דילוג לתוכן העיקרי
העד מוחמד תמימי מצביע לעבר הנקודה שבה נורה בילאל תמימי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 26.1.20
תפריט
מהשטח
נושאים

אלימות, חקירה וירי - עוד יום שישי תחת הכיבוש בדיר ניזאם

ביום שישי, 24.1.20, בסביבות השעה 14:00, נכנס ג'יפ צבאי לכפר דיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה. כשהתקרב למסגד הישן של הכפר עצר הג'יפ ושני חיילים יצאו ממנו, התנפלו על א.ת., תושב הכפר בן 15, והכניסו אותו לג'יפ.

בעדות שמסר ב-27.1.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:

"שני חיילים ירדו מהג'יפ, זה שליד הנהג ואחד מאחורה, והתנפלו עלי. אחד מהם תפס את שתי הידיים שלי מאחור וצעק בעברית – ממה שהוא אמר הבנתי רק את המילים "אתה זורק אבנים", שאני מכיר כי הילדים משתמשים בהן במשחקים. הבנתי שהוא מאשים אותי ביידוי אבנים.

פחדתי מאוד, במיוחד כי היה שקט מסביב ולא היו אנשים ברחוב. לא הבנתי למה הם עוצרים אותי ואיך הם מאשימים אותי ביידוי אבנים. התחלתי לצעוק לעזרה ולהורים שלי. כמה מהשכנים ששמעו את הקריאות שלי יצאו וניסו להתערב".

כמה מבני משפחתו של א.ת. ותושבים אחרים מהכפר הגיעו למקום וניסו לשכנע את החיילים לשחרר את הנער, אבל החיילים צעקו עליהם והשליכו לעברם רימון הלם. לאחר כמה דקות התקדם הג'יפ כשא.ת. בתוכו כמה עשרות מטרים במורד הכביש והתושבים המשיכו לנסות לשחרר את א.ת. מידי החיילים. אחד החיילים ירה כמה יריות של אש חיה באוויר, ומיד לאחר-מכן ירה אש חיה לעברו של אחד התושבים, בילאל תמימי, בן 26, שעבר באזור. תמימי נפצע באגן מאחור ופונה לבית חולים אל-איסתשארי שברמאללה.

מיד לאחר הירי עזבו החיילים את המקום בג'יפ, כשהם לוקחים איתם את א.ת.. החיילים כיסו את עיניו, אזקו את ידיו מאחור ולקחו אותו לבסיס צבאי כשהם מכים אותו במהלך הנסיעה. במשך שעתיים לא טרח איש להודיע להוריו על מקום המצאו. בבסיס חקרו אותו כשהוא לגמרי לבדו ואיימו עליו. רק לאחר כשש שעות, במהלכן לא אפשרו החיילים לא.ת. ללכת לשירותים ולא נתנו לו מזון או מים, הם שיחררו אותו לביתו.

מבחינת רוב הציבור הישראלי והנהגתו, הצבא ופיקודו, מה שהתרחש בדיר ניזאם הוא חלק משגרה טריוויאלית. ומבחינתם של בני האדם החיים תחת שליטתנו בדיר ניזאם? עד כמה מעוררת אימה, מצלקת ופוצעת את הנפש והגוף הברוטליות שבה "השגרה הטריוויאלית" באה לידי מימוש: התנפלות על נער ביום שישי בצהריים. חקירתו במשך שעות מבלי שמשפחתו תדע אפילו היכן הוא. היחס המשפיל בזמן החקירה. השלכת רימוני ההלם, הירי החי ופציעתו של בילאל תמימי. האפשרות הסבירה, שכל זה היה, חלילה, מסתיים בקורבנות בנפש כפי שקורה לא פעם. או, כאמור, במילים אחרות: שגרה.

 

בילאל תמימי בבית החולים. צילום: איאד חדאד, בצלם, 26.1.20

הירי בבילאל תמימי

מוחמד תמימי, תושב דיר ניזאם בן 58 ואב לתשעה, הגיע לאזור המסגד במכונית יחד עם שלושה מקרובי משפחתו, לאחר ששמעו שהחיילים מחזיקים בנער א.ת..

בעדות שמסר ב- 26.1.20 לתחקירן בצלם איאד חדאד סיפר:

מוחמד תמימי. צילום: איאד חדאד, בצלם, 26.1.20

כשהתקרבנו לחיילים עם המכונית כדי להתערב ולשחרר את הילד מידיהם, המפקד צעק עלינו וציווה עלינו לעצור. אחרי שעצרנו הוא דפק חזק על השמשה הקדמית של האוטו והורה לנו לרדת ממנו. ירדנו ואז הוא הורה לנו למסור לו את תעודות הזהות והטלפונים שלנו. אמרתי לו, בעברית: "אנחנו לא עשינו כלום, למה אתה מעכב אותנו ומבקש את תעודות הזהות שלנו?". סירבתי לתת לו אותן אבל הוא התחיל לצעוק עלינו. אחד החיילים זרק רימון הלם כדי להפחיד אותנו. התרחקנו לכיוון בית קפה שנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים משם, בתקווה שהמצב יירגע והם ישחררו את הילד.

החיילים והגי'פ התקדמו אלינו, ותושבים אחרים גם ניסו לשחרר את הילד, אבל אף אחד לא העז להתקרב יותר מדי לחיילים, כי הם היו מאוד תוקפניים, ובמיוחד המפקד שכל הזמן צעק ונהג באלימות. המפקד התקרב אליי מאוד וירה באוויר כמה יריות אש חיה. הוא היה כל-כך קרוב שאפילו הרגשתי את התרמילים של הכדורים ניתזים עליי. פחדתי מאוד, והתרחקתי ממנו. חייל אחר זרק רימוני הלם בלי הבחנה לעבר תושבים שיצאו מהבתים שלהם כדי לראות מה קורה.

פתאום ראיתי את המפקד, שהיה כמה מטרים ממני, מכוון את הרובה אל קרוב משפחה שלי, בילאל תמימי, שהיה בערך במרחק של 25 מטרים ממני. המפקד ירה כמה כדורים, למרות שברגעים האלה התושבים כבר התחילו להתפזר ובכלל לא ראיתי שום יידוי אבנים באותו יום. בילאל נפגע ונפל על הכביש.

אחרי הירי היה בלאגן. אנשים התחילו לצעוק על החיילים וכמה מהתושבים לקחו את בילאל במכונית לבית החולים. החיילים מיד עלו לג'יפ שלהם ונסעו עם הילד.

בילאל תמימי, בן 26, תושב רמאללה, פקיד בבית המשפט, ביקר את משפחתו בכפר ויצא מהבית כדי לקנות שתיה.

בעדות שמסר ב-26.1.20 תיאר מה אירע:

לפני שיצאתי שמעתי קולות של רימוני הלם וחשבתי שזה עניין רגיל. עד לפני חודשיים גרתי בכפר, ואנחנו רגילים שהחיילים נכנסים לכפר ורודפים אחרי מיידי אבנים וילדים קטנים, ואז הם זורקים רימוני הלם וגז מדמיע ולפעמים יורים אש חיה, ואז מסתלקים.

כשהתקרבתי למסגד ראיתי את החיילים בהיסטריה. רציתי לעלות במדרגות החיצוניות של בית של קרובי משפחה שלי שגרים שם ליד, כדי להתגונן מהחיילים ולראות מה קורה עד שהמצב יירגע. לפני שהספקתי לעלות אחד החיילים ירה אש חיה, בהתחלה כמה כדורים באוויר ואחר כך הוא כיוון את הנשק אליי. לא חשבתי שהוא יפגע בי כי המצב היה שקט, אני לפחות לא ראיתי יידוי אבנים.

המרחק ביני לבין החיילים היה בערך 30-20 מטרים. החייל ירה כמה כדורים, ואחד מהם פגע בי בחלק השמאלי של האגן כשהסתובבתי לכיוון המדרגות. הרגשתי כמו הלם חשמלי, בחילה וסחרחורת ופחדתי. התחלתי לדמם ונפלתי על הכביש. קראתי לעזרה, וכמה צעירים הרימו אותי מייד ולקחו אותי למכונית שפינתה אותי לבית החולים אל-איסתישארי. בדרך הם חבשו את הפצע והפעילו עליו לחץ כדי לעצור את הדימום. הייתי בהכרה מלאה והרגשתי כאבים חזקים. פחדתי שזו פציעה קטלנית ושאמות. התפללתי לאלוהים שירחם עליי.

בבית החולים עבר תמימי צילומים ונותח להוצאת רסיסים מהקליע שפגע בחלקו התחתון של האגן מאחור. הוא שוחרר מבית החולים ב-6.2.20.

בעדות שמסר ב-23.2.20 סיפר:

אני עדיין סובל מכאבים ומתחושת נימול ברגל שמאל. בגלל שהחיבור של העצבים בירך שמאל נפגע, קשה לי ללכת הרבה, ואני לא יכול לעלות במדרגות או לנהוג במכונית. אני נעזר בקביים לפעמים וזקוק לעזרה של אשתי בהליכה. הרופאים הרגיעו אותי שבעוד כמה חודשים זה אמור להשתפר.

מאז הפציעה אני לא עובד, ואני מפחד לאבד את מקום העבודה שלי. המצב הזה משפיע עלי לרעה נפשית. מצב הרוח שלי ירוד, נמאס לי להיות בבית ואני מתוסכל, דואג וחושש מהעתיד כל הזמן. בגלל הדאגות גם השינה שלי נודדת. אני במצב קשה ורק אלוהים יודע מה עובר עלי.

"חקירתו" של א.ת.

לאחר הירי בבילאל תמימי העלו החיילים את א.ת. בן ה-15 למושב האחורי של הג'יפ הצבאי והסיעו אותו כשהוא מכוסה עיניים וידיו אזוקות לאחור לבסיס צבאי הנמצא במרחק של כמה קילומטרים מצפון לדיר ניזאם.

בעדות שמסר ב-27.1.20 סיפר:

בנסיעה אמרתי לחייל שהיה לידי שלא זרקתי אבנים, אבל כל פעם שדיברתי הוא דחף את הראש שלי למטה ונתן לי מכה בראש או בצוואר. בכניסה לכפר החיילים פגשו רכב צבאי, "ח'נזירה" (זאב). הם אמרו לחיילים בח'נזירה שהם תפסו מיידה אבנים והחיילים האחרים קיללו אותי "ממזר", "בן זונה" ועוד דברים כאלה. כשהגענו לבסיס שנמצא כמה קילומטרים מצפון לכפר הורידו אותי מהג'יפ והושיבו אותי על הברכיים על האדמה, שהייתה מכוסה בחצץ, עם הפנים לקיר של קרוואן. החצץ ננעץ לי ברגליים ובברכיים והכאיב לי, אבל הם אסרו עליי לזוז או לקום.

לאחר כחצי שעה הכניסו החיילים את א.ת. לקרוואן, כשהוא מכוסה עיניים, ואדם שישב בחדר ביקש את פרטיו האישיים ותשאל אותו על סביבתו החברתית. לאחר פרק זמן שא.ת. העריך כעשרים דקות הוסר כיסוי העיניים שלו וקצין שנכנס לקרוואן חקר אותו בחשד ליידוי אבנים לעבר ההתנחלות חלמיש והראה לו סרטון שבו נראים ילדים מיידים אבנים לעבר ההתנחלות. א.ת. הכחיש כי יידה אבנים.

בעדותו המשיך וסיפר:

הגיע חוקר אחר שהבנתי שהתווכח עם החוקר הראשון ואחר כך גם הוא התחיל לחקור אותי. הוא צעק עלי בערבית, "אל תעצבן אותי! תגיד את האמת. זה שבתמונה זה אתה. אל תשקר!". אבל באמת שאני לא הייתי בווידיאו. אמרתי לו "למה שאשקר? הרי אני בכלל לא הייתי שם". אחר כך הוא שאל אותי על החברים שלי. אמרתי לו שאין לי חברים. הוא שאל על החברים שלי לכיתה, ואחר כך אמר "אז אתה לא רוצה לדבר. אני אביא לך חוקר שיכריח אותך לדבר, נגד רצונך". אחר כך הוא כיסה את העיניים שלי שוב והידק את הקשר, עד שלא יכולתי לראות כלום דרך הכיסוי.

הוא הושיב אותי על הרצפה והם יצאו מהקרוואן. התחיל להיות לי יותר ויותר קר והתחלתי לרעוד. ביקשתי ללכת לשירותים אבל הם לא הרשו לי. הם השאירו אותי בלי אוכל ומים.

יותר מחמש שעות רצופות הייתי במצב הזה. פחדתי ורעדתי מקור. בכל פעם שביקשתי משהו – מים, אוכל, ללכת לשירותים - התשובה היתה "הוס, שקט". כל הזמן חיילים היו נכנסים ויוצאים ולפעמים הם גם קיללו אותי "יא בן זונה".

אחרי יותר מחמש שעות החיילים הובילו אותי לג'יפ. הייתי עדיין עם כיסוי עיניים. הג'יפ נסע, אני לא יודע לאן. פתאום שחררו אותי ליד הכניסה לא-נבי סאלח. השעה הייתה שמונה או תשע בלילה. הם מסרו אותי ליו"ר המועצה המקומית שחיכה לי שם עם אבא שלי ומשם הם לקחו אותי הביתה.

אביו של א.ת., בן 52, שמע על פציעתו של בילאל תמימי והגיע לבית החולים כדי לראות מה מצבו, שם נודע לו מתושבים אחרים שבנו נעצר.

כך סיפר בעדות שמסר ב-5.2.20:

דאגתי מאוד וחששתי לבן שלי. אני שומע המון על ההתעללויות של הצבא בקטינים שנעצרו או עוכבו. עברו לי בראש מחשבות שחורות: האם הושיבו אותו בתנוחת "שבח", בקור? האם הרביצו לו? האם השפילו אותו?

ראש המועצה וחבר מועצת הכפר שהיו בבית החולים אמרו לי שכבר מהרגע הראשון הם יצרו קשר עם הקישור הפלסטיני ועם ארגוני זכויות אדם ושהם עדיין עוקבים אחרי המצב שלו.

התחלתי להתהלך במסדרונות של בית החולים, הייתי לחוץ ומבולבל. מדי פעם התקשרו אליי אשתי, הילדים וקרובי משפחה כדי לברר לגבי מצבו של א.. אחרי שעה או שעתיים הודיעו לנו מהקישור הישראלי או הפלסטיני, אני כבר לא זוכר בדיוק, שהבן שלי במצב טוב ושהוא מוחזק במחנה וימסרו אותו בשעה 20:00. הם לא אמרו איפה הוא מוחזק. קצת נרגעתי, אבל עדיין דאגתי ופחדתי.

בשעה 20:00 הודיע לי ראש המועצה שהצבא ישחרר את הבן שלי ליד השער של א-נבי סאלח. הגעתי לשם מיד. חיבקתי אותו ושמחתי מאוד שהוא שוחרר. הוא היה בריא ושלם ולא סבל משום דבר, אבל הוא היה מפוחד וקפא מקור. הקצין טען שהם שחררו אותו למרות שיש להם צילום ממצלמת אבטחה שבו רואים אותו זורק אבנים ליד הגדר של ההתנחלות חלמיש ומנסה לשבור את מצלמת האבטחה. הוא אמר שבפעם הבא הם יעצרו אותו על כל מעשה שהוא יעשה.

חזרנו הביתה. כולם מאוד שמחו, במיוחד אימא שלו שחיכתה לו מאוד ורצתה לראות שהוא בסדר. תודה לאל שבני חזר הביתה בריא ושלם.

מאז, הבן שלי מפחד מאוד כשהוא רואה חיילים או שומע שהם נמצאים ביישוב, ואז הוא בורח או מתרחק כדי לא להיתקל בהם. אם הוא נמצא בבית הוא לא יוצא עד שהוא מוודא שהם עזבו.