דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

משפחת קפה חיה בעזה בעוני לאחר שאב המשפחה אינו מצליח לחדש את רישיון העבודה בישראל, מארס 2005

כאמל קפה, אב לתשעה

כאמל קפה

משנת 1985 עד שנת 2004 עבדתי בקטיף תפוזים בתוך שטח ישראל. לא עבדתי באופן רצוף, אלא רק כשהיה לי היתר עבודה וכשמחסום ארז היה פתוח. שילמו לי לפי כמות התפוזים שהספקתי לקטוף. עבור כל מיכל תפוזים מלא קיבלתי עשרים שקל. ההספק היומי שלי היה 5-4 מיכלים, והשכר היומי בין 80 ל100- שקל . השכר החודשי שלי היה בממוצע בערך 1,800- שקלים, כי לא עבדתי בימי שישי ושבת, בימי חג ישראליים ומוסלמיים וגם בימים שבהם מזג האוויר היה סוער במיוחד. הכסף הספיק לי בשביל לקנות מצרכים בסיסיים ולשלם על שירותים כמו חשמל, מים, בגדים וחינוך לילדים.

כבר שנה, מאז חודש מארס 2004, אני לא עובד. גם בגלל שמחסום ארז נסגר לתקופות ממושכות למעבר פועלים וגם בגלל שאין לי מעסיק קבוע ורשמי שיבקש עבורי אישור לעבודה בישראל. חיפשתי עבודה בתוך רצועת עזה, אבל לא מצאתי. למבוגרים כמוני כמעט ואין סיכוי למצוא עבודה ברצועה, ורוב המשרות הקיימות מוצעות לצעירים. אין לי עבודה ואין לי אמצעים לפרנס את המשפחה שלי שמונה 12 נפשות.

אני לא מקבל מים מהעיריה ואני תלוי בשכן שלי, שיש לו בור לאגירת מים והוא מאפשר לי להשתמש בהם. את חשבון החשמל לא שילמתי כבר ארבע שנים, ויש לי חוב של 12,000 ש"ח לחברת החשמל הפלסטינית. בגלל האינתיפאדה החברה לא ניתקה לנו את החשמל, אבל עכשיו הם תובעים מאיתנו לשלם את החוב.

אני מקבל מאונרוו"א, פעם בחודשיים שק קמח, שני בקבוקי שמן, חמישה קילוגרם סוכר וחמישה קילוגרם אורז. הבנים שלי עובדים מידי פעם בחקלאות באדמות שמסביב לבית שלנו, ובתמורה בעלי האדמות נותנים להם כמה ארגזי ירקות כמו - עגבניות, מלפפונים, פלפל ירוק, פטרוזיליה, תפוחי אדמה, קישואים, חצילים, אפונה ופול ירוק. פירות הם בשבילי מותרות, שאני קונה רק בחגים או בעונות החקלאיות. מחיר הפירות הוא כארבעה שקלים לקילו, וזה יקר בשבילי. אני קונה בעיקר קמח, ירקות ומצרכים בסיסיים. כשאני מביא הביתה פירות, פעם או פעמיים בשנה, הילדים שלי אוכלים אותם במקום הארוחה הרגילה. אני מביא בשר הביתה בממוצע פעם אחת בחודש. קילו בשר אדום עולה כשלושים שקל וקילו עוף בערך עשרה שקלים. דגים עולים בערך כמו הבשר ורק פעם בחצי שנה אני קונה כמה דגים זולים וקטנים כמו סרדינים.

רוב הבנים שלי לומדים בבתי ספר. הם מעבירים אחד לשני בגדים, נעליים, ספרים ומחברות. רוב הבגדים שלהם הם מתנות משכנים ומקרובי משפחה. בחודש רמדאן אנשים נותנים הרבה צדקה ואנחנו מקבלים קצת כסף, בגדים משומשים ונעליים משומשות.

יש לי שלושה אחים, וכולם עובדים. הם נותנים לי קצת כסף מפעם לפעם ובתחילת שנת הלימודים הם נותנים לילדים קצת כסף לקניית מכשירי כתיבה, ספרים ומחברות. גם אימא שלי, שהיא בת שבעים, עוזרת לי ולילדים שלי ונותנת לנו קצת בגדים וקצת כסף, כי היא עובדת בתפירה כבר שלושים שנה.

אני לובש בכל יום את החליפה היחידה שלי, שקניתי בשוק 'זאס' בחמישים שקלים. אני מסתובב בשוק של המחנה כדי להתאוורר ולצאת מהלחץ, כי אם אשאר בבית אני אקבל התקף לב. אני מרגיש חנוק ויש לי קשיים בנשימה. בכל יום בשעה 12:00 בצהריים אני הולך לחנות ספרים בשוק מחנה אל-בוריג', במרחק שני קילומטרים מהבית שלי. אני הולך לשם ברגל ובעל החנות נותן לי את העיתון שלו, אחרי שסיים לקרוא אותו. כך אני גם מעביר את הזמן וגם חוסך שני שקלים, שזה מחיר העיתון.

כאמל עבד אל-כרים סולימאן קפה, בן 54, נשוי ואב לתשעה הוא תושב מחנה הפליטים אל-בוריג' שבמרכז רצועת עזה. את עדותו גבה מאזן אל-מג'דלאוי, בביתו ב-8.3.05.