דילוג לתוכן העיקרי
קוסאיי אל-ג'עאר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.10.19
תפריט
נושאים

חיילים עיכבו ילד פלסטיני בן עשר במשך יותר משלוש שעות

קוסאיי אל-ג'עאר, בן 10, גר עם משפחתו בשכונת א-זהר שבכפר בית אומר, צפונית לחברון. ביום שישי ה-18.10.19, בשעות אחר הצהריים, עזר קוסאיי לאביו להוריד שאריות של בטון מגג ביתם, בן הקומה אחת. בן דודו, ראמי עלאמי, בן 17, סייע להם.

בעת שהשלושה עסקו בהעברת הפסולת באמצעות האופניים של קוסאיי, חלפו על פניהם בריצה שני ילדים רעולי פנים. כמה דקות לאחר מכן, בסביבות השעה 18:00, עצר פתאום ג'יפ צבאי מול בית המשפחה. מהג'יפ ירדו ארבעה חיילים ושניים מהם התקדמו לעבר קוסאיי. אחד תפס אותו מהחולצה, גרר אותו לג'יפ והכניס אותו פנימה, מבלי לומר מילה. אביו, איבראהים, בן 31, ירד מיד בקפיצה מגג הבית וניסה לשכנע את החיילים לעזוב את בנו. אחד החיילים ירה ירייה אחת באוויר. אמו של קוסאיי, ח'יתאם, בת 29, וקרובי משפחה נוספים ניסו גם הם להתערב, אך החיילים דחפו אותם ומנעו מהם להתקרב אל קוסאיי. החיילים השליכו רימוני הלם וגז מדמיע ואחד מהם ירה ירייה נוספת באוויר.

בית משפחת אל-ג'עאר בבית אומר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.10.19.

לאחר מכן החיילים אזקו את ידיו של קוסאיי וכיסוי את עיניו בתוך הג'יפ, והסיעו אותו למוצב צבאי בהתנחלות כרמי צור, מרחק של כ-150 מטר מביתו. החיילים הושיבו את הילד על כיסא בחצר ולאחר כמה דקות הגיע אביו למקום והחיילים אפשרו לו להיכנס. איבראהים אל-ג'עאר עמד ליד בנו בזמן שחייל שאל אותו על חבריו ועל שני הילדים רעולי הפנים שרצו בכביש. החייל שאל גם את האב על שני הילדים. לאחר יותר משלוש שעות, בשעה 21:30, שחררו החיילים את קוסאיי והוא שב יחד עם אביו לביתם.

בצלם תיעד בעבר מקרים שבהם כוחות ישראלים חמושים עיכבו ילדים פלסטינים מתחת לגיל האחריות הפלילית, בניגוד לחוק. החזקת ילד בן עשר כשהוא אזוק ועיניו מכוסות, לכל פרק זמן שהוא, אינה מתקבלת על הדעת, בין אם יידה אבנים או לא. היחס לקוסאי בן העשר מכפר בית אומר הוא רק חלק משגרת השליטה והדיכוי שישראל אוכפת על כל הפלסטינים ברחבי הגדה המערבית, כחלק ממשטר הכיבוש.

אביו של קוסאי, איבראהים אל-ג'עאר, תיאר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.10.19 את את שאירע לבנו:

איבראהים אל-ג'עאר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.10.19

עבדתי על גג הבית כשראיתי שני ילדים רעולי פנים רצים בכביש הסמוך. ראיתי גם ג'יפ צבאי נוסע במהירות והנחתי שהוא רודף אחרי הילדים. המשכתי לעבוד ולאחר כמה דקות הג'יפ חזר ועצר מול הבית שלי. ארבעה חיילים ירדו ממנו. ראיתי את ראמי ואת קוסאיי, שירד מהאופניים, עומדים מול הבית. שני חיילים חטפו במהירות את קוסאיי ודחפו אותו לתוך הג'יפ. כשראיתי את זה קפצתי ישר מגג הבית, ואז אחד החיילים ירה באוויר.

ראמי ניסה להתקרב לחלק האחורי של הג'יפ ואז אחד החיילים בעט בו בחוזקה בבטן וצעק עליו. הרחקתי את ראמי וניסיתי להרגיע אותו. ניסיתי להסביר לשני החיילים שקוסאיי עבד איתי ועזר לי, וביקשתי מהם שישחררו אותו. החיילים הורו לי בעברית לשתוק ולהתרחק. אשתי ועוד כמה שכנות מיהרו למקום. אשתי התחילה לבכות וביקשה מהחיילים לשחרר את קוסאיי. החיילים התעלמו ממנה והשליכו רימוני הלם ורימוני גז מדמיע. אשתי ואני ניסינו להתקרב לג'יפ כמה פעמים, עד שאחד החיילים ירה באוויר. לאחר מכן החיילים עלו לג'יפ ונסעו לכיוון ההתנחלות הסמוכה, כרמי צור.

נסעתי אחרי הג'יפ עם שני האחים שלי, מחמוד, בן 34, ומאהר, בן 52. כשהגענו לשם, בסביבות השעה 18:30, החיילים הרשו רק לי להיכנס למקום שבו החזיקו את קוסאיי. הם השאירו את האחים שלי בחוץ. כשנכנסתי ראיתי את קוסאיי יושב על כיסא עם כיסוי עיניים על המצח וידיים אזוקות. הוא היה מפוחד ובכה.

נעמדתי ליד קוסאיי וחייל אחר, לא אחד מאלה שעצרו אותו, חקר אותו. ניסיתי להתערב אבל החייל הורה לי להיות בשקט. הוא שאל את קוסאיי על ילדים שמיידים אבנים. לאחר מכן הוא שאל אותי על שני הילדים שרצו מול הבית שלנו לפני שהחיילים לקחו את קוסאיי. אמרתי לו שאני לא מזהה אותם. שניהם היו רעולי פנים.

בסביבות השעה 21:30 החיילים שחררו את קוסאיי וחזרנו הביתה עם שני האחים שלי, שחיכו לנו בחוץ כל אותו זמן. קוסאיי היה מפוחד ומבולבל. ניסיתי להרגיע אותו. לאחר שאכל ארוחת ערב, הוא הלך לישון. בימים האחרונים הוא מתעורר לפעמים מבוהל באמצע בלילה ומסתכל סביבו. אנחנו מרגיעים אותו ואז הוא חוזר לישון.

קוסאיי אל-ג'עאר סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם מוסא אבו השהש ב-21.10.19 על מה שעבר עליו לאחר שהחיילים העלו אותו על הג'יפ:

קוסאי אל-ג'עאר. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 21.10.19

החיילים נכנסו במהירות והג'יפ נסע לכיוון ההתנחלות כרמי צור. פחדתי ובכיתי כל הזמן. אמרתי להם שלא עשיתי שום דבר. אחד החיילים כיסה את העיניים שלי וקשר את הידיים שלי עם אזיקים ממתכת. אחרי כמה דקות הם הורידו אותי מהג'יפ והושיבו אותי על כיסא ליד מגדל צבאי. חייל ניגש אליי, הרים את הכיסוי מהעיניים שלי והתחיל לשאול אותי אם זרקתי אבנים. אמרתי שלא ושעזרתי לאבא שלי.

אחרי חצי שעה בערך, אבא שלי הגיע ועמד לידי. החייל הוריד את האזיקים מהידיים שלי אחרי שאמרתי לו שהם לוחצים מדי. הוא שאל אותי על שמות החברים שלי והורה לי למסור לו שמות של בחורים שזורקים אבנים. עניתי לו שאני לא מכיר אף אחד. בסביבות 21:30 החיילים שחררו אותי. חזרתי הביתה עם אבא. הייתי עייף מאוד והלכתי לישון מוקדם. במשך כל הזמן שהייתי מעוכב פחדתי וכל הזמן בכיתי. רק כשאבא שלי הגיע הצלחתי להפסיק לבכות.

תגיות