דילוג לתוכן העיקרי
אווס ומוחמד סלאח א-דין. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.3.21
תפריט
מהשטח
נושאים

חיילים עצרו שני ילדים, אחים בני 8 ו-10, והחזיקו בהם במשך שעות ארוכות

ביום ראשון, 21.2.21, בסביבות השעה 15:00, עצרו חיילים את אווס ומוחמד סלאח א-דין, בני 10 ו-8 – שני אחים תושבי העיירה חיזמא שמצפון-מזרח לירושלים. החיילים עיכבו את שני האחים, שרכבו על אופניים מחוץ לביתם, במשך כשעתיים, בטענה כי יידו לעברם אבנים. בזמן הזה הגיעו למקום אימם אמל, בת 42, אחיהם אדם, בן ה-18, וכמה מהשכנים, וכולם דרשו מהחיילים שישחררו את החיילים, אך הם סירבו. חלק מהתושבים השליכו אבנים לעבר החיילים ואלה השליכו רימוני הלם וירו באוויר כדי להרחיק אותם מהמקום ואף תקפו את אדם סלאח א-דין.

ביתם של הילדים, שבסביבתו שיחקו. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.3.21

לאחר כשעתיים הובילו החיילים את הילדים, כשידיהם אזוקות לאחור באזיקוני פלסטיק, לנקודה סמוכה לכביש המוביל להתנחלות אדם (גבע בנימין). שם שאלו אותם החיילים מדוע יידו אבנים ודרשו מהם למסור את שמות הילדים שיידו אבנים בכפר. לאחר כחצי שעה העלו אותם לג'יפ צבאי שהסיע אותם לבסיס צבאי סמוך. שם הוחזקו הילדים שעה נוספת, כשלדבריהם החיילים סירבו לתת להם מים לשתייה או לאפשר להם לעשות את צרכיהם. לאחר כשעה הועברו הילדים לידי שוטר פלסטיני שלקח אותם לתחנת המשטרה ברמאללה, שם המתינו עד שאביהם אסף אותם, בשעה 22:30.

שני האחים נאזקו והוחזקו בידי החיילים שעות ארוכות, לבדם ובלי לדעת מתי ישובו לבתיהם. הוריהם נותרו אף הם במשך שעות בחוסר ודאות בנוגע לגורל ילדיהם. כל זאת, כאשר מעצר ילדים בני שמונה ועשר – מתחת לגיל האחריות הפלילית – כלל אינו חוקי, ובוודאי שאינו מוסרי.

בעדות שמסר מוחמד סלאח א-דין לתחקירן בצלם עאמר עארורי סיפר:

חייל שומר על הילדים במהלך עיכובם ליד הבית. התמונה באדיבות המשפחה

ביום ראשון, בסביבות 15:00, יצאתי עם אח שלי לרכב על אופניים ליד הבית. בזמן ששיחקנו פתאום באו שני חיילים והתחילו לדבר אתנו בעברית, אבל לא הבנו כלום. רצתי הביתה אבל אז שמתי לב שאווס נשאר עם החייל ולא זז, אז חזרתי אליו כי לא רציתי להשאיר אותו לבד. בינתיים הגיעו עוד שני חיילים. הם תפסו אותנו בכתפיים והכריחו אותנו ללכת קצת ואז הושיבו אותנו על האדמה. נשארנו שם בערך שעתיים.

בינתיים הגיעו אימא שלי, אחי אדם ושכנים שלנו שהיו באזור. הם ניסו לשחרר אותנו מהחיילים אבל לא הצליחו. החיילים לא הסכימו לתת לאימא שלי או לאחי להתקרב אלינו ולדבר אתנו. תוך כמה דקות התאספו הרבה אנשים והיו צעקות ויידוי אבנים על החיילים. החיילים זרקו רימוני הלם וירו כדי לסלק משם את האנשים. אני ואווס פחדנו מאוד, לא ידענו מה לעשות ולמה כל זה קורה. כל הזמן אמא שלי ואחי ניסו לשכנע את החיילים לעזוב אותנו אבל זה לא עזר. אמא שלנו אמרה לחייל שאין לנו שום קשר לשום דבר ושאנחנו רק שיחקנו. החייל אמר לה: "לא, הילדים זרקו אבנים על החיילים בכביש". זה לא נכון, אנחנו רק רכבנו על האופניים.

אדם, אחיהם של מוחמד ואווס, שיצא מהבית כששמע את אחיו בוכים בחוץ, ראה שני זוגות חיילים תופסים את אחיו בכתפיהם. בעדות שמסר לתחקירן בצלם עאמר עארורי הוא סיפר:

אמרתי לחיילים שאלה האחים שלי ושאלתי מה הם רוצים מהם. הם אמרו שהם רוצים לדעת מי זרק אבנים. אמרתי להם שבטוח שזה לא הם כי הם רק משחקים מאחורי הבית ואין להם שום קשר לזריקת אבנים. אחד החיילים אמר שהוא יודע את זה, אבל הוא לא יעזוב אותם עד שהילדים שזורקים אבנים יסגירו את עצמם. אמא שלי, אמל, הגיעה והגיעו גם שכנים. כולם ניסו לשכנע את החיילים להניח לאחים שלי אבל לשווא. החיילים ירו אש חיה באוויר והשליכו רימוני הלם כדי שאף אחד לא יתקרב אליהם. לדעתי זה קרה פעמיים. אחי הקטן מוחמד בכה בכל פעם ששמע ירי ופיצוצים של רימוני הלם.

החיילים הושיבו את האחים שלי על הקרקע והחזיקו אותם שם עד השעה חמש בערך, ולא נתנו לי ולאימא שלי להתקרב אליהם. הם אזקו להם את הידיים באזיקוני פלסטיק מאחורי הגב ואז לקחו אותם התחילו להתרחק איתם מהמקום. הם דחפו אותי, הפילו אותי ואיימו עליי עם נשק שלא להתקרב אליהם. אמא שלי צעקה עליהם ואמרה להם שיפסיקו לדחוף אותי. החיילים לקחו את האחים שלי לעצי הזית שליד הכביש, במרחק של קילומטר וחצי מאתנו.

אווס ומוחמד סלאח א-דין. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 8.3.21

מוחמד המשיך וסיפר בעדותו:

חייל אוחז בידו של מוחמד סלאח א-דין, ליד ביתו. התמונה באדיבות המשפחה

החיילים אזקו לנו את הידיים מאחורי הגב עם אזיקוני פלסטיק, תפסו כל אחד מאתנו בכתפיים וסחבו אותנו משם מהר ובכוח. כמה פעמים בדרך הרגשתי שאני נופל. פחדנו ממש, אני בכיתי המון. החייל שתפס אותי הרביץ לי בכתף עם הקת של הרובה וקילל אותי, את אחי אדם ואת אימא שלנו וגם את אללה. אחרי שהלכנו הרבה זמן עצרנו והחיילים הושיבו אותי ואת אחי ונעמדו מסביבנו. אחד מהם שאל אותי: "מי זרק אבנים? איך קוראים לאלה שזורקים אבנים, איפה הם גרים בחיזמא?" הוא גם האשים אותנו שזרקנו אבנים. ברור שענינו להם שלא זרקנו אבנים ושאנחנו לא עושים דברים כאלה. אמרנו שרק שיחקנו ושאנחנו בכלל לא יודעים מי זורק אבנים. זה נמשך בערך עשר דקות. נשארנו שם בערך חצי שעה. הם לא הרביצו לנו אבל פחדנו מאוד ואני בכיתי. בסוף הגיע ג'יפ צבאי והחיילים דחפו אותנו לתוכו. כשנסענו אחד החיילים הדליק סיגריה ונשף לי את העשן בפנים.

אחרי עשר דקות בערך הג'יפ נעצר והם דחפו אותנו החוצה. היינו בבסיס צבאי. הם הושיבו אותנו על אבנים רטובות. ביקשתי מאיזה חייל ללכת לשירותים ולשתות מים אבל הוא לא הרשה לי. היה לנו קר מאוד. החייל גם לא הרשה לאווס לתת לי את המעיל שלו. נשארנו במחנה בערך שעה. החיילים קיללו אותנו ואת המשפחה שלנו ואת אללה. בכל פעם שביקשנו ללכת לשירותים או לשתות מים הם לא הסכימו. אווס שאל את החייל אם אנחנו נישן בלילה במחנה, והחייל ענה לו שאנחנו נישן כאן בחוץ על האדמה. פחדתי נורא, הרגשתי כאילו הלב שלי תכף יעצר. לא הבנתי מה קורה.

אחרי שעה העמידו אותנו ושחררו את האזיקונים. היה שם איש בבגדים רגילים. החייל אמר לנו: "קדימה, לכו אתו". כששאלתי מי זה הוא אמר שהוא לוקח אותנו הביתה ושהוא מהמשטרה הפלסטינית. נסענו אתו למקום שאחר כך אבא שלי אמר לי שזה המרכז להגנת המשפחה ברמאללה. אבא הגיע ולקח אותנו משם. זה היה בערך ב-22:30.

מה שקרה  לי ולאח שלי היה מפחיד מאוד. קשה לי אפילו לתאר את זה. באותו לילה היה לי קשה להירדם בגלל כאבים ברגליים מההליכה המהירה. יש לי סיוטים בלילה עכשיו. אני חולם שיורים בי ושהורגים אותי ואת אחי. אני גם חולם שאני נכנס לכלא להרבה מאוד זמן. אנחנו מקווים שזה לא יקרה לנו שוב. כי זה היה ממש קשה. אנחנו רק רוצים להישאר תמיד עם המשפחה שלנו.