דילוג לתוכן העיקרי
מונתסר א-נג'אר במסגרייה של משפחתו. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם
תפריט
מהשטח
נושאים

רכז הביטחון של ההתנחלות ברכה "עצר" תושב בורין ו"הסגיר" אותו לחיילים – כך סתם וללא סיבה. הוא שוחרר רק לאחר שלושה ימים

ביום שישי, ה-9.10.20, בסביבות 18:00, הגיעו לשכונה הצפון-מזרחית של הכפר בורין שבמחוז שכם כעשרים מתנחלים, מלווים בחיילים. הם תקפו באבנים את אחד הבתים בשכונה וכחמישה חיילים שליוו אותם ירו רימוני גז וזרקו רימוני הלם לעבר הבית ולעבר תושבי הכפר שהגיעו לסייע לדייריו. בו בזמן, שני ג'יפים של רכזי הביטחון מהתנחלויות יצהר וברכה רדפו אחרי ארבעה מהתושבים.

לאחר שהתושבים נמלטו אל מטעי הזיתים, עצרו הג'יפים ורכזי הביטחון ירדו מהם. הרכז של ההתנחלות ברכה ירה כמה יריות לתוך המטע. באותו הזמן הגיע למקום במכוניתו מונתסר א-נג'אר, בן 22, תושב הכפר. רכז הביטחון של ההתנחלות ברכה סימן לו לעצור והורה לו לצאת ממכוניתו. א-נג'אר עצר אך סירב לצאת מהמכונית. רכז הביטחון שבר את חלון מכוניתו עם הרובה שלו וירה שתי יריות באוויר. א-נג'אר נבהל ויצא ממכוניתו ואז משך אותו רכז הביטחון בכוח, העלה אותו לג'יפ והוביל אותו אל קבוצת חיילים שנכנסו לכפר בעקבות המתנחלים. אז לקח אזיקים מאחד החיילים, אזק את ידיו של א-נג'אר, ועזב את המקום יחד עם רכז הביטחון השני.

בסביבות השעה 18:30 הובילו שלושה חיילים את א-נג'אר, ברגל, להתנחלות ברכה הסמוכה. שם, העלו אותו לג'יפ והסיעו אותו למחנה הצבאי בחווארה. בחווארה נצטווה א-נג'אר לשבת על ספסל, שם נותר עד חצות, אזוק ומכוסה עיניים – ואז נלקח לתחנת המשטרה באריאל ונחקר במשך כשעה. לאחר החקירה, החזירו אותו החיילים למחנה הצבאי בחווארה.

א-נג'אר הושאר במחנה עד ליום ראשון, ה-11.10.20, בשעות אחר הצהריים, אז הובילו אותו חיילים ברגל למחסום חווארה כשהוא אזוק ועיניו מכוסות. הוא עצר טרמפ, שלקח אותו עד הכניסה לבורין, משם אסף אותו אביו.

כמה קל לעצור אדם למשך שלושה ימים – ככה סתם ובתואנות שקר – כי הוא פלסטיני, כי כך החליטו רכזי ביטחון של ההתנחלויות, כי כך החליטו החיילים, כי במציאות שישראל כופה בגדה זכויות הפלסטינים, בהגדרה, מופקרות.

הכפר בורין במחוז שכם. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.20

תושבת השכונה, ו.ז., עקבה אחרי האירוע מחלון בית הוריה, ויצאה עם אביה לסייע לא-נג'אר. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם סלמא א-דבעי יום למחרת מעצרו היא סיפרה:

ראיתי שני ג'יפים רודפים אחרי ארבעה צעירים שהצליחו לברוח אל בין העצים. הג'יפים נעצרו וראיתי את קציני הביטחון של התנחלויות יצהר וברכה, שאני כבר מזהה כי הם מסתובבים לנו הרבה בכפר, יורדים מהם.

רכז הביטחון של התנחלות ברכה ירה כמה יריות לכיוון המטע. באותו זמן הגיעה מכונית מצדו המערבי של הכפר. רכז הביטחון סימן לנהג לעצור ולרדת מהרכב אבל הנהג סימן ביד שהוא לא מוכן. אז רכז הביטחון שבר לו את החלון עם הנשק וירה שתי יריות באוויר.

כששמעתי את היריות, חששתי שהוא יהרוג את הבחור. יצאתי מהבית והלכתי לשם מהר בלי לחשוב. כשהגעתי הבחור לא היה במכונית ופחדתי שהוא נפצע. רכז הביטחון של יצהר ניסה לסלק אותי ואמר לי בערבית "תלכי מכאן". שאלתי אותו: "איפה הבחור? מה עשיתם לו??".

בינתיים הגיע גם אבא שלי בשנות השישים לחייו, ואז רכז הביטחון כיוון אליו את הרובה וצעק בערבית "לך מכאן". הוא דחף את שנינו חזק וכמעט נפלתי ארצה. באותו רגע שמעתי רימוני הלם מתפוצצים מכיוון הבית שנמצא בבניה שסמוך לבית שלנו.

אז ראיתי את קצין הביטחון של התנחלות ברכה מוביל את נהג המכונית, כשהעיניים שלו מכוסות. הוא העלה אותו לג'יפ ושני המאבטחים נסעו משם, כל אחד בג'יפ שלו. פחדתי מאוד. ניגשתי למכונית של הבחור ומצאתי שם את תעודת הזהות שלו – ראיתי שקוראים לו מונתסר א-נג'אר.

מונתסר א-נג'אר, בן 22, תושב בורין ומסגר במקצועו, סיפר על מעצרו לתחקירנית בצלם, סלמא א-דיבעי:

מונתסר א-נג'אר. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם

הייתי בדרך לאחותי שגרה בשכונה המזרחית של הכפר. פתאום ראיתי את רכז הביטחון של התנחלות ברכה, שאני מכיר כי הוא כל הזמן מסתובב בכפר, מסמן לי לעצור ולרדת מהרכב. עצרתי וסימנתי לו שאני לא רוצה לרדת. פחדתי. רכז הביטחון ירה שתי יריות באוויר ושבר את החלון השמאלי של המכונית שלי עם הנשק שלו. הרגשתי שאני בין החיים למוות, לא הייתה לי ברירה אלא לצאת מהאוטו.

המתנחל משך אותי בחולצה ודחף אותי לג'יפ שלו, שחנה בערך 15 מטרים מאיתנו. הוא הוציא רימון הלם וזרק אותו לכיוון בית סמוך, שהיה בבנייה, וכיסה לי את העיניים. אמרתי לו ולמתנחל השני שלא עשיתי כלום, שהייתי בדרכי לבית של אחותי כדי לעשות אצלה תיקונים בבית ושארגז הכלים שלי במכונית. אחד מהם אמר לי לשתוק והעלה אותי לג'יפ. הוא נסע ומתחת לכיסוי העיניים הצלחתי לראות שהוא עצר במקום שבו עמדו חיילים, מאחורי הבית של איבראהים עיד.

רכז הביטחון של התנחלות ברכה לקח אזיקים מאחד החיילים ואזק לי את הידיים. אחד החיילים, שדיבר ערבית מצוינת, שאל איך קוראים לי וביקש את מספר תעודת הזהות שלי. שאלתי אותו למה הם עצרו אותי והוא אמר "אתה תדע את הסיבה יותר מאוחר". היו שם יותר מעשרים חיילים. הרכזים של התנחלות ברכה ויצהר גם נשארו שם.

אחר כך כמעט כולם עזבו ונשארתי עם שלושה חיילים. הם הושיבו אותי על הרצפה ודיברו ביניהם בלי להתייחס אליי בכלל. שמעתי את הקריאה לתפילת הערב ונהיה חשוך. החיילים הובילו אותי ברגל, בערך 400 מטרים, לכיוון ההתנחלות ברכה. שם הם הורידו לי את כיסוי העיניים, העלו אותי לג'יפ צבאי ושוב כיסו לי את העיניים.

לקחו אותי למחנה הצבאי חווארה. הצלחתי לראות את הדרך מתחת לכיסוי העיניים ולהבין איפה אני. הורידו אותי מהג'יפ והכניסו אותי לחדר קטן שבו ישב חייל. החייל ביקש ממני את השם שלי, תעודת הזהות ומספר הטלפון. הם הביאו לי כוס מים לשתות. אחר-כך החיילים לקחו אותי לחדר אחר וישבתי שם לבד על ספסל, עם ידיים אזוקות ועיניים מכוסות בערך עד חצות. בסביבות חצות לקחו אותי בג'יפ למשטרת אריאל, שם חקרו אותי. הבנתי מהשוטרים שהחיילים טענו שהם עצרו אותי בזמן שזרקתי אבנים ליד התנחלות יצהר. הכחשתי את זה בתוקף כי זה לא קרה. החוקר אמר לי שאני יכול להתקשר לעו"ד והתקשרתי לאבא שלי שאמר לי שהוא ייצור קשר עם מועדון האסיר.

הם חקרו אותי במשך שעה בערך ואז צילמו אותי. חיכיתי שם עד השעה 5:00 בערך, אז לקחו אותי בחזרה למחנה חווארה. במחנה ערכו עליי חיפוש והכניסו אותי לחדר. בערך שעה אחר כך הביאו לי ארוחת בוקר. לא אכלתי כי האוכל הגעיל אותי. הייתי מותש וישנתי בערך שעתיים.

שברי זגוגית החלון על המושב האחורי של מכוניתו של מונתסר א-נג'אר. צילום: סלמא א-דיבעי, בצלם, 10.10.20.

נשארתי בחדר עד יום ראשון, ה-11.10.20. כאשר אף אחד לא דיבר איתי כל הימים האלה, רק הביאו לי אוכל ושתייה. אחר הצהריים הוציאו אותי מהחדר והובילו אותי לחצר. אחד החיילים החזיר לי את הטלפון הנייד שלי ושני חיילים הובילו אותי ברגל למחסום חווארה, רק שם הורידו לי את האזיקים וכיסוי העיניים.

התרחקתי מהמחסום ועצרתי טרמפ שלקח אותי עד הצומת של הכפר. משם אבא אסף אותי והסיע אותי לבית של אחותי, בו רציתי לבקר לפני המעצר. היא בכתה והרגישה רגשות אשם. היא בהריון בחודש השישי ורציתי רק לראות אותה ולבקש ממנה לא לדאוג. התקשרתי גם לאימא שלי להגיד לה שהכל בסדר. הייתי מותש. למחרת הלכתי עם אבא שלי למשטרת אריאל כי נתנו לי זימון להגיע לחקירה שם. חיכינו שעה בערך ואז הם קיבלו אותנו. אחד הקצינים אמר לי שהוחלט לשחרר אותי והתחיל לשאול אותי שאלות על מה בדיוק קרה ומאיפה לקחו אותי. אחר-כך חזרנו הביתה.