דילוג לתוכן העיקרי
ראמי עווארתני עם ילדיו (התמונה באדיבות המשפחה). גופתו מוחזקת בידי ישראל כבר שלוש שנים.
תפריט
מהשטח
נושאים

"הם חטפו את נשמתו, אז לפחות שיתנו לי את גופתו"

על פי נתוני בצלם, ישראל מחזיקה כיום ביותר מ-50 גופות של פלסטינים שביצעו פיגועים או שלטענת הצבא ניסו לבצעם, והיא מסרבת להשיבן למשפחותיהם.

החזקת גופות של פלסטינים כקלפי מיקוח במשא ומתן עתידי היא חלק ממדיניות ארוכת שנים של ישראל, ואולם רק בינואר 2017 היא עוגנה באופן רשמי בהחלטת קבינט, שכותרתה "מדיניות אחידה בטיפול בגופות מחבלים". עתירה לבג"ץ נגד החלטה זו התקבלה ברוב דעות ואולם נהפכה בדיון הנוסף, לאחר שהרכב מורחב של שופטים קבע שתקנות ההגנה (שעת חירום) מסמיכות את המדינה להחזיק כך בגופות – זאת בהתבסס על פרשנות בלתי סבירה של התקנות והתייחסות חלקית בלבד להוראות המשפט הבינלאומי.

מדיניות החזקתן של גופות כאילו הן חפצים שניתן לסחור בהם ולסחוט באמצעותן את ממשלת חמאס, היא בזוייה ושפלה והעובדה ששופטי בג"ץ אישרו מדיניות זו מעידה יותר על בית המשפט מאשר על חוקיותה. בהתייחסו למדיניות פסולה זו, קבע פרופ' מרדכי קרמניצר כי "מתבקש לאסור על השימוש הטרוריסטי באנשים או בגופות למטרות כפייה או סחיטה, ולהטיל על המעורבים בכך עיצומים מעיצומים שונים".

מדיניות זו של ישראל גורמת סבל בל יתואר למשפחות. העדר האפשרות לקבור את יקיריהן מקשה עליהן את הפרידה ואת ההתמודדות עם המוות ואינו מאפשר להם לקיים את מנהגי המסורת והדת הנוגעים למוות של בן משפחה. להלן סיפוריהן של שלוש משפחות שישראל מחזיקה בגופות יקיריהן, המתארים את קשיים אלה.

תהאני סאלח, בת 34, אלמנה ואם לארבעה ילדים, תושבת מחנה הפליטים ג'באליא שברצועת עזה סיפרה בעדות שמסרה ב-26.10.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

בעלי, עטאף סאלח, נהרג ב-9.9.18, מזרחית למחנה ג'באליא. הצבא הישראלי מחזיק מאז את הגופה שלו ועד היום לא החזיר לנו אותו.

עטאף היה בעלי השני. בעלי הראשון, מסלח, נפל שהיד בשנת 2008. היו לנו שני ילדים, שורוק, שהיום היא בת 14 ועלי, שהיום הוא בן 12. חמישה חודשים אחרי שהוא מת התחתנתי עם גיסי, עטאף. לא הייתה לי ברירה, אחרת המשפחה הייתה לוקחת לי את הילדים. אבל בהדרגה הקשר עם עטאף השתפר. הוא היה בעל טוב ואהב מאוד את הילדים. בהתחלה שורוק סירבה לקרוא לעטאף אבא, אבל לאט לאט היא קיבלה אותו. עלי היה קטן ולא זכר את אבא שלו, אז היה לו קל יותר לקבל אותו. לעטאף היה לב טוב, הוא תמיד ניסה לשמח אותי וכשהיה רואה אותי בוכה או עצובה היה מנסה לעזור לי לשכוח את מה שקרה.

לי ולעטאף נולדו עוד שני ילדים, קוסאיי ונעימה. עטאף אהב באופן שווה את כל הילדים שלי והתייחס באופן זהה לכולם. המצב השתפר מאוד וכבר הרגשתי שיש לי חיים חדשים איתו, שהוא פיצוי שקיבלתי מאלוהים ושהוא ימלא את מקומו של מסלח.

האושר נקטע כשגם עטאף נפל שהיד, ביום ראשון, 9.9.18, כשהלך לאזור של הפגנות השיבה. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא הלך לשם. הודיעו לנו שהוא נפגע ליד הגדר ושהצבא לקח אותו ואחרי שעה נודע לנו שהוא נהרג. כששמעתי את זה התעלפתי וכשהתעוררתי אמרתי לכולם שהם משקרים, שהוא יחזור עוד מעט. בכיתי וצעקתי. למחרת המשפחה של בעלי הייתה בקשר עם הצלב האדום, שאישר שהוא אכן נפל שהיד.

המצב הנפשי שלי מאז שעטאף נהרג קשה מאוד, במיוחד אחרי שהודיעו לנו שהצבא הישראלי מחזיק בגופה שלו ושבינתיים הוא לא מתכוון להחזיר אותה. אני רוצה לחבק את הגופה של בעלי ולהיפרד ממנו יחד עם הילדים שלי, להביא אותו לקבורה בעזה כמו כל השהידים. אני מרגישה שאני נשרפת מבפנים כל זמן שזה נמשך. מאז שהצלב האדום אמר לנו שהגופה שלו נמצאת במקרר מתים אני חושבת עליו שם כל הזמן ולא מצליחה לישון. אני רוצה רק להגיע למקרר הזה, לפתוח אותו, לחבק את הגופה שלו ולגעת בפניו.

קוסאי אומר לי כל יום שהוא רוצה שנקבור את אבא שלו כדי שהוא יוכל לחבק אותו ולבקר בקבר שלו. נעימה עדיין לא יודעת מה קרה. היא חושבת שאבא שלה עדיין בחיים ושהוא עוד יחזור אלינו. כשהיא כועסת עליי היא מאיימת שתספר לאבא שלה.

אני מקבלת תמיכה מעמותות שעוזרות לאלמנות ויתומים ומסתדרת איכשהו. אני גרה בבית של ההורים של בעלי וקשה לי שם מאוד. ניסיתי לעזוב ולחזור למשפחה שלי, אבל המשפחה של בעלי אמרה שאני יכולה ללכת רק עם נעימה הקטנה וששאר הילדים יישארו אצלם. החזקתי מעמד ככה חמישה חודשים ואז חזרתי לבית שלהם, אל הילדים שלי.

אני מקווה שיחזירו לי את הגופה של בעלי כדי שאוכל להיפרד ממנו, לקבור אותו וקצת להירגע. החיים שלי בלי עטאף חשוכים ועצובים. הוא נתן אור לבית ועכשיו אין לי את החיוך שלו ואת טוב הלב שלו, אין אהבה ואין חמלה. אני משתדלת להחזיק מעמד.

רים אבו ג'זר, בת 41, נשואה ואם לשבעה ילדים, תושבת שכונת תל א-סולטן ברפיח שברצועת עזה, סיפרה בעדות שמסרה ב-8.10.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

יוסף בני נפל שהיד ב-29.4.18, כשהיה בן 16, בזמן שהיה באזור של ההפגנות והאוהלים. באותו יום שלחתי אותו בסביבות השעה 11:00 בבוקר לקנות דברים לבית. חיכיתי לו שיחזור, אבל עד הערב הוא לא חזר הביתה. ניסינו לברר איפה הוא. חבר שלנו אמר שהוא ראה אותו הולך לאזור הגבול, מזרחית לרפיח. זו פעם ראשונה שהוא הלך לשם. הוא היה רק ילד וכשהוא היה יוצא מהבית הוא לא התרחק מאוד. דיברנו גם עם אמא של חבר שלו, אניס א-שאער. היא גם אמרה לי שאניס ויוסף הלכו לאזור הגבול. את הלילה ההוא העברתי בתפילות שיוסף יחזור בשלום.

למחרת בבוקר אניס חזר הביתה. הוא אמר שהצבא החזיק אותו ואת יוסף במשך כל היום ושעכשיו הוא חזר ממחסום ארז. שאלתי אותו איפה יוסף והוא אמר שהחיילים אמרו לו שהוא נפצע ושהם ידאגו לו לטיפול רפואי ואחר כך הוא יחזור לעזה.

מאוחר יותר באותו היום התקשרו אלינו מהמת"ק הפלסטיני והודיעו לנו שיוסף נפל שהיד. כששמעתי את זה התחלתי לבכות ולצרוח. בעלי גם בכה וניסה לנחם ולהרגיע אותי. הוא אמר לי "כולנו באנו מאלוהים וכולנו נחזור לאלוהים". הקמנו סוכת אבלים. המצב שלי היה קשה מאוד, כל הזמן בכיתי. מאז עברה כבר שנה וחצי והצבא עדיין לא החזיר לנו את הגופה שלו. אני לא יודעת מה הוא כבר עשה שמגיע לו כזה עונש, הוא היה בסך הכל ילד.

לפעמים אני מרגישה שהוא עדין חי, למרות שגם הצלב האדום הודיע לנו שהוא נפל שהיד. אני מתפללת לאלוהים שיחזיר לנו את הגופה שלו, כדי שאוכל לחבק אותו ולנשק אותו. אני מאוד מתגעגעת אליו, בעיקר לצחוק שלו ולחיוך שלו. הוא תמיד היה עם חיוך על הפנים והלב שלו היה מלא חמלה. הוא היה ילד טוב, תמיד היה נענה לכל הבקשות שלי. אני עדיין מדמיינת אותו הולך בבית. אני אפילו שומרת עדיין את הבגדים שלו, מחזיקה אותם ואומרת לעצמי שזה הריח שלו. האובדן שלו קשה לכל המשפחה, הבית חשוך בלעדיו והאחים והאחיות שלו כל הזמן שואלים איפה הוא. אני מרגישה בודדה בלעדיו, במיוחד שהוא בני הבכור.

בשביל מה הם מחזיקים את גופתו במקרר המתים? בכל פעם שאני שומעת שישראל מחזירה גופות של שהידים למשפחות שלהם זה משמח אותי ונותן לי תקווה שבקרוב ישחררו גם את גופתו של יוסף. הרבה פעמים אני תוהה אם הוא מרגיש קור במקרר, אני רוצה לפתוח את המקרר ולמשש את פניו, לחבק אותו, לראות אותו בפעם האחרונה, כמו שאני מאחלת לכל אם שהייתה צריכה להיפרד מבנה השהיד. הלוואי שהיה לי קבר שיכולתי ללכת לבקר בו, לשים עליו זרי פרחים.

אני עכשיו בהריון, בחודש שלישי. הייתי רוצה שגופתו של יוסף תוחזר אלינו לפני הלידה, כדי שאוכל לתת את שמו של יוסף לתינוק החדש וכך השם יוסף ימשיך להיות איתנו בבית לתמיד.

מוחמד עוורתאני, בן 69, נשוי ואב לשישה ילדים, תושב שכם, סיפר בעדות שמסר ב--8.10.19 לתחקירנית בצלם סלמא א-דיבעי:

ב-31.7.16 הבן שלי ראמי נפל שהיד. הוא היה אז בן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים. באותו היום הייתי ברמאללה עם בני רדאד. ראמי התקשר אלי ומסר לי שחבר שלי נפטר ושההלוויה תתקיים באותו היום. אמרתי לו שלא אספיק להגיע, והוא אמר שהוא ילך במקומי.

הגעתי הביתה בסביבות שלוש. ברגע שנכנסתי התקשר אלי קרוב משפחה וביקש שאגיע למספרה של ראמי. הוא ביקש בצורה קצת מוזרה ולא אמר לי למה. בדרך התקשר אלי קצין מהמת"ק הישראלי ושאל אותי כל מיני שאלות על ראמי ועל ההשתייכות הפוליטית שלו. הוא דיבר איתי בערך עשרים דקות, כבר הגעתי למספרה והוא המשיך לדבר. מול המספרה ראיתי מספר גדול של בחורים, בהם קרובי משפחה, שכנים וחברים של ראמי. זה היה נראה לי מאוד חשוד. שמעתי מישהו אומר שראמי נפל שהיד. שאלתי את הקצין, שעדיין היה איתי על הקו, "מה עם ראמי? מה קרה לו?". לא שמעתי בדיוק מה הוא ענה לי, אבל הבנתי שהוא לא בחיים.

לא הבנתי איך זה קרה, הרי הוא אמר לי שהוא הולך להלוויה. מה קרה? למה הוא נהרג? איפה? המון שאלות עלו לי בראש. הרגשתי שאני נשרף מבפנים, כמו הר געש. הבן שלי! חתיכה מהלב שלי! ברגע ההוא נגמרו החיים שלי. זה הבן השני שאני מאבד. את בני הבכור, עלי, איבדתי בשנת 2000 כשהלך לשחות במעיינות באדאן וטבע שם. אחר כך אשתי חלתה, היא נפטרה בשנת 2011. בשנת 2016 הלך ראמי וזו היתה המכה שהכריעה אותי. מה שמחזיק אותי בחיים זה הילדים שלו, אני מוכרח להיות לצידם עד שיגדלו, זה המינימום שאני יכול לעשות למענו.

מאוחר יותר נודע לי שראמי נסע ברכב הפרטי שלו לכפר חווארה דרך מחסום חווארה, כדי לקנות חלפים לרכב ובמחסום החיילים ירו בו. הצד הישראלי טען שהוא ניסה לדקור חייל עם סכין אבל לי זה לא נשמע סביר. הוא היה מאושר בחיים מכל הבחינות, היה לו עסק פרטי, הוא גר בבית שבבעלותו, היה לו אוטו, אישה וילדים הכי יפים שיש, שהוא הקדיש להם את חייו, למה שהוא יעשה דבר כזה?

הרבה פעמים, כשאני לבד, תוקפת אותי תחושה חזקה שראמי עדיין חי, אחרת למה אף אחד לא ראה את הגופה שלו? הם סירבו למסור לנו אותו עד היום, אז אולי ייתכן שהוא עדיין חי? נאמר לי שהוא נראה פצוע ומוטל על האדמה, אבל זה לא אומר שהוא מת. אולי הוא עדיין בחיים באיזה בית כלא בישראל? הכל אפשרי.

הלוואי שהייתי יכול ללכת לקבר שלו, לדבר איתו על כל דבר. אם היה קבר, אז הייתי יכול לקחת את הילדים שלו לשם. עד היום הם לא מאמינים שהוא מת. הקטן שבהם אומר ש"אבא הלך לקנות אוטו חדש. הוא עוד יחזור". זה טבעי כי הם לא ראו אותו מת. הרי אם אני, האיש המבוגר, לא מסוגל לקלוט את העניין הזה, איך יקלטו את זה ילדים קטנים? כשאני אומר להם שאבא שלהם נפל שהיד הם אומרים: "אתה ראית אותו?", וכשאני אומר שלא הם אומרים לי: "אז איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?" אני עונה שהקצין הישראלי אמר לי, ואז הם אומרים: "הוא שקרן. אבא לא מת. הוא עוד יחזור אלינו".

אומרים שמי שקורא פסוקים מהקוראן בבית הקברות ביום ששי אחרי תפילת בין הערביים ואחר כך מדבר אל המת אז המת שומע אותו. הלוואי שהיה לו קבר לקרוא פסוקים מהקוראן לעילוי נשמתו. זה היה נותן נחת לא רק לי אלא גם לנשמת המת.

למה הם מחזיקים את הגופה שלו? הרי הם לא מענישים את השהיד, הם מענישים את המשפחה שלו, את אוהביו ומוקיריו שרק רוצים לתת בו מבט אחד אחרון. עברו כבר שלוש שנים מאז שהוא נפל שהיד. אני רוצה לראות אותו, להריח אותו, להיפרד ממנו. אני רוצה לקבל חזרה את הבגדים שלו, את האוטו שלו שהם עדיין מחזיקים בו. אני רוצה כל דבר שקשור אליו. אני רוצה אותו קרוב אלי, שאוכל לבקר אותו מתי שארצה. אני לא רוצה כלום חוץ מאשר את בני ראמי, זוהי זכותי, מספיק כבר עם הסבל הזה. הם חטפו את נשמתו, אז לפחות שיתנו לי את גופתו.

תגיות