דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

שוטרי מג"ב מנעו מאמבולנס של הסהר האדום להעביר ילד חולה סרטן לבית-חולים במזרח ירושלים ותקפו את צוות האמבולנס, מחסום ענאתא, דצמבר 2005

אחלאם נאסר, פרמדיקית

אחלאם נאסר

ביום שני, 12.12.05, בערך ב-09:30 קיבלתי קריאה לגשת לבית החולים רמאללה כדי להעביר את הילד מוג'אהד א-שתי, בן תשע לבית חולים בירושלים. אנחנו מכירים את הילד הזה כי הוא סובל מסרטן הדם וכבר העברנו אותו כמה פעמים לבית החולים אוגוסטה ויקטוריה בירושלים כדי לקבל מנות דם. יצאתי עם נהג האמבולנס באסם סדקה, בן 29, ועם מתנדבת בשם ופאא עדוואן, בת 22, ובתוך חמש דקות הגענו לבית החולים רמאללה. הילד חיכה לנו יחד עם אמא שלו. אני לא זוכרת את שמה אבל אני יודעת שהיא בת 29 ושתמיד יש לה היתר כניסה לירושלים כמלווה לילד שלה. היא נתנה את תעודת הזהות שלה ואת ההיתר לנהג האמבולנס כדי שייתן אותם לחיילים שבמחסומים. אחרי שהכנסנו את האלונקה שעליה שכב הילד לחלק האחורי של האמבולנס יצאנו לדרך.

נסענו דרך מחסום בית אל, שמוכר בשם מחסום בית המשפט. במחסום החיילים בדקו את תעודות הזהות והסתכלו על הילד והנהג של האמבולנס הסביר להם את המצב שלו. אחר-כך הם נתנו לנו לעבור בלי שום עיכוב. המשכנו לנסוע בערך 15 דקות עד למחסום חיזמה ושם אחד החיילים סימן לנו לעצור, במרחק של 15-10 מטר מהמחסום. הנהג עצר ושני חיילים התקדמו אלינו. כל מה שאני זוכרת לגביהם זה ששניהם היו נמוכים. אחד מהם דיבר בעברית עם הנהג. אני מבינה קצת עברית והבנתי מהשיחה שלהם שהחייל שאל את הנהג לאן אנחנו נוסעים ומי החולה שאנחנו מעבירים. הנהג ענה שאנחנו מעבירים ילד חולה סרטן לקבלת טיפול בירושלים. החייל אמר לנהג שזה לא מקרה חירום ושאל אם יש היתר. הנהג אמר לו שזה מקרה חירום ושהילד צריך לקבל מנת דם כמה שיותר מהר כי הוא מאחר למועד שנקבע לו ושצריך להעביר אותו מיד לבית החולים. הנהג הראה לחייל את ההיתר של האמא המלווה ואת תעודת הזהות שלה וגם את תעודות הזהות שלנו ואת כרטיסי העובדים שלנו. החייל לקח את התעודות והסתכל עליהן במהירות, החזיר אותן ואמר "אין לכם היתרים". הוא התכוון לצוות האמבולנס, "ואסור לכם להיכנס. אתם יכולים להוריד את החולים ולהזעיק אמבולנס ישראלי כדי להעביר אותו". הנהג אמר לחייל "אין לאישה מספיק כסף כדי לשלם לאמבולנס הישראלי". אמבולנס של מגן דוד אדום לוקח הרבה כסף על כל העברה של חולה. אני חושב שהם לוקחים 400-300 ' על כל חולה. אנחנו בסהר האדום לא מקבלים כסף בכלל עבור ההעברה. החייל אמר "בסדר. אם אין לה כסף לשלם אז אין צורך שתקבל טיפול בישראל". הוא הורה לנו לעזוב את המקום. לקחנו את תעודות הזהות שלנו והנהג חזר. בסך הכל התעכבנו במחסום הזה עשר דקות בערך.

הנהג נסע לכיוון מחסום ענאתא. הגענו לשם בשעה 10:18. לפנינו עמדו בתור שלוש מכוניות. אחרי שלוש דקות בערך הגיע תורנו ושוטרת מג"ב נמוכה ורזה, עם עור כהה, ושיער שחור וחלק התקדמה אלינו. היא לבשה מדים של משמר הגבול בצבע ירוק זית. היא ניגשה לצד שבו ישבתי ופתחה את הדלת הצדדית של האמבולנס. היא הסתכלה על הילד והאמא וביקשה בעברית את התעודות וההיתרים מכולם. כל אחד מאתנו הוציא את תעודות הזהות שלו וגם האימא הוציאה את תעודת הזהות שלה ואת ההיתר ומסרה אותם לחיילת. כנראה שהיא התכוונה לערוך חיפוש עלינו ובתוך האמבולנס ולתת לנו לעבור כי היא ביקשה מהנהג לרדת ולפתוח את הדלת האחורית של האמבולנס. פתאום יצא שוטר מג"ב אחר ממכונית פרטית, שעמדה על המדרכה ליד המחסום. הוא לבש מדים של משמר הגבול ועל הכתפיים היו לו תגים. הוא היה גבוה, עם מבנה גוף גדול, עור כהה, שיער שחור קצוץ ונראה בן עשרים ומשהו. השוטר קרא לשוטרת והיא נגשה אליו. השוטר לקח ממנה את תעודות הזהות. הם עמדו במרחק של שניים או שלושה מטרים מהאמבולנס. שמעתי אותו אומר לה בעברית: "אמבולנס פלסטיני לא יכול להיכנס לישראל. תשלחו להם אמבולנס ישראלי כדי לקחת את החולה". אני שמעתי את השיחה והבנתי ואמרתי לו בערבית שאני לא מדברת עברית טוב ואמרתי לו בזמן שאני יושבת בתוך האמבולנס "לפני שאתה מורה לנו לחזור, תבוא ותראה את הילד ואז תחליט אם להחזיר אותנו".

השוטר דרש שנוריד את הילד ונעביר אותו לאמבולנס ישראלי. הנהג אמר לו את מה שאמר במחסום הקודם שאין לחולה מספיק כסף כדי לשלם לאמבולנס הישראלי ואז השוטר הורה לנו לחזור. אמרנו לו שייתן לנו לעשות כמה טלפונים לאחראים בסהר האדום כדי להשיג תיאום. לא עשינו תיאום קודם כי תמיד עברנו בלי בעיות. אבל השוטר התחיל לצעוק ולקלל. אני מעדיפה לא לחזור על המילים שאמר. אמרתי לו "סתום את הפה ואל תקלל אותנו". השוטר זרק עלינו את התעודות, שנפלו בתוך האמבולנס והורה לנו להסתובב ולחזור. רצינו לעזוב את המקום אבל התעכבנו עד שאספנו את התעודות מהרצפה של האמבולנס. השוטר פתח בעצבנות את הדלת שלידי והורה לנו למסור לו שוב את התעודות. מסרנו לו אותן והוא הורה לי לרדת מהאמבולנס. כשסירבתי הוא חזר וקילל אותי ואת את אימא שלי וירק לי בפנים. התחלנו לצעוק עליו. אני אמרתי לו "תשמור על הפה שלך ואל תקלל ואל תירק עלי". הוא עזב אותנו וחזר לצד של המחסום כשכל התעודות אצלו ביד. הוא נכנס לחדר קטן, כנראה חדר הקשר. אחרי חמש דקות בערך הוא חזר אלינו והורה לי לרדת מהאמבולנס. הוא אמר לי "המשטרה מגיעה תוך שניות כדי לעצור אותך". אמרתי לו "כשהמשטרה תגיע, אני אציית אבל עכשיו אני לא ארד מהאמבולנס". הוא חזר לקלל וחשבתי שהוא יירק לי שוב בפנים ולכן סגרתי את החלון בפנים שלו. השוטר חזר לחדר.

אחרי שתי דקות הגיע עוד שוטר ממשמר הגבול. הוא היה נמוך ורזה, עם עור כהה, ונראה בן עשרים ומשהו. הוא דפק על החלון ביד שלו ואמר בערבית ובנימוס "תסלחי לי, תפתחי את החלון אני רוצה לדבר אתך". כשפתחתי את החלון הוא אמר לי שאני עצורה במחסום ושאסור לי לזוז מהמקום. הוא הורה לי לרדת מהאמבולנס ואמר שצוות האמבולנס יכול לעזוב את המקום אם ירצה. אמרתי לו שאני לא מתכוונת לרדת, ושהצוות נשאר במקום. הוא חזר לחדר הקשר עם התעודות. אחרי דקה המפקד יצא מהחדר וקרא לשוטרת ולעוד שוטר, שגם הוא היה נמוך ורזה, עם עור כהה, ונראה בן עשרים ומשהו. השוטר הזה לבש מדים אפורים. כולם התקדמו אל האמבולנס. המפקד פתח בכוח את הדלת שלידי והתחיל לגרור אותי ולהוריד אותי בכוח מהאמבולנס ולהכות אותי. השוטרת והשוטר החדש הצטרפו אליו ושלושתם הכו אותי וניסו לגרור אותי בכוח אל מחוץ לאמבולנס. אנשי צוות האמבולנס משכו אותי אל תוך האמבולנס כדי למנוע השוטרים להוריד אותי. אני הייתי במצב קשה. מצד אחד השוטרים מכים אותי ומושכים אותי החוצה ומצד שני החברים שלי מושכים אותי פנימה. זה נמשך כמה דקות עד שהמפקד עזב אותי והלך לנהג האמבולנס. הוא פתח את הדלת שליד נהג האמבולנס, תפס אותו בצוואר והתחיל לגרור אותו אל מחוץ לאמבולנס כשהוא מכה אותו בידיים שלו.

באותו זמן המפקד תקף את המתנדבת שישבה באמצע ונתן לה כמה אגרופים. השוטר והשוטרת המשיכו לנסות לגרור אותי החוצה ולהכות אותי. תוך כדי כך הם גם קיללו אותנו. אני לא מכחישה שניסינו להדוף את המכות בידיים שלנו ולהגן על עצמנו. קיבלתי מכה חזקה בבטן והרגשתי כאב חזק אז הכיתי בתגובה את החייל בחזה שלו. הילד החולה רעד מפחד ובכה בקול רם. שבע דקות בערך אחרי שהם התחילו לתקוף אותנו הם עזבו אותנו והורו לאימא ולילד לרדת מהאמבולנס ולקחת מונית פרטית בצד השני של המחסום כדי להגיע לירושלים. הם ירדו מהאמבולנס ועברו במחסום. אני לא יודעת מה קרה איתם בהמשך.

אחר כך השוטרים חזרו לחדר שלהם ואנחנו נשארנו בתוך האמבולנס וסגרנו את הדלתות ואת החלונות. חיכינו שיחזירו לנו את תעודות הזהות שלנו. אחרי רבע שעה בערך, השוטר שקודם דיבר אלי בנימוס בא אלינו ואמר לי בפעם השנייה "את עצורה ואסור לך לעזוב את המקום. בעוד חמש דקות בערך יגיע רכב משטרה כדי לעצור אותך". אמרתי לו "בסדר, כשהמשטרה תגיע אני אשמע בקולם". הוא עזב אותנו לנפשנו והלך.

חיכינו עוד שבע או עשר דקות ואז הגיעו שני כלי רכב של המשטרה ורכב של משמר הגבול שעליו כתוב משטרה ועצרו בצד. הרכב של משמר הגבול עמד בצד הכביש לידנו וירד ממנו שוטר. אני חושבת שהוא היה המפקד. כשהמפקד התקרב אלינו הוא הזדהה בשם אכרם. הוא היה בגובה בינוני, עם מבנה גוף בינוני, עור שחום ושיער שתני חלק ונראה בן שלושים ומשהו. הוא דיבר אתי בערבית ובנימוס ואמר "באנו כדי לעצור אותך" הוא לא אמר מה הסיבה והורה לי לרדת וללוות אותם. אמרתי לו "אני לא הולכת אתכם לבדי. אני רוצה שהצוות יבוא איתי". הוא אמר "אסור שמישהו ילווה אותך כי יש להם תעודות זהות של הגדה ואסור להם להיכנס לישראל". כשסירבתי והתעקשתי שהם יבואו איתי, הוא אמר באיום "אם תתעקשי, אנחנו נאלץ לעצור אותך בכוח". בגלל שהייתי כל כך מותשת לא רציתי עוד בעיות עשיתי מה שאמר. ירדתי מהאמבולנס והצוות שהיה אתי ירד גם כן. הם ניסו לגרור אותי ולהתערב כדי למנוע את המעצר שלי, אבל המפקד של המחסום, שהזכרתי קודם, תקף את העמיתים שלי והתחיל להכות אותם בכוח בידיים שלו. הוא ניסה לשלוף את האלה שלו כדי להכות את הנהג אבל המפקד אכרם התערב ומנע ממנו להוציא את האלה.

בסוף, הלכתי עם השוטרים ועם המפקד אכרם. הם לקחו אותי לחדר של המחסום, סגרו עליי את הדלת והשאירו שוטרת שתשמור עלי. אחרי שתי דקות השוטרת התעקשה לערוך עלי חיפוש והסכמתי. היא ערכה עליי חיפוש גופני והרימה לי את החולצה כדי להסתכל מתחתיה. אחר כך היא הוציאה אותי מהחדר וכשיצאתי לא ראיתי את האמבולנס. אני חושבת שהצוות עזב את המקום. הועברתי ברכב של משמר הגבול לכלא אל-מסקובייה. ישבתי במושב אחורי והשוטרת שמרה עלי. בתוך הג'יפ היו עוד שלושה שוטרים. בזמן הנסיעה לא פגעו בי. באל-מסקובייה הכניסו אותי למחלקה הפלילית ושני שוטרים במדים כחולים לקחו ממני טביעת אצבעות וטביעה של כפות הידיים. אחר כך, העבירו אותי למחלקת החקירות ונשארתי שם עד שלקחו אותי לחוקר שמדבר ערבית.

השעה הייתה בערך 14:00. החוקר היה גבוה, עם עור בהיר ומבנה גוף מלא. היה לו שיער לבן ומקורזל והוא נראה בערך בן 40. הוא הציג את עצמו בשם מאג'ד. ישבתי מולו והוא ביקש ממני לספר לו מה קרה. הסברתי לו מה קרה אבל הוא לא רשם כלום. אחרי רבע שעה בערך הוא יצא מהמשרד וחזר אחרי ארבע דקות בערך. הוא אמר לי "אנחנו לא רוצים לפתוח לך תיק. תתקשרי למישהו שעובד איתך כדי שיבוא לקחת אותך". התקשרתי למטה הסהר האדום שבו אני עובדת וביקשתי מהם לסדר שמישהו יבוא לקחת אותי. חיכיתי בערך עשר דקות עד שמכונית של הצלב האדום הבינלאומי הגיעה ולקחה אותי. הנציגים של הצלב האדום לקחו אותי לבית החולים א-שיח' זיאד ושם עברתי בדיקות וצילומי רנטגן. בבדיקות מצאו חבורות בצוואר, בידיים, בפנים, ברגליים ובבטן. קיבלתי טיפול ושוחררתי מבית החולים השעה 15:30.

אחלאם נביל ג'מיל נאסר, בת 27, היא פרמדיקית תושבת אל-בירה שבמחוז רמאללה. את עדותה גבה איאד חדאד, במשרדי הסהר האדום, ב-13.12.05.