבית המשפט על העניין הזה ואני נכחתי בו.

בשנים הראשונות של האינתיפאדה הצבא הטיל עוצר ממושך על האזור, שהוסר רק לפרקי זמן קצרים. החיים שלנו אז היו כמעט בלתי אפשריים. נאלצנו להישאר בבית כל הזמן. לפעמים ברחתי עם חלק מהילדים שלי כדי להיות אצל שני האחים שלי, סמיר וג'מיל, באזור H-1 בחברון. לפעמים שלחנו את הילדים לבתים של הדודים שלהם, כדי שהם יוכלו ללכת לבית הספר ולחזור אלינו בסופי השבוע.

במהלך העוצר מתנחלים שמו חומר לבן בבאר המים שלנו. אנשים מהצלב האדום הודיעו לנו שהם לקחו דוגמיות מים ובדקו אותן. אנחנו לא יודעים מה היו התוצאות של הבדיקה, אבל רוקנו את המים מהבאר.

היה למשפחה מפעל להתכה ויציקה של נחושת קרוב לכניסה להתנחלות. עבדו בו שבעה עשר אנשים בערך. המתנחלים, ביניהם אשתו של ברוך מרזל, הגישו תלונה לצבא בטענה שהמפעל מוציא עשן שמזהם את הסביבה וגורם להם נזק. בשנת 2002 הוצא צו לסגירת המפעל. הצלחנו להעביר כמה מכונות ולפתוח מפעל הרבה יותר קטן במקום אחר. במפעל הזה עובדים שלושה פועלים.

התקיפות הכי קשות היו בחורף 2002, למשל כששלום אלקובי, ברוך מרזל ויותר מעשרה מתנחלים שברו את הדלת הצדדית של הבית, נכנסו, הכו אותי וניסו לגרור אותי לכביש. כשהם תקפו אותי תפסתי את שלום אלקובי בזקן. אבא שלי הגיע מהדלת השנייה עם מקל וחילץ אותי מהמתנחלים. נפצעתי בצוואר והמשטרה חקרה את האירוע.

בשנת 2003 שתי הבנות שלי, ספאא וופאא, התחתנו. לא יכולנו לערוך טקס נישואים בבית בגלל העוצר, כי אסור למכוניות להגיע לבית שלנו. החלטנו לערוך את הטקס בבתים של ג'מיל וסמיר. היה עוצר, אבל הצלחתי להבריח אותן מהכניסה האחורית עם סולם עץ. אבא שלי לא היה יכול להשתתף בטקס. הוא לא רצה להשאיר את הבית ריק כי הוא פחד מהתקפות של מתנחלים ושל הצבא. נאלצנו להתקין רשת מתכת מסביב לבית, בגלל ההתקפות. הבית שלנו דומה לכלוב. המתנחלים חתכו את הרשת יותר מפעם אחת. החלפנו את הרשת והתקנו לוחות פח, גם כי החלונות נשברו בגלל שהמתנחלים זורקים אבנים ובקבוקים ריקים.

ביום אחד בשנת 2003 הלכתי הביתה עם הבן שלי שריף, שהיה אז בן חמש ואחי איבראהים שהיה בן ארבע. צעיר מתנחל שפך עלינו תה חם ופגע בפנים שלי.

כבר כמה פעמים תקפו את הבת שלי, פדאא, באבנים, מכות וקללות בדרך לבית הספר. אבא שלי נפגע פעמיים בעיניים מאבנים שזרקו ילדי המתנחלים.

בשנת 2005 אחותי אימאן, שהייתה אז בת שמונה, נפגעה בראש מאבן. ב-30.11.2006 שלום אלקובי ניסה לדרוס את פדאא ואת אימאן כשהיו בדרך לבית הספר. הוא ניסה לדרוס אותן יותר מפעם אחת. כשהוא עשה את זה, הוא צחק. הגשנו תלונה במשטרה.

המתנחלים תוקפים אותנו כל הזמן. הם מקללים, מיידים אבנים, מכים במקלות ומתיזים מים. כל בני המשפחה נפגעו מההתקפות שלהם.

לפני חודש בערך בשעה שתיים לפנות בוקר אשתי שהייתה בהיריון סבלה מדימום חזק. נאלצנו ללכת ברגל עד לבית החולים הממשלתי עאליה, מרחק של חצי קילומטר בערך בגלל שלא יכולנו להזמין אמבולנס שיגיע עד לבית שלנו. בבית החולים הרופאים גילו שהעובר מת. אם אנחנו רוצים להזמין אמבולנס אנחנו צריכים לתאם את זה שעות מראש. ברוב המקרים לא מאפשרים לו להגיע.

אנחנו לא סובלים רק מהתקפות ישירות. גם ההגבלות על חופש התנועה שלנו גורמות לנו הרבה סבל. מאז תחילת האינתיפאדה הנוכחית הצבא אוסר על קרובי משפחה שלנו להגיע לבית. כאילו אנחנו חיים בכלא. במהלך עיד אל-פיטר האחרון, לא אישרו לאף קרוב משפחה של אשתי או לקרובי משפחה של אשתו של אבא שלי להגיע אל הבית.

לקראת חג הקורבן השנה, בגלל הניסיון שהיה לנו בחג הקודם, דיברנו עם אנשי הצלב האדום והם הבטיחו לנו שהם יתאמו עם הצבא הישראלי את הגעתם של קרובי משפחה שלנו ביום החג. מסרנו להם את השמות של קרובי המשפחה והודענו לכולם שהם יכולים לבוא. בבוקר יום החג האנשים הגיעו למחסום תל רומיידה וחיכו שם. דיברנו עם החיילים במחסום ואמרנו להם שתיאמנו את המעבר של הקרובים שלנו. החיילים דיברו בקשר עם הבסיס שלהם ואמרו שנעביר להם את מספרי תעודות הזהות. הבנו שזה ייקח המון זמן וכולם עזבו בלי שהגיעו לבית שלנו.

רוב החיילים מבקשים מאתנו להיכנס הביתה במקרה של עימות בינינו לבין המתנחלים. חלק מהחיילים מזדהים אתנו, אבל הם לא יכולים לעשות הרבה. הם צועקים על הילדים שזורקים אבנים. המשטרה שומעת את התלונות שלנו. הגשנו כבר יותר ממאתיים תלונות במשטרה. לפעמים אנחנו מתקשרים אל המשטרה והם לא מגיעים. התקיפות של המתנחלים ממשיכות כל הזמן. הילדים של המתנחלים תוקפים אותנו, בעידוד ההורים ולידם, כי החוק לא חל על קטינים. אנחנו מנסים להימנע ממגע איתם. אנחנו מנסים לא לעבור בכביש, אלא אם אין ברירה. הילדים של המתנחלים משחקים בכביש, הילדים שלי והאחים הקטנים שלי משחקים בחצר האחורית של הבית. קניתי להם יונים ועופות כדי שיטפלו בהן במקום לצאת לכביש ולשחק מול הבית. בכל מקרה תוקפים אותנו באופן יומיומי.

תייסיר מוחמד חאמד אבו עיישה, בן 45, נשוי ואב לשבעה, הוא סוחר ותושב חברון. את עדותו גבה מוסא אבו השהש, בחנותו של העד, ב-4.1.07.