דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

השב"כ מזמן בני משפחה מבית רימא שוב ושוב למשרדיו ומתעלל בהם, מחוז רמאללה, נובמבר 2005

חמד א-רימאווי, בן 54

חמד א-רימאווי

בליל יום שלישי, 8.11.05 ישנו בבית שלנו, אני ואשתי, ארבע מהבנות שלי, שהכי קטנה מהן היא מונא, בת ה-11, ושתי הנכדות שלי, בת שנה וחצי ובת שלושה חודשים. הבנים שלי לא היו אצלנו כי כל אחד מהם גר בבית אחר בכפר. הבנים שלי הם: מוחמד, בן 26, נשוי ועובד כמגיש שתייה במשרדי איחוד עורכי הדין הפלסטיני, רשאד, בן 31, נשוי ועובד כחקלאי ועלי, בן 23, שגר ברמאללה ועובד עם אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטיני.

בסביבות השעה 02.00 לפנות בוקר התעוררתי כששמעתי אבנים פוגעות בדלתות ובחלונות של הבית. כולנו קמנו מהמיטות . פתחתי את הדלת הראשית וראיתי קבוצה גדולה של חיילים ישראלים מתפרסים מול הבית. אני לא יודע אם היו חיילים גם מאחורי הבית. אחד מהחיילים הורה לי בערבית לצאת. הוא אמר לי: "צא החוצה. אנחנו צבא הגנה לישראל". הוא כיוון לעברי רובה שמוצמדת אליו כוונת עם תאורת לילה. צייתי ויצאתי. לפני שהתקרבתי אל החייל הוא שאל אותי בערבית: "אתה מדבר עברית?" ועניתי לו שלא. החייל הזה היה גבה קומה, בעל מבנה גוף בינוני ונראה בערך בן שלושים. הוא שאל: "הבנים שלך בבית?" אמרתי שלא, ואז הוא אמר: "טוב, תגיד לכל מי שנמצא בתוך הבית לצאת החוצה". אמרתי לו: "יש ילדים בפנים, תרחם עליהם" הוא אמר: "לא, לא, כולם לצאת". היה קר מאד וחששתי שהילדים ייבהלו וייפגעו, אבל צייתי להוראה, נכנסתי לבית וביקשתי מכולם להתלבש כי החיילים הורו לנו לצאת החוצה. כולם צייתו ואפילו הבת שלי יצאה עם התינוקת הקטנה שלה. החייל שדיבר איתי קודם הורה לאשתי ולבנות לשבת על המדרכה ולקח אותי למרחק של 20 או 30 מטרים משם, אל שני כלי רכב צבאיים שעמדו בכביש.

באותו זמן ראיתי עוד חיילים ליד הבית ומאוחר יותר הבנתי שהם נכנסו לתוכו וערכו בו חיפוש. ליד כלי הרכב הצבאיים היו שני קצינים שהזדהו בפניי. אחד מהם הזדהה כ"ריאד" ואמר שהוא אחראי הביטחון באזור. את שמו של השני שכחתי. ריאד התחיל לחקור אותי על הבנים שלי. הוא שאל איפה הם גרים, עם מי הם עובדים ולאן הם הולכים. הוא חקר אותי במשך יותר משעה ושאל את השאלות כמה פעמים. בסביבות השעה 3:30 הוא מסר לי ארבעה זימונים בכתב לפגישה בשעה 09:00 בבוקר של אותו יום, עבורי ועבור הבנים שלי, מוחמד, רשאד ועלי. הוא דרש שנבוא בזמן כדי לפגוש אותו במשרד השב"כ בכלא עופר. ביקשתי ממנו שיוותר לי על הפגישה הזאת כי אני חולה וסובל מהלבלב שלי מאז נפגעתי בתאונה בשנת 2004, אבל הוא סירב והתעקש שאבוא יחד עם הילדים שלי. הוא מסר לי את הזימונים ועזב את המקום יחד עם החיילים שלו בלי לומר לי אם אני יכול לחזור לבית.

נשארתי במקום ובדקתי סביבי כדי לוודא שכל החיילים הלכו. פחדתי לחזור בלי אישור אבל אחרי רבע שעה בערך החלטתי להיכנס לבית כי לא ראיתי שום חייל. אשתי והבנות כבר נכנסו לבית לפניי וכשנכנסתי הוא נראו מבוהלות ומפוחדות. התינוקת בכתה והעברנו את מה שנשאר מהלילה ערים ודואגים. בשעה 07:00 הלכתי לבתיהם של רשאד ומוחמד, מסרתי להם את הזימון וסיפרתי להם מה קרה. התקשרתי גם לבני עלי והודעתי לו על הזימון אבל הוא סירב להגיע אתנו ואמר שבעבודה לא מאפשרים לו.

בשעה 09:00 היינו בכניסה לכלא עופר. הצגנו את הזימונים לשומר שלקח את תעודות הזהות שלנו והורה לנו לחכות מתחת לסככה. הסככה מורכבת מלוחות פח, באורך שני מטרים, והיא סגורה משלושה צדדים בפלסטיק עם חורים קטנים. יש שם מושב שמספיק לשלושה אנשים. עברו שעות ואף אחד לא דיבר אתנו. לא היו לנו אוכל או מים. ביקשתי מהשומר לשתות אבל הוא סירב לתת לי. ביקשנו ממנו לזרז את הפגישה והוא אמר: "זה לא ענייני. תישארו במקומכם". כשרצינו להתפנות נאלצנו לעשות את זה שם, בתוך המתחם הזה, בצד.

בשעה 15:00 השומר קרא לנו, הכניס אותנו לתוך חדר קטן וערך עלינו חיפוש גופני. אחר-כך, הוא לקח אותנו לאזור שיש בו כמה משרדים. אני חושב שאלה היו המשרדים של השב"כ. באמצע היתה חצר. השומר וחייל אחר הכניסו אותנו, כשהרובים שלהם מכוונים אלינו, לאחד מהמשרדים. במשרד היו "קפטן ריאד" ושלושה חיילים אחרים. ריאד ישב מאחורי שולחן ואנחנו עמדנו לפניו. הוא הורה לנו להוריד את המכנסיים והורדנו אותם. אחד החיילים העביר מכשיר אלקטרוני על הגוף שלנו. אחר-כך "קפטן ריאד" התחיל לחקור אותנו. השאלה הראשונה הייתה: "איפה עלי? אתם חסרים אחד". אמרתי לו שעלי ברמאללה ובעבודה לא נותנים לו לבוא. הוא אמר שאנחנו צריכים להביא אותו. אמרתי לו שאי אפשר להביא אותו בכוח. הוא אמר שזה לא עניינו. אמרתי לו: "בסדר, הנה אנחנו באנו. מה אתה רוצה מאתנו". הוא אמר: "לא, אני רוצה את עלי". אמרתי לו: "הוא לא ילד קטן שאפשר להביא אותו בעל כורחו". אבל ריאד התעקש שעלי יבוא. ואז הוא התחיל להטיף לנו מוסר. הוא אמר: "אתם הערבים יכולים להכריח את הילדים הקטנים והאבא יכול לשלוט בבן שלו. הבן תמיד נשאר תחת השליטה של האבא" ועוד אמירות מסוג זה. אחר-כך הוא שאל אותנו על העבודות שלנו ועל הקשרים שלנו. הוא שאל בעיקר על הקשרים החברתיים של הבנים שלי.

החקירה נמשכה יותר משעה ואז הוא חזר ושאל על עלי ואמר שאנחנו צריכים להביא אותו. כשאמרתי לו שזה לא ענייננו, הוא אמר בכעס: "טוב, אני אראה לכם למה זה עניינכם". הוא מסר לנו עוד ארבעה זימונים ליום המחרת לשעה 09:00 בבוקר. ברגע זה הבנתי שהזימונים נועדו ללחוץ עלינו, לסחוט אותנו ולהעניש אותנו. שאלתי אותו: "למה אתה רוצה אותנו" והוא ענה בלעג: "אני אוהב לראות אתכם תמיד. אני רוצה להכיר אתכם". אמרתי לו: "הנה, כבר הכרת אותנו". הוא אמר: "לא, לא, אני רוצה את כל ארבעתכם ביחד" ואז הוא החזיר לנו את תעודות הזהות, מסר לנו את הזימונים והורה לנו לעזוב את המקום. השעה הייתה 17:30 כשעזבנו ורק בשעה 20:00 הגענו הביתה כי לא הייתה כבר תחבורה ציבורית. הבנות שלי חיכו לי ליד החלונות ודאגו מאוד. אני הייתי עייף ומותש לחלוטין.

למחרת בבוקר, יום רביעי, 9.11.05, התעוררנו מוקדם כדי לא לאחר למועד של הזימון. ידענו שאנחנו צריכים לנסוע בשלושה כלי תחבורה שונים כדי להגיע לעופר: מבית רימא לרמאללה, מרמאללה לביתוניא ומשם לעופר. בכל פעם זה עולה לנו 100 ש"ח. בשעה 09:00 היינו ליד הכניסה לעופר. מסרנו את הזימונים ואת תעודות הזהות לשומר, והוא הורה לנו לחכות כמו ביום לפני כן. עברו שעות ואף אחד לא בא לפגוש אותנו. ראיתי אנשים אחרים מגיעים לפגוש את השב"כ ועוזבים. חלק מהם חיכה רק כמה שעות ואחרים חיכו שעות רבות. אני לא זוכר שמישהו מהם סבל כמונו, חוץ מבחור בשם מוחמד זוהיר סנאף, שגם הוא מהכפר שלנו. חיכינו מול הכלא והיה קר מאד. מדי פעם קיבלתי כאבי בטן. דאגתי מאד וחשבתי על מה שעומד מאחורי הזימונים האלה. בשעה 18:00 "קפטן ריאד" הגיע יחד עם שני חיילים. הוא דיבר אתנו מתוך השער ושאל על עלי. הוא איים לעצור אותנו ולקרוא לנשים שלנו אם לא נביא איתנו את עלי. אחר-כך, הוא הורה לנו לעזוב ולחזור למחרת בבוקר. הוא לא נתן לנו זימונים בכתב אלא רק החזיר לנו את תעודות הזהות שלנו והלך. חזרנו הביתה וגם הפעם הייתי עייף ומותש.

למחרת, לא הלכנו לפגוש אותו כי חשבנו שהוא לא ירדוף אחרינו יותר בגלל שהוא לא נתן לנו זימון רשמי. עברו שלושה ימים בלי שיקרה כלום אבל בכל זאת דאגתי שיפרצו לבית בכל רגע, וזה באמת מה שקרה. זה היה בשעה 03:00 לפנות בוקר ביום ראשון, 13.11.05. אני ושאר בני הבית התעוררנו מבוהלים מדפיקות על הדלת וצעקות בערבית : "צבא, צבא. צא החוצה, צא החוצה". יצאתי. היו יותר מעשרה חיילים מול הבית וחיילים אחרים התפרסו סביבו. אחד מהם שאל אותי בערבית: "איפה הבנים שלך?". אמרתי לו שאף אחד מהם לא בבית ושהם בבתים שלהם. הוא שאל איפה הבתים שלהם והצבעתי לעבר המקום. הוא הורה לי להתלבש ולבוא איתם כדי להראות להם איפה גרים הבנים. התלבשתי והלכתי כשמאחורי עשרה חיילים. הלכנו מרחק של 150 מטר ואז הם הורו לי לעלות לג'יפ והכריחו אותי לשבת על רצפת הג'יפ. כמה חיילים שמרו עליי וכיוונו אלי את הרובים שלהם. הדרכתי אותם אל הבתים של הבנים שלי. כשהגענו לשם קראתי למוחמד ורשאד והם יצאו החוצה בפיג'מות ובנעלי הבית שלהם. החיילים קשרו את הידיים שלנו מאחורי הגב באזיקים מפלסטיק וכיסו את העיניים שלנו בחתיכת בד, אבל יכולתי לראות דרכה. שמעתי את הבנים שלי דורשים מהחיילים שייתנו להם להחליף בגדים אבל החיילים סירבו. אחר-כך הם לקחו אותנו בג'יפ למחנה חלמיש.

בחלמיש הם הכניסו אותנו לחדר קטן שהיה מסריח כמו מלונה. אחד החיילים, כנראה רופא, בדק אותנו בסטטוסקופ ושאל אותנו אם אנחנו סובלים ממשהו. נשארנו בחדר הזה עד השעה 08:00 ואז העבירו אותנו לכלא עופר. בכלא עופר החיילים שמו אותנו בחצר מול החדרים של השב"כ. העיניים שלנו היו עדיין מכוסות והידיים היו קשורות. השומרים הכריחו אותנו לכרוע על הבהונות וצורת הישיבה הזאת מכאיבה נורא ומעייפת, במיוחד לי כי הרגשתי שהרגליים שלי נרדמות. בכל פעם שזזתי השומר הורה לי לא לזוז ולהישאר במקומי. על הבנים שלי, שישבו לידי, אסרו לזוז או לדבר. הם ביקשו שיסירו להם את האזיקים או ישחררו אותם קצת כי הם היו הדוקים אבל השומר סירב. הוא הסכים להסיר את האזיקים מהידיים שלי רק כשביקשתי ללכת להתפנות, אבל גם שם סירב להשאיר אותי לבדי ולסגור את דלת השירותים מאחוריי. לא יכולתי להתפנות כשהוא עומד לידי ומסתכל עלי. ביקשתי ממנו פעמיים לסגור את הדלת אבל הוא סירב ורק בסוף הסכים. בזמן שהתפניתי הוא פתח את הדלת מחדש ואני הפסקתי ולא יכולתי להמשיך. הוא החזיר אותי לחצר וישבתי והוא שוב קשר לי את האזיקים. שוב הרגשתי כאבים בגלל הישיבה. הרגליים שלי התחילו להירדם ולא יכולתי להמשיך לשבת ככה. נפלתי על הארץ. השומר ניסה להכריח אותי לשבת. הוא צעק עליי ובעט בי אבל סירבתי.

צילום אילוסטרציה. הדגמה של התנוחה בה נדרשו בני המשפחה לכרוע. התנוחה מוכרת כאחת משיטות העינויים של השב"כ מן האינתיפאדה הראשונה, המכונה "קמבז".
צילום אילוסטרציה. הדגמה של התנוחה בה נדרשו בני המשפחה לכרוע. התנוחה מוכרת כאחת משיטות העינויים של השב

בסביבות השעה 12:00 "קפטן ריאד" קרא לבני רשאד. כעבור שעתיים רשאד חזר ואמר לנו ש"קפטן ריאד" רוצה שנעזוב את המקום ונחזור בשעה 17:00. עשינו כמו שהורה ויצאנו מחצר הכלא. הם הסירו לנו את האזיקים ואת כיסויי העיניים. בשעה 17:00 חזרנו לכלא וחיכינו שם. אמרנו לשומר שהגענו אבל אף אחד לא פגש אותנו עד השעה 18:30. בשעה 18:30 קפטן ריאד יצא וכרגיל שאל אותנו איפה עלי. הוא איים לעצור אותנו ולהרוג אותו הפעם. הוא איים ואמר: "אם עלי לא יבוא, אני אשלח אותו אליכם בחתיכות כמו שקרה עם הבחור מדיר ר'סאנה, וואפי א-שעיבי". הוא הוסיף:" אבל אתם לא באתם בפעם הקודמת ואני באתי לקחת אתכם מהבתים שלכם. בפעם הבאה אם לא תבואו אני אדע איך להביא אתכם". הוא החזיר לנו את תעודות הזהות ומסר לנו זימונים למחרת.

מאז ועד היום, 23.11.05, אנחנו הולכים לשב"כ כל יום, חוץ מימי שישי וראשון. אנחנו מחכים שם כל מהשעה 9:00 ועד השעה 18:00 ואף אחד לא פוגש אותנו. בכל פעם נותנים לנו זימונים לבן שלי עלי. המצב הזה כבר בלתי נסבל ואני התעייפתי מאד מההמתנה בחוץ בקור ובגשם למשך שעות ארוכות. אני גם סובל מהתקפות כאבים בלבלב. אחרי כמה ימים התחלנו להביא אתנו מים ואוכל אבל אין לי תאבון לאכול או לשתות. אני דואג כל הזמן ומפחד מהאיומים של איש השב"כ הזה. אני דואג יותר לאשתי ולבנות שנשארות לבדן ואף אחד לא דואג להן. אין להן אפילו כסף להוצאות הבית כי אני לא עובד. בני רשאד הוא זה שמפרנס אותנו ובגלל העיכוב היומי הזה, העבודה שלו הופסקה ואין לו פרנסה. בני מוחמד הוא עובד פשוט ובקושי מספק את ההוצאות שלו ושל בני משפחתו והוא גם משלם חובות בגלל שהתחתן לאחרונה. אם המצב הזה יימשך המשפחה תיהרס והעתיד שלנו והביטחון שלנו ייהרסו.

חמד רושדי חאמד א-רימאווי, בן 54, הוא נשוי ואב לשמונה, מובטל ותושב בית רימא. את עדותו גבה איאד חדאד, ב-23.11.05.