ביום ראשון, 7.6.20, בסביבות השעה 15:30, הסבו בני משפחת רשדאן בחצר ביתם, הניצב בצדו הצפוני של הכפר עינבוס. הם שמעו צעקות, ואבי המשפחה, ג'אד אל-כרים (59), עלה על גג הבית וראה עשרה מתנחלים, רעולי פנים ומלווים בשני חיילים, מיידים אבנים לעבר בתי הכפר. המתנחלים עמדו על ראש גבעה המצויה כ-200 מטרים מביתו.

רשדאן צעק על המתנחלים ודרש כי יסתלקו, אך הם התקרבו והחלו ליידות אבנים על ביתו ועל בית שכן הנמצא בבנייה. בינתיים עלו לגג גם שאר בני המשפחה, אך כשהתקרבו המתנחלים ביקש מהם רשדאן לחזור פנימה ולהתרחק מהחלונות.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי, סיפר רשדאן:

הבן שלי, מוחמד, ביקר אותנו עם אשתו ובתו התינוקת. ביקשתי ממנו למצוא להן מקום בטוח בבית, רחוק מהחלונות, כי חששתי לנכדה שלי. המתנחלים יידו עלינו אבנים ושני החיילים עמדו שם בזרועות שלובות והסתכלו על זה בשלווה. התרגזתי כל-כך! קיללתי את החיילים בערבית ובעברית. אחד מהם לעג לי אך סימן למתנחלים להתרחק והם חזרו לכיוון ההתנחלות יצהר, שנמצאת מרחק של קילומטר וחצי או שניים מאיתנו.

אחרי שהמתנחלים הסתלקו, הבן שלי, אחמד, סיפר לי שהוא התקשר למועצת הכפר כדי לדווח על מה שקרה, והם אמרו שהם לא יכולים לעשות כלום מאז שהתיאום הביטחוני הופסק. אפילו אם היה עדיין תיאום - מה זה עוזר כשהחיילים עצמם מלווים את המתנחלים התוקפים ועומדים שם בחיבוק ידיים? אנחנו יכולים לסמוך רק על אלוהים, אף אחד אחר לא יעזור לנו.

ביום שבת, 6.6.20, בסביבות השעה 18:30, נעמדו כחמישה מתנחלים על ראש גבעה מעל הכפר עסירה אל-קיבלייה. לצידם חנה ג'יפ צבאי ובמקום שהו כמה חיילים. המתנחלים התקרבו לבתי הכפר, הג'יפ התקרב אף הוא, ואז המתנחלים החלו ליידות אבנים על הבתים. כשיצאו התושבים כדי להגן על עצמם ועל רכושם - ירו החיילים לעברם רימוני גז והלם, ואש חיה באוויר.

ההתקפה על הכפר נמשכה כחצי שעה.

מאז שהרשות הפלסטינית הפסיקה את התיאום הבטחוני מול ישראל, לאור כוונות הסיפוח, אין תיאום ביטחוני בין הרשות הפלסטינית לזרועות הביטחון הישראליות. משכך, לא נותר למותקפים למי לפנות, ולו על מנת לזכות במראית עין של הגנה ואכיפת החוק, וראש המועצה פנה לצלב האדום בקריאה לעזרה. בינתיים, באו המתנחלים על סיפוקם ועזבו את מהמקום.

נאסר קאדוס (52) למד משיחת טלפון שרוב העצים בחלקת האדמה שלו נכרתו. החלקה המדוברת נמצאת בצדו הדרומי של הכפר, ושיחת הטלפון הקשה הגיעה ביום חמישי, ה-4.6.20, בסביבות חמש אחר הצהריים.

הצבא אינו מתיר לקאדוס להגיע ללא תיאום לאדמתו, שבמרחק של כשני קילומטרים ממנה הוקמה ההתנחלות יצהר, ולכן לא יכול היה להגיע אליה מיד ולבדוק מה מצב העצים. כעבור יומיים, בשעות הבוקר המוקדמות, הגיע קאדוס לאדמתו וגילה כי מתנחלים כרתו בה כ-80 עצי זית עתיקים.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי, סיפר:

ניצלתי את העובדה שבשבת המתנחלים לא נוהגים לצאת מהבתים שלהם מוקדם, והגעתי אל החלקה בערך בשבע בבוקר. גיליתי שבחלקה לא נשאר אפילו עץ אחד שלם, ונראה שהעצים נכרתו ארבעה או חמישה ימים קודם, כי הענפים כבר התחילו להתייבש. כשראיתי את העצים על הקרקע הרגשתי מחנק בגרון ומיהרתי ללכת משם. לא הייתי מסוגל להישאר ולראות את המראה הנורא הזה.

הצלחתי לחזור הביתה מבלי להיתקל במתנחלים או בג'יפים הצבאיים שמסיירים על הכביש של יצהר. אני מרגיש חוסר אונים מוחלט.

טאלב אל-משני (73), אשתו ח'דרה חלאייקה (59) ובנם חסן (36) שהו במטע הזיתים שלהם כששישה מתנחלים התנפלו עליהם, שברו את אצבעו של חסן, הרביצו לשלושתם ואיימו עליהם באקדח. האירוע הקשה התרחש בצהרי יום רביעי, ה-3.6.20, כאשר בני המשפחה הגיעו לחלקה אותה עיבדו במהלך חמש השנים האחרונות. החלקה ממוקמת כארבעה קילומטרים מא-שויוח' וכשני קילומטרים מההתנחלות אספר (הידועה בשם מיצד והוקמה ב-1984).
 
בשעה 12:00 לערך, הבחינו בני המשפחה בשישה מתנחלים מתקרבים לעברם: ארבעה רכובים על-גבי טרקטורון ושניים ברגל, מלווים בשני כלבים. בדרכם גירשו המתנחלים רועה צאן, שעדרו זה עתה פלש לאדמות משפחת אל-משני, ובאותה שעה ניסו בני המשפחה להרחיק את העדר ולהגן על עצי הזית הצעירים.

המתנחלים צעקו בעברית שזוהי אדמתם ודרשו מהבעלים להסתלק, ובמהלך הוויכוח שהתלהט אחז אחד מהמתנחלים בידו השמאלית של חסן ושבר את אצבעו. שניים מהמתנחלים האחרים התנפלו על חסן, בעטו בו ודחפו אותו בעת ששני הכלבים נשכו אותו ברגליו. ח'דרה וטאלב ניסו להרחיק את המתנחלים מבנם, אך אחד המתנחלים חטף את המקל בו אחז טאלב, בעט בבטנו והכה חסן עם המקל בראשו. כשניסתה ח'דרה לסייע לבנה, הכה המתנחל גם אותה.

קרובי משפחה שהיו באזור ניסו להפריד בין בני המשפחה לבין המתנחלים, יחד עם רועה הצאן שנקלע לאירוע,  ובשלב זה שלף אחד המתנחלים אקדח ואיים לירות אם קורבנותיו לא יעזבו את המטע. בן דוד של טאלב, שהגיע לקראת סוף התקיפה, ניסה להרגיע את המתנחל המאיים, ובני המשפחה התרחקו.

לאחר זמן קצר, המתנחלים נסוגו לכיוון ההתנחלות מיצד (אספר).

טאלב אל-משני תיאר באוזני תחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, כיצד הותקפה משפחתו בעת ששהתה על אדמתה:

המתנחלים צעקו עלינו שנסתלק וטענו שאנחנו על האדמה שלהם. חסן ואני ענינו שזו האדמה שלנו והם אלה שצריכים לעזוב - והם התרגזו מאוד. מתנחל גדל-גוף התקרב לחסן ותקף אותו. הוא תפס את היד השמאלית שלו וסובב את אצבעו האמצעית. שני מתנחלים אחרים התחילו לדחוף את חסן ולבעוט בו, ושני הכלבים תקפו אותו מאחור.

ניסיתי לאיים על המתנחלים עם המקל שלי, אך אחד מהם חטף לי את המקל מהיד והיכה את חסן בראש. כשאשתי ניסתה להתערב ולעזור לו, הוא היכה אותה עם המקל בגב.

ח'דרה חלאייקה מסרה אף היא את עדותה לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש:

שמעתי את חסן צורח מכאבים, ושני מתנחלים נוספים התחילו לדחוף את חסן ולבעוט בו. ראיתי שני כלבים תוקפים את חסן מאחור.

ראיתי את חסן יושב על האדמה וסובל תחת המכות, זה היה מזעזע. בעלי החזיק את הבטן שלו והיה ברור שגם הוא סובל מכאבים. פתאום אחד המתנחלים שלף  אקדח ונופף בו. הוא איים לירות אם לא נלך משם.

לאחר התקיפה נזקקו שלושת בני המשפחה לטיפול רפואי. ההורים קיבלו עזרה ראשונה במרפאת חירום בעיירה א-שויוח' וחסן אל-משני נלקח לבית החולים עאליה בחברון, שם עבר בדיקות וצילומי רנטגן. האמה השבורה בידו השמאלית קובעה והוא הופנה לקבלת חיסון נגד כלבת.
 
למחרת הגישו חסן ובן דודו, עאייד אל-משני, תלונה בתחנת המשטרה בקריית ארבע נגד המתנחלים שתקפו את בני המשפחה. הם מסרו לשוטרים חומרי וידאו בהם ניתן לזהותם.

מחמוד אבו סבחה, בן 22, תושב ח'ירבת אמנייזל שבדרום הר חברון, הוא רועה צאן. בבוקר יום שני, ה-1.6.20, יצא אבו סבחה לרעות את עדר משפחתו - כ-200 ראשי צאן - בשטח מרעה השייך למשפחתו, בסמוך לח'ירבת א-תוואמין, שם גרה המשפחה במקור. השטח המדובר נמצא במרחק של כקילומטר וחצי מח'ירבת אמנייזל, ובסמוך אליו הוקמה בשנת 1983 ההתנחלות סוסיא.

במרעה פגש אבו סבחה את סדאם רשיד, בן 13, תושב אמנייזל גם הוא, שרעה במקום את הצאן של משפחתו. בסביבות השעה 9:00 החליטו השניים להוביל את עדריהם לגבעה סמוכה, ורשיד התקדם לעברה עם צאנו. אבו סבחה התעכב  כדי להשקות את עדרו מבאר מים בשטח המרעה.
 
פתאום הופיע מעל אבו סבחה רחפן, שטס נמוך מעל העדר כשהוא מבהיל את הכבשים ומפזר אותן לכל עבר. לאחר כעשר דקות הרחפן התרחק, ובמקום הופיעו שני מתנחלים על טרקטורון. הנהג, המוכר לאבו סבחה בשם יעקב, נסע במהירות רבה לעברו, ורדף אחריו כשניסה להימלט.

בעדות שמסר לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, סיפר אבו סבחה כיצד המתנחלים רדפו אחריו ואיימו עליו עם אקדח, סכין וכלב:

ברחתי לאזור עם סלעים גדולים, שקשה לעבור בו בטרקטורון, וניסיתי להתקשר למשטרה הישראלית. המתנחלים ראו אותי מוציא את הטלפון, ירדו מהטרקטורון ורצו לכיוון שלי. יעקב תפס אותי, הוציא את האקדח שלו ואיים שהוא יירה אם אנסה להתקשר למשטרה. המתנחל השני הוציא סכין ובעט לי ברגל, ותוך כדי כך גם איים עליי עם הכלב שהוא החזיק בחבל. אחר כך המתנחלים הלכו לכיוון העדר שלי. הם ניסו להוביל את הכבשים לכיוון ההתנחלות.

רשיד, שעלה על גבעה סמוכה, השקיף משם על המתרחש והתקשר לבני משפחתו כדי לבקש עזרה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם, מוסא אבו השהש, תיאר את התקיפה בה חזה:

מהמקום שבו עמדתי ראיתי רחפן קטן, שעף ליד מחמוד והכבשים שלו. ראיתי את הכבשים בורחים ומתפזרים לכיוונים שונים, והנחתי שמתנחלים מסוסיא הפעילו את הרחפן. צפיתי על מה שקורה שם ואז ראיתי טרקטורון נוסע במהירות לכיוון מחמוד, וראיתי אותו מתרוצץ מול הטרקטורון. התקשרתי לבן דוד שלי בח'ירבת אמנייזל. אמרתי לו שמחמוד הותקף על ידי קבוצת מתנחלים וביקשתי שאנשים יבואו לעזור לו. פתאום הטרקטורון נעצר ושני מתנחלים וכלב ירדו ממנו והתקרבו למחמוד. פחדתי מאוד שהם יתקפו אותו והתחלתי להתקדם לעברם.

בשלב זה התקשר אבו סבחה למשטרת ישראל ולאחר מספר דקות הגיעו למקום ברגל שלושה חיילים. הם הובילו את אבו סבחה לכיוון המחסום הקרוב בית יתיר/אל-אסייפר, קרוב לכניסה לח'ירבת אמנייזל, ובמחסום עמדו כמה ניידות משטרה, מכונית של המנהל האזרחי וג'יפים צבאיים. אחד השוטרים הורה לאבו סבחה לעלות לניידת, שהסיעה אותו לתחנת המשטרה בהתנחלות קריית ארבע.

אביו של אבו סבחה הגיע בינתיים למרעה, כדי לאסוף את הצאן שהתפזר בשדות לאחר שהמתנחלים עזבו.

בתחנת המשטרה נאלץ אבו סבחה להמתין כשלוש שעות, וכאשר הוכנס לחקירה האשים אותו החוקר כי התלונן באופן שקרי על-כך שמתנחל ירה בו. אבו סבחה הסביר לחוקר כי דיווח למשטרה שמתנחל איים עליו בנשק, ושהוא אמר שיירה בו אם יתקשר למשטרה, אך החוקר הודיע לו כי הוא עצור ודרש שמשפחתו תפקיד ערבות בסך 500 ש"ח כדי לשחררו.

אביו של אבו סבחה הפקיד את הערבות. אבו סבחה שוחרר לאחר שנאלץ להתחייב כי יתייצב בבית המשפט בנובמבר, לדיון בעניינו.

בליל יום שני, 1.6.20, חתכו מתנחלים את הצינורות המובילים מים מבורות אגירה של הקהילה אל בתי תושביה - מים המשמשים לשתייה, ניקיון והשקיית הצאן.  זו הייתה הפעם השנייה - תוך שבוע - שצינורות חיוניים אלו הושחתו.

בשל אבדן המים יקרי הערך, תושבי הקהילה נאלצו לקנות מים ולהוביל אותם מהכפר השכן, אל-מור'ייר, ולרכוש צינורות חדשים. כעת הם מפרקים את הצינורות כל ערב ומרכיבים אותם עם שחר, מחשש שמא המתנחלים יחזרו לפגוע בצינורות בשלישית.

בפברואר השנה  פלשו כעשרה מתנחלים לבתי הקהילה, בתואנה שהם מחפשים כבשים שנגנבו מהם. במהלך הפלישה האלימה תקפו המתנחלים שלושה רועים, ואחד מהם, שהוכה בראשו, פונה לבית החולים. שניים אחרים נחבלו וטופלו במקום.

שלושה ילדים ממשפחת קפישה, בני 13-10, שיחקו מול ביתם שבמרכז העיר חברון והכינו עפיפונים מנייר. המחזה אולי נראה שגרתי לחלוטין, אך חיי משפחת קפישה אינם שגרתיים ולו מכיוון שבצמוד לביתם ניצב בית משפחת א-זעתרי - עליו השתלטו מתנחלים בשנת 2018 – ומול ביתם הקים הצבא את מחסום אל-מחכמה (א-סהלה).
 
היה זה יום שבת, ה-23.5.20, בסביבות השעה 18:00. למקום הגיעו כמה מילדי ההתנחלות, בני גילם של יצרני העפיפונים, והחלו להתגרות בהם ולירוק עליהם. ילדי המשפחה הגיבו באופן דומה. ואז הגיעה תגבורת, בדמותם של בני נוער מן ההתנחלויות (16-14), שהרביצו לילדי משפחת קפישה וריססו לעברם גז פלפל. הילדים מצידם השליכו לעבר בני הנוער כיסאות, כדי להרחיק אותם, ואלה השליכו אותם בחזרה.

שוטרי משמר הגבול ממחסום אל-מחכמה התערבו בשלב הזה והרחיקו את הילדים ובני הנוער מההתנחלויות. ילדי משפחת קפישה, שנפגעו מגז הפלפל, טופלו על-ידי הוריהם.

בני משפחת קפישה, כמו פלסטינים אחרים שנכפתה עליהם שכנות עם מתנחלים המשתלטים על נכסים בחברון, סובלים מהתגרויות והתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים. לאחר שתלונות שהגישו למשטרה בעבר לא טופלו, הפעם החליטו ההורים שלא להגיש תלונה.

ב-18.5.20 הותקפו אב ובנו בן ה-12 בשכונת תל-רומיידה בעיר על-ידי ילדים מההתנחלות שהוקמה בשכונה.

פדל עיידה (46), תושב העיר חברון, למד על שעוללו לו מתנחלים ביום שישי, 22.5.20. תושב האזור צלצל אליו ודיווח על ארבעה מתנחלים שנכנסו לאדמתו ועקרו את שתילי הזית אותם שתל לפני שנה, כחלק מפרויקט של משרד החקלאות הפלסטיני. עיידה, שעבד באותה שעה, הצליח להגיע לאדמתו רק למחרת, והמחזה שנגלה לעיניו היה בלתי נתפס: המתנחלים עקרו את כל 130 השתילים ששתל. כעבור שישה ימים הוא הגיש תלונה במשטרת קריית ארבע, ומאז לא שמע דבר בעניינו.

העוקרים מיהרו לתרגם את הנזק שהסבו לעיידה לניסיון השתלטות על הקרקע הנחשקת: הם חזרו לחלקה עם דחפור, ומוטטו חלק גדול מהגדר שהקיפה אותה. האירוע הזה התרחש ב-5.6.20, גם הפעם מול עיניו של אותו תושב, שצלצל לעיידה ודיווח על כך שאחד המתנחלים שעקר קודם את השתילים הורס את הגדר שהקימו לאחרונה עיידה ואחיו. ואכן, כשעיידה הגיע לשטח הוא מצא כי חלק גדול מהגדר נהרס.

אדמתו של עיידה נמצאת ממזרח לבית עינון. בשנות השמונים הוקמה במרחק של כשלושה קילומטרים ממנה שכונת "גבעת החרסינה", השייכת להתנחלות קריית ארבע.

משפחת אבו עיישה, המונה עשר נפשות, גרה בשכונת תל רומיידה בחברון, בבית שזכה לכינוי האומלל "בית הכלוב" בשל הסורגים והרשתות שנאלצה המשפחה להתקין על כל פתחי הבית כדי להתגונן מפני המתנחלים. בית המשפחה מרוחק משאר הבתים הפלסטיניים בשכונה, ובשנת 1984 הוקמה בצמוד אליו ההתנחלות העירונית "אדמות ישי".

מאז הקמת ההתנחלות סובלת המשפחה מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד המתנחלים והצבא.

בערב יום שני, ה-18.5.20, חזרו תייסיר אבו עיישה (58) ובנו היית'ם (12) מחנות הבגדים של המשפחה. לאחר שעברו במחסום תל רומיידה (גילברט), חלפו השניים על-פני כעשרה ילדים ובני נוער מההתנחלות, ואחד מהם דחף את היית'ם מאחור. האב הפנה את תשומת לבו של חייל, שעמד מטרים ספורים מהמקום, למעשיו של הנער - אך החייל סירב להתערב והורה לאבו עיישה ובנו ללכת הביתה.
 
השניים המשיכו בדרכם, אך ילדי המתנחלים דלקו אחריהם כשהם דוחפים אותם, מקללים ויורקים לעברם. כשניסה אבו עיישה להרחיק את בנו מנער שדחף אותו, הגיח מבית סמוך מתנחל בוגר ודחף את אבו עיישה בחזהו. בשלב זה התערב אחד החיילים שנכחו באזור, ניסה להרחיק את המתנחלים וביקש גיבוי במכשיר הקשר שלו. בינתיים הסיר אבו עיישה את חגורת המכנסיים שלו והחלף לנופף בה כדי להרחיק את המתנחלים. כשישה חיילים נוספים הגיעו למקום, סילקו את המתנחלים והורו לאבו עיישה ובנו להיכנס לביתם.

לאחר שהשניים סגרו מאחוריהם את הדלת, החלו ילדי ההתנחלות לחבוט בדלתות ובחלונות המסורגים של הבית. הם ירקו על החלונות וקיללו את בני המשפחה ואת הנביא מוחמד. אבו עיישה קרא שוב לאחד החיילים ודרש כי יסלק את הצרים על הבית, אך בינתיים הגיעו מתנחלים בוגרים ולקחו איתם את הילדים.
 
לאחר כחצי שעה הגיעה לבית המשפחה ניידת של משטרת ישראל ואבו עיישה סיפר לשוטרים מה אירע. השוטרים הבטיחו לשוב מאוחר יותר ולאסוף את התיעוד ממצלמות האבטחה, אך הם לא שבו. באותו ערב התקשר קצין מהמנהל האזרחי לאחיו של אבו עיישה, וביקש כי יישלח לו את הצילומים ממצלמת האבטחה דרך הטלפון. לאחר שבנו של אבו עיישה שלח את הצילומים, המשפחה לא שמעה יותר לא מהמנהל האזרחי ולא מהמשטרה, ומכיוון שנואשה מטיפול משטרתי באלימות המתנחלים – בחרה שלא להגיש תלונה בתחנה.
 
תייסיר אבו עיישה תיאר את המציאות המפחידה שבה נאלצת משפחתו לחיות, בעדות שמסר לתחקירנית בצלם מנאל אל-ג'עברי ב-19.5.20:

אנחנו המשפחה הפלסטינית היחידה שגרה פה, ממש בתוך ההתנחלות אדמות ישי, והמתנחלים תוקפים אותנו לעיתים קרובות. ב-28.3.20 מתנחל גנב מצלמת אבטחה שבצלם הציב על הבית שלנו כדי לתעד את התקיפות האלה. ב-24.4.2020 מתנחל זרק אבן על אחי, וליד, בן 20, ופצע אותו ביד.

לא הלכתי לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה על התקיפה שלי ושל היית'ם, כי כשפצעו את וליד הוא הגיע לשם והשוטרים אמרו לו שאי אפשר להתלונן בגלל הקורונה.

שלושה חברים, המתגוררים בעיירה אבו פלאח, יצאו לטיול לפני סעודת האיפטאר (שבירת הצום). זה קרה ביום שבת, ב-16.5.20 לפנות ערב,  והם לקחו עמם את שלושת ילדיו של אחד מהם.

החברים נסעו בשתי מכוניות: יזן דוואבשה (23) נהג במכונית הגולף שלו וחבריו נסעו בג'יפ. הם התקדמו לאזור א-סדר שממזרח לתורמוסעיא - כפר שהמאחז עדי עד הוקם במרחק של כקילומטר ממנו. כשהגיעו למחוז חפצם, חנה יזן את מכוניתו והצטרף לחבריו בג'יפ בשל הדרך המשובשת. הם נסעו כ-200 מטרים, עצרו וטיילו באזור.

מכונית ישנה ושחורה, בעלת צמיגים של רכב שטח, הופיעה מכיוון עדי עד. המכונית נעצרה ליד מכוניתו של דוואבשה וארבעה מתנחלים - רעולי פנים וחמושים בצינורות ברזל ובגרזן - ירדו ממנה. המתנחלים החלו לחבוט במכוניתו של דוואבשה מכל עבריה, ולמרות שמעשה החבלה נמשך פחות מדקה – הם הסבו למכונית נזק כבד. לשמע צעקותיהם של יזן דוואבשה וחבריו חזרו המתנחלים למכוניתם והסתלקו מהמקום.

למחרת האירוע, תיאר יזן דוואבשה את תחושותיו בעדות שמסר לתחקירן בצלם, איאד חדאד:

המתנחלים הפכו תוך שניות את הבילוי שלנו לחוויה קשה, וחזרנו לכפר מעורערים ובמצב רוח רע. המתנחלים שברו כמעט את כל החלונות של המכונית, כולל השמשה הקדמית, הרסו את המצלמה, את המראה הקדמית ואחת ממראות הצד. הם ניקבו חורים בגוף המכונית והותירו עליה סימני חבטות.

התיקון צפוי לעלות בסביבות 15 אלף שקל, אבל אני לא רואה שום טעם להגיש תלונה במשטרה כי התוצאה ידועה מראש: המשטרה תמיד עומדת לצד המתנחלים ולכן אין בזה שום תועלת.

איאד חוסיין, בן 42 ואב לשניים, יצא לטייל בחלקו הצפוני של כפרו עינבוס ביום שבת, ה-16.5.20, והתיישב לנוח מתחת לעץ. הייתה זו שעת הצהריים כששמע פתאום קולות, וכשהסתובב ראה שלושה מתנחלים במרחק של כמה עשרות מטרים ממנו. המתנחלים החלו להשליך עליו אבנים ואחת מהן פגעה במצחו, שהחל לדמם.

חוסיין קם ונמלט לכיוון הכפר, כשהמתנחלים דולקים אחריו, ובדרך נפל ונפצע בידו. הוא התרומם והמשיך לנוס על נפשו, אך למזלו המתנחלים ויתרו על המרדף וחזרו על עקבותיהם, ככל הנראה לכיוון המאחזים שליד ההתנחלות יצהר – מאחזים שהוקמו במרחק של כקילומטר מהכפר.

כשהגיע לעינבוס, התקשר חוסיין לגיסו, שהגיע והסיע אותו למרפאה בחווארה. במרפאה נחבשה ידו והפצע במצחו נוקה. חוסיין הועבר לבית החולים רפידיא בשכם, שם עבר צילומי רנטגן, הפצעים בידו נתפרו והוא שוחרר לביתו.

לפני מספר חודשים, מתנחלים הציתו כיתת לימוד בבית ספר יסודי בעינבוס וריססו כתובת נאצה על קיר חיצוני של הבניין, כ-200 מטרים מהמקום שבו הותקף חוסיין על-ידי מתנחלים.

יומיים לאחר האירוע, תיאר איאד חוסיין את תחושותיו בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דבעי:

לא הייתה לי ברירה אלא לברוח. כשהם רדפו אחריי – הרגשתי כמו טרף של המתנחלים. הם רדפו אחריי ואני פחדתי מאוד. הלב שלי כמעט עצר מרוב פחד. הרגשתי סחרחורת ותשישות.

ב-16.5.20, בסביבות השעה 17:00 אחר הצהריים, הגיע מוחמד נג'אר מהכפר יתמא, בחברת בני משפחתו, למטע הזיתים שלהם הממוקם מצפון לכפר. המראה שנגלה לעיניהם היה קשה: 29 עצי זית, בני ארבע שנים, נכרתו בידי מתנחלים והיו מוטלים על הקרקע.

האדמות השייכות למשפחה משתרעות על-פני כ-18 דונם, ובמטע ישנם כ-300 עצים. גם בעבר השחיתו מתנחלים עצים במטע המשפחה, ואף זיהמו בור מים שנמצא בחלקה.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי, סיפר נג'אר על הפחד שהמתנחלים זורעים באזור:

אין באזור התנחלויות קרובות, חוץ מתפוח, אבל המתנחלים מסתובבים פה כל הזמן כי הם עוברים מכאן בדרך לאזור אל-ערמה (תל ארומה), השייך לכפר ביתא, שעליו הם מנסים להשתלט. מכיוון שאף אחד לא עוצר אותם - אני חושש שהתקיפות האלו יימשכו.

ב-13.5.20, בשעה רבע לשלוש לפנות בוקר, שמע סאמר סהראן (34) רעשים מחוץ לביתו. הוא פתח את הדלת וראה שני רעולי פנים מרססים כתובת על קיר הנמצא כ-30 מטרים מביתו. סהראן הזעיק את ועדת החירום של הכפר, וכשהגיעו אנשיה למקום התקפלו רעולי הפנים ונמלטו לכיוון כביש 60.

בחינת הנזקים חשפה שתי כתובות שרוססו על שני קירות - "חיי חיילנו קודמים לחיי האויב"  ו"אני לא נרדם כשנישפך פה דם".

ביקורים ליליים מעין אלו אינם חדשים עבור התושבים: כקילומטר מהכפר ביתין הוקמו ההתנחלות בית אל (1977) והמאחז גבעת אסף (2002), ותושבי ביתין סובלים מהתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים בחסות המדינה. ב-2019 תיעד בצלם שני אירועים שבהם מתנחלים ניקבו בכפר צמיגים וריססו כתובות נאצה, וכן שתי תקיפות של תושבי הכפר בידי מתנחלים, וב-2018 תיעד בצלם אירוע שבמהלכו ניקבו מתנחלים את צמיגיהם של 26 כלי-רכב של תושבי הכפר.

צמד רועים הובילו 120 כבשים למרעה, כאשר הותקפו במטח אבנים על ידי קרוב לעשרה מתנחלים. במהלך המפגש האלים רגלו של הרועה המבוגר נשברה מאבן שהושלכה עליה, ואחיינו סייע למלט אותו מהמקום בטרם ייפגעו אף יותר.

זה קרה ביום רביעי, ה-6.5.20, אחר הצהריים: חרבי עבדו (51) ואחיינו חמודה (26), תושבי הכפר בית אימרין, רעו בשדה הנמצא בין חלקו הצפוני של הכפר בורקה להתנחלות חומש (שפונתה ב-2005). מתנחלים הגיחו מולם, חלקם חמושים באלות עץ ואבנים, אחד חמוש ברובה וכמה רעולי פנים, ולשניים לא היה סיכוי להימלט עם העדר, למרות שברגע בו קלטו את המתנחלים הפרידו ביניהם כ-200 מטרים.

בשעה בה חרבי וחמודה ניסו לאסוף את הכבשים כדי להסתלק מהמקום, התקרבו המתנחלים והחלו ליידות לעברם אבנים. אחת האבנים פגעה ברגלו השמאלית של חרבי עבדו ושברה אותה. הוא נפל ארצה, וכשניסה לזחול מהמקום נפגע מאבנים נוספות שיודו לעברו.

אחיינו חמודה רץ לעבר הכפר הסמוך, בורקה, כדי להזעיק עזרה, אך כששמע את דודו זועק לעזרה חזר על עקבותיו. הוא הבחין בתוקפים מובילים את הכבשים לכיוון חומש, וכשהמתנחלים ראו שהוא חזר, יידו אבנים גם לעברו. השניים נמלטו בשן ועין כשחמודה אוחז ברגלו הפגועה של חרבי ותומך בה. השניים צעקו בניסיון לקרוא לעזרה.

בעדות שמסר לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי ב-6.5.20, תיאר חרבי את תקיפתו:

הם הגיעו מכיוונים שונים, כדי שלא נבחין בהם. תוך כמה רגעים הם התחילו לזרוק עליי אבנים, וכשהאבן הראשונה פגעה ברגל שמאל שלי התפתלתי מכאבים, נפלתי וניסיתי להתרחק מהם בזחילה, אבל הם המשיכו לזרוק אבנים שפגעו לי בגב ובכתפיים.
 
המתנחלים צעקו בעברית ולא הבנתי מה הם אומרים. ניסיתי לקרוא לאנשי בורקה לעזרה, כי פחדתי שהמתנחלים יגמרו עליי ויהרגו אותי, אבל אף אחד לא שמע אותי. כשהם ראו שאני לא מסוגל לקום הם החלו לאסוף את הכבשים ולהוביל אותן משם.

כשהאחיין שלי ראה את מצבי הוא ניסה לעזור לי, אבל לא הצליח לסחוב אותי בידיו. הוא תמך ברגל שלי והתקדמתי משם בזחילה, המכנסיים שלי נקרעו מהקוצים והרגשתי סחרחורת ובחילה.

אני רועה את הכבשים באזור לעיתים קרובות, ובגלל שכבר תקפו שם כמה פעמים תושבים מבורקה, אני נזהר מאד ואם אני רואה מתנחלים אני מיד מתרחק. הפעם הם התגנבו אלינו ולא ראינו אותם מגיעים.

לאחר שהתרחקו כ-50 מטרים ממקום התקיפה, פגשו חרבי וחמודה תושבים מבורקה. התושבים נשאו את חרבי הפצוע עד לאמבולנס שהזעיקו, והוא פונה לבית החולים רפידיה שבשכם. חרבי אובחן כסובל משבר ברגלו השמאלית, ונאמר לו כי יזדקק לניתוח לקיבוע עצמות הרגל.

אחד התושבים דיווח למת"ק הפלסטיני על האירוע.

חמודה, שנשאר מאחור, הצליח איתר 15 כבשים, שהתפזרו במרחב, והוביל אותן חזרה לכפר. לאחר מכן נסע לכיוון חומש, מלווה ב-40 מכוניות של קרובי משפחה ותושבים מבורקה, וסמוך להתנחלות המפונה איתר את שאר העדר. לאחר יום ארוך וקשה, חזרו חמודה והכבשים חזרה לכפר.

בצהרי יום שלישי, ה-5.5.20, רעה זיאד מח'אמרה את צאנו באדמתו. לפתע הגיח מולו מתנחל, מלווה בשני כלבים גדולים, ושיסה את הכלבים במח'אמרה. מח'אמרה נמלט עם הצאן, כשהמתנחל והכלבים דולקים אחריו, וכשהגיע סוף סוף אל פתח ביתו - איים המתנחל לפגוע במשפחתו אם יעז לרעות את הצאן שלו בנקודה ממנה גורש. שני מתנחלים נוספים, חמושים, הגיעו לפתח הבית ואיימו גם הם על מח'אמרה.

המתנחל בעל הכלבים הגיע מכיוון המאחז נוף נשר (המכונה גם "חוות טליה").

לאחר שלושה ימים, בבוקרו יום שישי, בעת שמח'אמרה השקה את הכבשים מבאר מים העומדת על אדמתו, שוב הגיע מתנחל מכיוון נוף נשר, וגירש אותו ואת הכבשים. מח'אמרה חזר לביתו, וב-14:00 יצא שוב למרעה. הפעם, כשהגיע לאדמתו גילה כי חלק ניכר מיבול החיטה שלו - אותו קצר יומיים קודם לכן והשאיר על-הקרקע להתייבש - נגנב. מח'אמרה  התקשר למשטרה, ושוטרים שהגיעו למקום הציעו לו להגיש תלונה במשטרת קריית ארבע.

מאחז נוף נשר הוקם בשנת 1996 כ-800 מטרים דרומית לאדמתו של מח'אמרה, ובשנת 1998 הוקם מאחז נוסף, מצפה יאיר שמו, כ-900 מטרים צפונית לה. תושבי ביר אל-עיד, כמו תושבי כפרים אחרים באזור מסאפר יטא, גורשו על-ידי הצבא מאדמותיהם בשנת 1999. בעקבות מאבק משפטי שניהלו תושבי הכפר, הותר להם לשוב לאדמותיהם בשנת 2009, אך מאז הם סובלים, כמו שאר תושבי האזור, מהתנכלויות בלתי פוסקות של המתנחלים והצבא.

מח'אמרה הסביר מדוע בחר שלא להגיש תלונה על התקיפות ועל הגניבה במשטרת קריית ארבע:

המתנחלים תוקפים אותי שוב ושוב, וכבר הגשתי כמה פעמים תלונות למשטרה. בכל פעם שאני מגיע לתחנת המשטרה השוטרים מכריחים אותי לחכות שעות עד שהם מרשים לי להיכנס. כשאני מגיש את התלונה הם דורשים ראיות למעורבות של המתנחלים. בינואר 2019 מתנחל תקף אותי והכה אותי מול חיילים, והמשטרה הגיעה בזמן שדיממתי מהפנים. השוטרים לקחו אותי למשטרת קריית ארבע כדי להגיש תלונה, ובסוף האשימו אותי בתקיפת המתנחל ודרשו ממני לשלם ערבות של 1,000 שקל כדי להשתחרר.

המתנחלים ממאחז "נוף נשר", שהוקם במרחק של פחות מקילומטר מהבית שלי, תוקפים אותנו כל הזמן. אנחנו מזהים אותם: אלה הבנים של יעקב טליה, שהקים את המאחז. הם רודפים אחרינו ואחרי הכבשים ומונעים מאיתנו להשקות אותן מהבאר של ביר אל-עיד.

כשני קילומטרים מכפר סרה הוקם המאחז חוות גלעד. בבוקר יום חמישי, ה-30.4.20, גילו תושבים המתגוררים בחלקו הדרומי של הכפר כי רכושם הושחת: מתנחלים ריססו על שתי גדרות את הכתובות "כשאנחנו וחיילינו נדקרים יש יהודים שלא שותקים!", וניקבו את צמיגיהם של 16 כלי-רכב. גם במקרה הזה, תיקון התקרים וניקוי הכתובות הושת על התושבים שניזוקו.

מצלמת אבטחה תיעדה שלושה מתנחלים, רעולי פנים, מסתובבים ברחבי הכפר בשעה 2:20 לפנות בוקר. 

ביום רביעי, ה-29.4.20, הודיעה מועצת פרעתא לחקלאי הכפר כי המת"ק התיר להם לעבד את חלקותיהם לראשונה מאז המסיק. האישור תקף ליום אחד בלבד: ליום המחרת. 

בבעלותם של עבדאללה סלמאן ובני משפחתו מטע זיתים המשתרע על-פני 42 דונם, ולמחרת בבוקר הוא הגיע למטע בחברת אשתו, בניו וקרוב משפחתם - בראא סלמאן בן ה-28. בראא הביא עמו את הטרקטור החקלאי שלו, ובני המשפחה התפזרו בין החלקות והחלו לעבוד.
 
בסביבות 10:30 סיימו עבדאללה ובראא לחרוש חלקה אחת ועשו את דרכם לחלקה סמוכה, כאשר עבדאללה מכוון רגלית את בראא בנסיעתו, במסלול בטוח. בעת שצעד, הבחין עבדאללה ברבש"צ חוות גלעד המשקיף עליהם מגבעה סמוכה. הרבש"צ נעלם ובמקומו הופיעו שני מתנחלים, חמושים באלות שחורות מפלסטיק, כשאחד מהם רעול פנים. 

המתנחלים דחפו את עבדאללה לקרקע והכו אותו באלותיהם, חובטים בראשו ובכל גופו עד אובדן הכרה. בראא, שראה את המתרחש, עצר את הטרקטור וירד ממנו. כשהמתנחלים זיהו קורבן חדש, הם עברו להכות גם אותו -ולאחר שבאו על סיפוקם עזבו את קורבנותיהם ונמלטו מהמקום.
 
הכרתו של עבדאללה שבה אליו, ובראא סייע לו לקום. למרות מצבם הגופני הירוד, השניים החליטו להמשיך ולעבוד היות שהוקצב להם רק יום מתואם אחד. לאחר מספר דקות הגיע למקום רבש"צ ההתנחלות וטען בפניהם כי היה עליהם ליידע את החיילים לפני שעברו מחלקה לחלקה. מאוחר יותר הגיעו למקום חיילים ונציגי המת"ק הישראלי, שחלפו באזור, וגבו מהשניים עדויות אודות התקיפה.

 כאשר הכריע הכאב את בראא, הוא חזר לביתו עם הטרקטור וביקש  מאביו להחליפו בחריש.  האב הצטרף עם הטרקטור לבני המשפחה, שהמשיכו לעבוד עד 15:30, וחזרו לביתם.

עבדאללה ובראא החבולים נבדקו בבית החולים ע"ש דרוויש נזאל בקלקיליה, ונמצא כי הם סובלים מחבורות כתוצאה מהמכות. מבית החולים נסעו השניים להגיש תלונה במשטרה הפלסטינית בקלקיליה.
 
בעדות שמסר לתחקירן בצלם, עבד אל-כרים סעדי, תיאר עבדאללה סלמאן את רגעי התקיפה:

המתנחלים דחפו אותי. נפלתי על הקרקע והם התנפלו עליי במכות - על הראש, על הכתפיים ועל כל שאר הגוף. איבדתי הכרה לזמן קצר ומאוחר יותר התברר לי שהם תקפו גם את בראא.

אחרי כמה דקות, הופיע במטע שומר ההתנחלות ובא אלינו בטענות. הוא אמר שהיינו צריכים להודיע לחיילים לפני שאנחנו עוברים בין החלקות, כדי שיבואו להגן עלינו. אני חושב שהוא ידע מראש שהמתנחלים עומדים לתקוף אותנו.

מעשי התוקפנות האלה רק יגבירו את ההיצמדות שלנו לאדמות. אנחנו לא נוותר עליהן! המתנחלים רוצים לסלק אותנו כדי להשתלט עליהן. 

בסמוך לאדמות פרעתא הוקם המאחז חוות גלעד בשנת 2002.

ביום שבת, ה-25.4.20, גילו ריאד ג'ברה (45) ומחמוד עלי (80), תושבי תורמוסעיא, כי גדרות המקיפות את חלקות האדמה שלהם, כמו גם השערים שהתקינו בגדרות, הושחתו על-ידי מתנחלים. מדובר בחלקות הנמצאות באזור א-דהראת, כשלושה קילומטרים ממזרח לכפר.

בחלקה של עלי הושחתו שער וגדר שאורכה כ-20 מטרים, ובאדמתו של ג'בארה הושחתו שער וגדר שאורכה כ-50 מטרים –שאותה מתח סביב שטח שהכין לנטיעת עצי זית. 

לפני כשש שנים נטע ג'בארה עצי זית בחלקת האדמה שלו, אך בשנת 2019 חלקם הושחתו על ידי מתנחלים ובסוף מארס, 2020, הושחתו 40 העצים ששרדו את המתקפה הקודמת.

כ-500 מטרים מהחלקות של השניים הוקם, ב-1998, המאחז עדי עד.

חקלאים מתרמוסעיא סובלים מזה שנים מהתנכלויות בלתי פוסקות מצד מתנחלים, כאשר במהלך חודש אפריל בלבד תיעד בצלם ארבעה מקרים נוספים של השחתת עצים, ומקרה נוסף של השחתת גדר. מדובר בגדרות שנמתחו סביב החלקות ב-2018, כחלק מיוזמה של הצלב האדום הבינלאומי ובניסיון להגן על שטחים חקלאיים באזור.

לאור הקושי הגדול להגן על הגידולים מפני פולשים, חשוב לזכור מכשול משמעותי נוסף העומד בפני החקלאים: הצבא אוסר על בעלי האדמות באזור להגיע לאדמותיהם באופן יומיומי, ומאפשר גישה במהלך ימים ספורים בשנה. המת"ק הישראלי מאפשר את הגישה רק בעונות המסיק והחריש. 

ראדי אבו פח'יידה, חקלאי בן 65, הגיע ב-24.4.20 לחלקת האדמה שלו וביקש לחרוש אותה. הוא גילה שבהיעדרו השחיתו מתנחלים 50 עצי זית, אותם נטע לפני עשור: חלקם נעקרו וענפיהם של אחרים נשברו. אבו פח'יידה עדכן את המת"ק הפלסטיני בנוגע להשחתה. 

כ-200 מטר מהחלקה המדוברת הוקמה ההתנחלות נריה.

"המת"ק הישראלי מחפש את העבריינים בסוף העולם", אומר בחוסר אונים חמד ג'אזי בן ה-56, "בזמן שהם נמצאים ממש מולם!". הפעם סירב לפגוש את אנשי לשכת הקישור, שהגיעו לחלקת האדמה שלו כדי לבחון את הנזק וכריתת העצים על ידי מתנחלים, מכיוון שנואש מהסיכוי שהעבריינים ייתפסו וייענשו.

על הכריתה שמע בבוקר ביום שישי, ה-24.4.20. הודעה טלפונית הגיעה מתושב הכפר, שדיווח על מראות קשים במטע הזיתים שלו. ג'אזי, בחברת בניו, מיהר להגיע למטע וגילה כי מתנחלים כרתו 35 מהעצים שלו, בני 40 שנה ויותר, והותירו ללא פגע חמישה עצים בלבד.

בינואר השנה כרתו מתנחלים 80 עצי זית צעירים יותר, אותם נטע בשנת 2013.

שני דונם אדמה נמצאים בבעלותו של ג'אזי, בסמוך לכביש 60, במרחק של כקילומטר מצפון-מערב לכפר. במרחק של כ-600 מטרים מהמקום, על אדמות הכפר, הוקמה בשנת 1991 ההתנחלות רחלים.

בעדות שמסר ב-25.4.20, לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי, תיאר ג'אזי את תחושותיו:

הייתי בשוק כשראיתי 35 עצי זית מונחים על הקרקע. הם כרתו אותם מהגזע. כנראה שהכריתה הייתה טרייה, עוד מאותו לילה, כי העצים היו עדיין ירוקים. הרגשתי כאילו צפיתי בהוצאה להורג! הם רצחו את העצים האלה. לא יכולתי לשאת את המראות והלכתי משם.

כל יום מתרחש פשע נגד חקלאים פלסטינים בגדה, ומהמעשים של המתנחלים ברור שהם סימנו את האזור והורסים אותו בצורה מכוונת. בשנים האחרונות הם פגעו בעצים שלי ובעצים של בעלי חלקות סמוכות. הם לא פוסחים על שום דבר והורסים את הכול. במה אשמים העצים?!

כבר לא נשארו לי עצים, ואני גם מפחד להגיע למטע בגלל תוקפנות המתנחלים.