דילוג לתוכן העיקרי
חדר הילדים בבית משפחת אל-עזה לאחר האירוע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.11.20
תפריט
מהשטח
נושאים

שגרת כיבוש: ביתי הוא לא מבצרי - הכפר כובר, מחוז רמאללה

בכל יום – ובעיקר בכל לילה – יכולים חיילים להכנס לבתי פלסטינים. פלישות כאלה למרחב הפרטי של הפלסטינים הן כבר מזמן חלק בלתי נפרד מפעילותם של כוחות הביטחון בגדה המערבית. תושבי הגדה יודעים שחיילים עלולים להיכנס כך סתם לביתם. הם יכולים לפלוש לחדר השינה הפרטי ולחטט בחפציהם האישיים. הם יכולים להעיר באמצע הלילה את הילדים ולהוציא אותם מהמיטות. הם יכולים להורות לכל דיירי הבית לצאת החוצה או לכלוא אותם במשך שעות באחד החדרים – עד שיחליטו החיילים שמספיק. שגרה. 

עשרות עדויות של חיילים כבר הבהירו כי כניסות אלה נעשות בעיקר לצורך "הפגנת נוכחות" ולצורך יצירת תחושה של פחד ואימה, אך השגרה נותרה כשהייתה: רק במהלך 2020, נכנסו כוחות הביטחון כך ל-2,480 בתים ברחבי הגדה המערבית. 

הבית, שעבור רובנו הוא מרחב מוגן ובטוח, אינו כזה עבור פלסטינים. השליטה, ההשפלה והדיכוי חודרים אפילו אליו. כניסות כאלה – הפוגעות באופן כה בוטה בזכויות התושבים ובפרטיותם, ללא כל הצדקה – הן רק דוגמה נוספת לאופן שבו שולט צבא  בנתינים חסרי זכויות פוליטיות. 

בימים הקרובים נעלה כאן מקרים מרחבי הגדה שאירעו במהלך אוקטובר-נובמבר 2020. במהלך חודשיים אלה נכנסו כוחות הביטחון ל-493 בתים. 

1.11.20, כובר: בית משפחת אל-עזה

בסביבות השעה 5:00 לפנות בבוקר פשטו כ-30 חיילים על בניין דו-קומתי בכפר. הם פוצצו את דלת הכניסה הראשית והתפזרו בחדר המדרגות ועל גג הבניין. אז הם פוצצו את דלת דירתה של משפחת שנאן שבקומה השנייה. הם הורו לבעל הדירה, עלי שנאן, בן 50, ללוות אותם לקומה הראשונה, שם פוצצו גם את דלת הדירה של משפחת אל-עזה, בה גרים אר'סאן ברר'ותי (אל-עזה), בת 34, מוהנד אל-עזה, בן 39 ובתם, מירון, בת השלוש.

החיילים נכנסו לדירה, כלאו את שנאן ואת בני משפחת אל-עזה בחדרים שונים וערכו חיפוש אלים בדירה, כשהם נוברים בארונות, משחיתים חפצים ומשליכים הכל על הרצפה. בשלב מסוים הוציאו החיילים את מוהנד החוצה, ואז העבירו את אשתו ואת הילדה מחדר השינה לסלון. לאחר כ-40 דקות הם עזבו, כשהם לוקחים את מוהנד איתם ומותירים מאחוריהם מהפכה והרס.

תחקירן בצלם איאד חדאד גבה ב-1.11.20 את עדויותיהם של השכן עלי שנאן ושל מאר'סאן בר'ר'ותי.

 

חדר הילדים בבית משפחת אל-עזה לאחר האירוע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.11.20

כך תיאר עלי שנאן, בן 50, אב לארבעה, את שאירע באותו הלילה:

עלי שנאן ליד דלת שחלק ממשקופה נעקר ממקומו. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.11.20

בערך בשעה 5:00 לפנות בוקר התעוררתי מפיצוץ בבניין. בהתחלה חשבתי שדוד המים נפל מהגג. קמתי מהמיטה ושמעתי רעשים מאחורי הדלת של הדירה שלי. צעקתי: ״מי שם?״ ומיד אחרי זה הם פרצו את הדלת, שעפה עליי. אני לא יודע אם הם פוצצו אותה או פשוט עקרו אותה מהמקום. מזל שזזתי לאחור, אחרת הייתי נפגע.

ראיתי בערך עשרה חיילים שעמדו בחדר המדרגות מול הדירה שלי. כולם היו עם מסכות או כיסויי פנים ואי אפשר היה לזהות אותם. הם חבשו מגינים וקסדות והיו חמושים ברובים עם פנסי לייזר. אחד מהם משך אותי בכוח מהצוואר והוריד אותי במדרגות בחושך מוחלט. הוא לא אמר לי מה הוא רוצה ממני. אמרתי לו בערבית: ״תן לי להדליק את האור״, אבל הוא דחף אותי והוביל אותי לדירה של מוהנד שבקומה הראשונה.

הוא הורה לי לקרוא למוהנד ולמשפחה שלו, שיפתחו לי את הדלת. קראתי להם ואז החיילים מיד תפסו אותי והרחיקו אותי משם. הם הוציאו אותי לגינה שבפתח הבניין והושיבו אותי מתחת לעץ, תחת שמירה.

ראיתי יותר מ-30 חיילים שהתפזרו מסביב לבית ובחדר המדרגות. וחלק גם עלו לגג. היו שם גם בערך שבעה כלי רכב צבאיים. מיד אחרי שהם הרחיקו אותי מהדירה של מוהנד הם פוצצו את הדלת ופשטו על הדירה. לא ידעתי מה קורה בפנים אבל ראיתי את החיילים בחוץ מתרוצצים כאילו הם מנסים לברר משהו. עד עכשיו אני לא יודע מה הייתה הסיבה לכל הפשיטה הזאת ולאלימות שלהם.

כעבור עשר דקות בערך הם הכניסו אותי לדירה של מוהנד וכלאו אותי בסלון יחד עם מוהנד. החיילים התפזרו בדירה ועשו חיפוש. את אר׳סאן, אשתו של מוהנד, הם כלאו בחדר השינה שלה ביחד עם הבת שלה. כעבור עוד עשר דקות הם העבירו אותי לחדר של הילדה. בזמן שהם החזיקו אותי שם ראיתי אותם משחיתים את הריהוט בבית ועושים בלגן. הערתי להם שאסור להם להתנהג ככה אבל הם הורו לי לשתוק.

כעבור חצי שעה בערך הם הוציאו אותי לסלון והביאו לשם גם את אר׳סאן ואת הבת שלה. מוהנד לא היה שם, הם כבר הוציאו אותו מהבית. החיילים נכנסו לחדרי השינה ועשו גם שם בלגן. כעבור 40 דקות בערך הם עזבו את הבית ולקחו איתם את מוהנד.

אר'סאן ברר'ות'י, בת 34 ואם למירון בת השלוש, תיארה גם היא את שאירע:

בסביבות השעה 05:00 לפנות בוקר התעוררתי בבהלה מדפיקות בדלת. שמעתי פיצוץ מכיוון הדלת והערתי מיד את בעלי, מוהנד. אמרתי לו:" קום, הצבא, הצבא מגיע אלינו". קמתי מהמיטה בפיג'מה וכשעמדתי לצאת מהחדר ראיתי חמישה חיילים חמושים עם מסכות שחורות עומדים בתוך הבית. היה חושך והם השתמשו בפנסי לייזר שמותקנים על הרובים שלהם.

אחד החיילים שאל: "איפה מוהנד?" ובעלי ענה: "הנה אני". החייל הורה לו לצאת איתם מהחדר ולא איפשר לו להחליף בגדים. החיילים הושיבו את מוהנד בסלון והורו לי להישאר בחדר השינה. נשארתי שם עם הבת שלי, מירון, שהתעוררה מבוהלת. הם הכריחו אותי להדליק את האור והציבו חייל בדלת של החדר.

עשרות חיילים התפזרו בבית וחיפשו בכל הפינות שלו ובארונות. שמעתי את מוהנד אומר להם: הנה הבית לפניכם, תחפשו איפה שאתם רוצים. מפעם לפעם שמעתי אותם נוברים ומשחיתים חפצים. אני הייתי כלואה בחדר וחיבקתי את הבת שלי שרעדה מפחד וניסיתי להרגיע אותה.

עלי שנאן (מימין) ואדם נוסף מציגים את ספות שריפודן נקרע. צילום: איאד חדאד, בצלם, 1.11.20

אחרי חצי שעה בערך הם נכנסו לחדר שלי כדי לערוך בו גם חיפוש. הם הוציאו אותי יחד עם הבת שלי לסלון. כל הבית היה מבולגן, הספות הפוכות וקרועות. בעלי לא היה שם, כנראה שהם כבר עצרו אותו ולקחו אותו. ראיתי את השכן שלנו, שהוא הבעלים של הבניין, עלי שנאן. אחר כך הבנתי שהחיילים הכריחו אותו ללוות אותם. אחרי 40 דקות בערך הם סיימו את החיפוש ועזבו.

לא הצלחתי לחזור לישון, לא אני ולא הבת שלי. הברבריות שבה הגיעו מעוררת תמיהה. הם יכלו לעצור את בעלי בלי כל הבלגן שהם עשו. הם הרסו את ציפוי העץ של חלל האחסון במטבח (בוידעם), הרסו את הדלת הראשית של הבניין העשויה ברזל ושל הדירה, קרעו את הריפוד התחתון של הספות ונברו בבגדים ובמגירות ובכל תכולת הבית שאותה זרקו לרצפה. הבית עדיין בבלגן ועדיין יש המון דברים וחפצים שאני צריכה לסדר.

במהלך היום הבנתי מעורכי הדין בארגון א-דמיר, שם בעלי עובד כתחקירן שטח כבר למעלה מעשר שנים, שהוא נמצא בחקירות במגרש הרוסים .

11.11.20, כובר: בית משפחת זיבאר

ביום רביעי, 11.11.20, בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, כ-30 חיילים, מלווים בכעשרה כלבים, פשטו על ביתה בן שלוש הקומות של משפחת זיבאר המורחבת בכפר כובר שבמחוז רמאללה.

החיילים פוצצו את דלת הדירה שבקומה הראשונה, שבה גרים בהייה זיבאר, בת 69, בנה שריף, בן 32, אשתו, כיפאח, בת 27, הנמצאת בחודש השישי להריונה ושני ילדיהם בני 6 ו-9. בהייה, שהתעוררה זמן קצר קודם לכן, בהלה לגלות חיילים בתוך ביתה. החיילים הורו לה להעיר את בנה שריף, אך כשנכנסה לחדרו גילתה כלב שהתנפל עליו במיטתו. אשתו כיפאח נצמדה לאחד הקירות בפחד וצעקה.

החיילים הורו לשריף לצאת מחדרו, אך מאחר שעבר ניתוח בברכו חודש קודם לכן הוא לא היה מסוגל לקום בלי עזרה. למרות זאת, החיילים אסרו עליו להשתמש בקביים שלו והוא נעזר באשתו. הם אזקו את ידיו לאחור והורו לו ולשאר בני המשפחה לצאת מהדירה. בחדר המדרגות, תחקרו אותו החיילים על מקום המצאו של דוד, ראאיד, ודרשו לדעת אם הוא נמצא בבית המשפחה. שריף טען שאינו יודע היכן הוא נמצא.

אז הורו החיילים לבני המשפחה לצאת החוצה. שריף נאלץ לרדת במדרגות בישיבה, כשידיו אזוקות לאחור והוא יחף ולובש רק גופיה ומכנסיים קצרים. החיילים הובילו אותו ואת שאר בני המשפחה לבית השכנים, שם המשיכו לתחקר אותו. קצין בבגדים אזרחיים שנכח במקום תשאל את שריף שוב על דודו ואיים לפוצץ את ביתו.

בינתיים עלו חיילים לקומות השנייה והשלישית בבית המשפחה, שבהן גרים הבנים הנשואים מחמוד ומוחמד עם משפחותיהם. החיילים פוצצו את דלתות דירותיהם, הוציאו את כל בני המשפחה, 14 בני אדם בהם שבעה ילדים, והובילו גם אותם לחצר בית השכנים. החיילים עצרו את מחמוד ומוחמד ואת שני בניהם יוסף ושאדי, שניהם בני 18. לאחר כשעתיים שבו החיילים לדירתו של שריף זיבאר והשחיתו את רוב תחולתה. הם שפכו את תכולת הארונות, הפכו את כל הרהיטים, השחיתו את הדלתות, עקרו את הכיור בשירותים והסבו נזק לקיר, השליכו רימוני הלם בתוך הדירה וירו עשרות קליעים על קירותיה ועל הרכוש שפזרו.

חור שהותירו החיילים באחד הקירות בבית משפחת זיבאר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

בסביבות השעה 8:00, עזבו החיילים את השכונה כשהם יורים רימוני גז מדמיע ומשליכים רימוני הלם ברחוב. מאוחר יותר התברר לבני המשפחה כי במהלך הלילה נעצרה גם נידאא זיבאר , אשתו של ראאיד, שהייתה באותו יום בביתה יחד עם אחותה, ח'יתאם, בת 35, שדואגת לה ולא רוצה להשאיר אותה לבד כי מאז שראאיד נהיה מבוקש, החיילים פשטו כארבעה פעמים על ביתם. בזמן שהעלו את כולם לג'יפים הצבאיים הם ציוו על נידאא ללבוש את המסכה שנתנו לה, אך היא לא יכלה לשים אותה כי היא סובלת מקוצר נשימה ובמיוחד במצבי לחץ קשה לה, בכל פעם שהיא ניסתה להוריד את המסכה, הם צעקו עליה וציוו עליה לשים אותה בחזרה.

בני המשפחה שנעצרו, כולל נידאא, שוחררו כולם כעבור 24 שעות.

להלן עדויות שגבה תחקירן בצלם איאד חדאד מבני המשפחה ב-23.11.20.

בהייה זיבאר, בת 69 ואם לשלושה בנים בוגרים, תיארה בעדותה את התנהלות החיילים באותו לילה:

בהייה זיבאר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי מרעשים חלשים מחוץ לבית. קמתי מהמיטה כדי להתכונן לתפילת השחר. לא התייחסתי לרעשים כי חשבתי שאלה בעלי חיים שמסתובבים בחוץ.

פתאום שמעתי פיצוץ מכיוון הדלת של הבית. הדלת נפתחה ונכנסו הרבה חיילים. היו עליהם מסכות והנשק שלהם היה מכוון קדימה, עם תאורת לייזר. הם נראו עצבניים, כאילו הם בכוננות גבוהה. פחדתי מאוד. אחד מהם צעק לי בערבית "שייצא! מי נמצא כאן?". אמרתי לו "הבן שלי". הוא אמר לי "שייצא, או שאני יורה בך". אמרתי לו שיש ילדים בבית אבל הוא המשיך לצעוק.

חזרתי אחורה מבוהלת ולחוצה. נכנסתי לחדר שלי, לבשתי גלבייה ושמתי כיסוי ראש ואז נכנסתי לחדר של שריף. הדלקתי את האור בחדר וראיתי בפנים כלב גדול עם זמם על הפה שהתנפל על שריף במיטה שלו. שריף לא יכול לקום לבד כי לפני חודש בערך הוא עבר ניתוח בברך ימין. שריף צרח וגם אשתו כיפאח, שנצמדה לחלון, צרחה ואמרה שהיא תפיל את התינוק. אני מודה לאל שהילדים הקטנים היו בחדרים שלהם ולא בחדר הזה.

צעקתי והתחננתי בפני החיילים שיוציאו את הכלב. רק אחרי עשר דקות בערך הכלב יצא מהחדר ואז שריף גם יצא כשהוא נשען על כיפאח. הוא היה בגופיה ובמכנסיים קצרים. אני הייתי בסלון, יחד עם הילדים של שריף וכיפאח שהתעוררו ובאו אליי מבוהלים.

החיילים אזקו לשריף את הידיים מאחורה באזיקונים מפלסטיק וגררו אותו בכוח. הוא אמר להם שהוא עבר ניתוח בברך ושהוא לא יכול ללכת, אבל הם התעלמו ממנו. הילדים היו יחפים, בפיג'מה דקה, אבל החיילים לא נתנו לנו להלביש אותם. כיפאח הספיקה ללבוש משהו בזמן ששריף נאבק בכלב. ביקשתי מהחיילים שירשו לי להביא לשריף את הקביים שלו אבל הם סירבו.

החיילים ריכזו אותנו במדרגות, בכניסה לבית. שמעתי את הקצין חוקר את שריף ושואל אותו על דוד שלו, ראאיד. רק אז הבנתי שהם כנראה פשטו על הבית בגלל ראאיד. אבל מה לנו ולראאיד? אם הם לא מוצאים אותו זה לא מצדיק שהם יפשטו ככה על הבית שלנו.

כעבור רבע שעה בערך הם הורו לנו ולשריף לרדת במדרגות. שריף ירד בישיבה. הם הובילו אותנו בכוח ובתוקפנות לחצר של השכנים, מרחק של בערך 40 מטרים. בדרך הם עצרו קצת כדי לתת לשריף לאסוף כוחות כי הם לא אפשרו לנו לעזור לו וגם לא היו מוכנים לעזור לו בעצמם. כל הזמן הזה שריף היה אזוק ונאנק מכאב. נשבר לי הלב לראות אותו ככה. בבית של השכנים הושיבו אותנו על המדרגות החיצוניות, בקור, ואת שריף הם לקחו לבד למחסן של השכנים.

כל הזמן הזה החיילים כיוונו אלינו את כלי הנשק שלהם. כולנו היינו מבוהלים ובמיוחד הילדים. החיילים לא הרשו לאף אחד מהשכנים אפילו להסתכל דרך החלון או להדליק אור. בינתיים החיילים הביאו גם את הכלות האחרות שלי, הנשים של מחמוד ומוחמד, ואת הילדים שלהם. הפנים שלהם היו חיוורים והם ממש רעדו מפחד. אחר כך הם הובילו אותנו למדרגות החיצוניות של הבית של שכן אחר, מרחק של עשרה מטרים בערך, אבל בלי שריף. חייל אחד שמר עלינו וברחוב היו יותר מעשרה חיילים. היו גם חיילים בתוך הבניין שלנו. כל החיילים היו מאוד מתוחים, הלכו וחזרו, ולא עמדו לרגע.

כעבור שעתיים בערך התחלתי לשמוע פיצוצים מהבניין שלנו. החיילים הורו לנו לכסות את האוזניים של הילדים עם הידיים שלנו. גם אני אטמתי את האוזניים שלי עם הידיים, ולמרות זאת שמעתי פיצוצים ורעשים, אבל לא ידעתי מה קורה בבניין. פחדתי מאוד ודאגתי לבנים ולנכדים שלי. כל הזמן התפללתי לאלוהים שיגן עליהם ושינקום בחייילים.

חורי ירי בשמלה מסורתית בבית משפחת זיבאר בכובר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

בסביבות השעה 8:00 החיילים השליכו רימוני הלם וגז מדמיע בשכונה, סביב הבניין שלנו, וגרמו לבהלה גדולה. אז הם עזבו, ולקחו איתם את הבנים שלי, מחמוד ומוחמד, ואת שני הבנים שלהם שאדי ויוסף. אני לא יודעת לאן. מאוחר יותר שמעתי שהם עצרו גם את נידאא, אשתו של ראאיד. הם גרים במרחק של 200 מטר מהבית שלנו. הצבא השאיר בבית שלנו חורבן והרס שלא ניתן לתאר. היו סימנים של ירי כבד בחדרי השינה. מצאנו יותר ממאה תרמילים ריקים. לא הבנו למה הם ירו כל כך הרבה כדורים בתוך הבית. הם ירו על המזרן של המיטה שלי, הארון שלי, הארון בחדר הילדים, והארון בחדר של שריף. מצאנו גם שלושה רימוני הלם מפוצצים. הם השחיתו והרסו את הכיור בחדר אמבטיה. מצאנו פתח בקיר גבס שמפריד בין הסלון לבין חדר הטלוויזיה. הם הזיזו את כל הרהיטים והוציאו את הבגדים מהארונות ומצאנו את רובם מנוקבים בכדורים. הם הרסו לי שמונה שמלות עם רקמה פלסטינית מסורתית. הן שוות הרבה כסף, אבל בעיקר יש להן הרבה ערך סמלי בשבילי. הם הרסו גם את הדלתות של הדירות של מוחמד ומחמוד.

שריף זיבאר, בן 32 ואב לשניים, תיאר גם הוא בעדותו את אירועי אותו לילה:

שריף זיבאר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

התעוררתי בבהלה מפיצוץ הדלת של הדירה ואז כלב ענק, בצבע חום מנומר, התנפל עליי בתוך המיטה. אני מפחד מאוד מכלבים. עברתי לפני חודש ניתוח בברך ואני לא מסוגל לעמוד על הרגל, אז לא יכולתי בכלל לקום. זו הייתה הרגשה איומה שאי אפשר בכלל לתאר.

אשתי כיפאח נבהלה מאוד וקפצה מהמיטה בצעקות בזמן שהכלב קפץ עליי. הוא רחרח אותי ואני ניסיתי להרחיק אותו ממני. הוא היה עם זמם וניסיתי לתפוס אותו בזמם כדי שהוא לא יתקרב לאשתי כיפאח, שנמצאת בחודש השישי להריון. הכלב השתין לנו על המיטה. הוא השתחרר מהאחיזה שלי והתקרב לכיפאח, והיא נבהלה עוד יותר ונצמדה לחלון. הוא רחרח אותה ונהם נהמות מפחידות. היא הייתה בטוחה שהוא עומד לנשוך אותה למרות שהוא היה עם זמם.

כיפאח אמרה לי: "אני מרגישה שהתינוק עומד לצאת, תעזור לי שריף". תוך כדי כך כיפאח הצלחה ללבוש משהו. אני הייתי במכנסיים קצרים ובגופיה. חיילים שעמדו ליד דלת הדירה צעקו לי והורו לי לצאת. אמא שלי נכנסה לחדר והייתה מבוהלת מאוד. החיילים אמרו לה להביא אותי והיא מצאה אותי נאבק בכלב שבינתיים עזב את כיפאח חזר אלי.

אחרי עשר דקות בערך הכלב נרגע. כנראה שהחיילים נתנו לו פקודה והוא יצא מהחדר. ירדתי מהמיטה וקראתי לאימא שלי שתביא לי את הקביים שהיא לקחה קודם כדי להראות לחיילים. אחד החיילים קרא לי בערבית: "תצא יא חיה, תצא, אחרת אני נכנס ויורה בך". הסברתי לו שאני אחרי ניתוח ולא יכול ללכת אבל הוא התעקש אז יצאתי כשאני נשען על אשתי. הייתי יחף ולבשתי רק מכנסיים קצרים וגופייה. הילדים שלי היו שם. ביקשתי מהחיילים לאפשר לי לפחות לנעול נעליים אבל הם סירבו. לא היה לנו מושג מה הסיבה לפשיטה האלימה והנוראית הזאת.

כשהגעתי לחדר המדרגות עמדו מאחורי שני חיילים שהחזיקו כלב אחר, בלי זמם. חייל נוסף אזק לי את הידיים לאחור באזיקוני פלסטיק. הוא לא עטה מסיכה ואנחנו כולנו לא הספקנו לשים מסכות. החייל שאל אותי איך קוראים לי ואם יש מישהו אחר בבית, ואז שאל אותי על ראאיד, הדוד שלי. הוא רצה לדעת אם הוא בבית שלי. עניתי שלא ואז החייל איים עלי שאם הוא ימצא את ראאיד בדירה שלנו הוא יירה בו ועניתי לו שיעשה את זה.

הצעצוע ה"חשוד" בבית משפחת זיבאר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

חייל אחר החזיק מסך הדומה למסך טלוויזיה שבו ראו את הבית שלנו ושאל אותי על דמות שראו על המסך שהייתה בחדר הילדים. עניתי לו שזה דובי שקניתי לבת שלי ליום הולדת תשע. הוא הצמיד את הראש שלו לראש שלי והמשיך לשאול אותי על ראאיד ולאיים עליי. נשבעתי שהוא לא אצלנו ואמרתי לו שאם הוא רוצה אני אכנס ואביא את הדובי. אמרתי לחייל שיש לי כאבים ברגל וביקשתי את הקביים שלי אבל הם לא נתנו לי. חייל אחר החזיק אותם.

אחר כך אחד החיילים תפס אותי בכתף והוביל אותי למדרגות. הוא הורה לי לרדת לבד. נאלצתי לרדת בישיבה. הם הובילו את אימא שלי, אשתי והילדים מאחוריי ולא הרשו לאף אחד מהם לעזור לי. ירדתי ככה את כל המדרגות ואז אחד החיילים תמך בי והוביל אותי למרחק של 10 מטרים. הוא נתן לי לנוח כמה דקות ואז הובילו את כולנו הלאה לבית של השכנים שנמצא במרחק של כ-40 מטרים מהבית שלנו.

בסביבות 6:30 חיילים שכיוונו אליי את הנשק שלהם הובילו אותי למחסן של השכנים. היה שם איש במדים ירוקים, עם אקדח על המותניים, אני חושב שהוא היה מהשב"כ. הוא לבש מסיכה ונתן גם לי מסיכה לשים על הפנים, ואז התחיל לתשאל אותי. הוא שאל איך קוראים לי וביקש את השמות של בני המשפחה ואז שאל אם ראאיד נמצא אצלי או לא. אמרתי לו בדיוק מה שאמרתי לחייל ואז הוא אמר לי: "שריף, אל תגרום לי טרחה וכאב ראש". עניתי לו שאני לא רוצה להטריח אף אחד ושיש לי כאבים חזקים ברגל וגם בגלל האזיקונים, ואז הוא ביקש מאחד החיילים לשחרר את האזיקונים ולאזוק אותי מלפנים. מאוחר יותר התחלתי לשמוע פיצוצים מכיוון הבית, ואז האיש איים לעצור את האחים שלי. אמרתי לו שיעשה את זה.

בשעה 7:00 בערך הוא עזב אותי ואמר שעכשיו הוא מתחיל עם האחים שלי. הוא הורה לחיילים להוביל אותי למשפחה שלי. זחלתי עד אליהם ומצאתי שם את גם את הנשים של האחים שלי ואת הילדים שלהם חוץ מיוסף ושאדי ושני האחים שלי מחמוד ומוחמד, התברר לי שעצרו אותם. נשארנו ככה עד השעה 8:00, ואז החיילים עזבו. תוך כדי שהם יצאו מהשכונה הם ירו רימוני הלם וגז מדמיע.

חורי ירי בקיר בבית משפחת זיבאר. צילום: איאד חדאד, בצלם, 23.11.20

אחרי שהחיילים עזבו בדקנו את הנזקים וההרס שהצבא הותיר מאחוריו. מצאנו יותר ממאה תרמילים ריקים של כדורים שנורו בתוך חדרי הבית שלי. הם נורו בעיקר בארונות, בקירות ובמיטות, כלומר בכל מקום החשוד כמקום שאפשר להסתתר מאחוריו. הם כמובן השחיתו את כל הרהיטים והבגדים, למעט הדובי שכל הבלגן הזה נגרם בגללו, שכן הוא לא נפגע אף לא מכדור אחד. הכדורים חדרו אל תוך הקירות. בנוסף, היו כחמישה רימוני הלם אשר התפוצצו על הרצפה בתוך הדירה. הכיור החיצוני של השירותים היה הרוס. היה פתח בקיר הפנימי בין הסלון למעבר כתוצאה מפיצוץ. כל זה לצד השחתת הדלתות הראשיות של דירות אחיי מוחמד ומחמוד וגם דלת הדירה שלי כתוצאה מפיצוצים במהלך הפשיטה. הם לא השחיתו חפצים בתוך הדירות של האחים שלי, ששוחררו לאחר 24 שעות.

האירוע הזה השאיר אצלנו טראומה קשה. כולנו במצב נפשי לא טוב, במיוחד אשתי והילדים הקטנים שלנו, שחוששים כל הזמן ומתקשים לישון. מאז האירוע הם ישנים במיטה שלנו. אשתי הלכה להיבדק בגלל החשש לתינוק אבל חוץ מהמתח והחרדה שלה הכול כנראה בסדר. אני הייתי תשוש מאוד אחרי האירוע והייתי צריך הרבה מנוחה.

תגיות