דילוג לתוכן העיקרי
תמונת אילוסטרציה: החיילים עם כלבי תקיפה בכפר בית אומר, מתוך תיעוד וידיאו. מוחמד עווד, בצלם, 23.12.14
תפריט
נושאים

חיילים תקפו קשישים ובני נוער בבתיהם במחנה הפליטים ג'נין באמצעות כלבים

ביום שני, 7.5.18, בשעה 4:00 לפנות בוקר, הגיע כוח של כעשרה חיילים ושני כלבי תקיפה למחנה הפליטים ג'נין. החיילים נכנסו בכוח לשני בתים, העירו את כל יושביהם, הפכו את תכולת הבתים על-פיה, ועצרו שני בני אדם.

החיילים הגיעו תחילה לבית משפחת יעקוב שבשכונת אל-הדף, בו גרים זהרה יעקוב, בת 85, בנה סלאח, בן 44, אשתו סבאח, בת 40, ושלושת ילדיהם – הצעירה שבהם בת 17. הם דפקו בדלת וכשסלאח פתח אותה התפרצו לבית בכוח ותקפו את בני הזוג באמצעות כלבים, שהפילו את סבאח ארצה. רק אז ריסנו החיילים את הכלבים.

אחד החיילים בעט בסבאח בעודה מוטלת על הרצפה ודחף אותה לתוך חדר השינה. סלאח משך אותה לתוך חדר השינה, ואז סייע גם לאמו להיכנס אליו. שני חיילים עמדו בפתח הדלת ואסרו על בני המשפחה לצאת. בינתיים נכנסו החיילים לשאר חדרי הבית, ערכו חיפושים, ועצרו את אחד הבנים, עבד א-רחמן, בן 20, בעל מוגבלות שכלית. החיילים הובילו את עבד א-רחמן יעקוב לחדר השינה כשידיו כבולות באזיקוני פלסטיק, שם אפשרו לו להיפרד מהוריו ואז כיסו את עיניו ולקחו אותו איתם.

לאחר מכן, בסביבות השעה 4:30, הגיעו החיילים לבית משפחת סליט בשכונת "טלעת אל-חובז". בבית גרים 10 בני אדם בשתי קומות: האשם, בן 73, בנו סמיר, בן 46, אשתו ושבעה מילדיהם – שלושה מהם קטינים בני 7 עד 13. החיילים פרצו בכוח את דלת הבית, נכנסו עם כלב אחד לקומה הראשונה, בה גרים הסב האשם ושני נכדיו האשם ומוחמד, ותקפו באמצעות הכלב את הסב. הכלב הפיל את האשם סליט בן ה-73 על גבו ושרט את זרועותיו. החיילים הותירו אותו שוכב פצוע על הרצפה ונכנסו, עם הכלב, לחדר בו ישנו שני הנכדים, שם תקפו באמצעות הכלב את מוחמד, בן ה-13. הכלב הפיל את הנער על הרצפה ונשך את אצבעו דרך המחסום. החיילים אזקו את ידיו של מוחמד, השליכו אותו על הרצפה וכיסו אותו בסדינים כדי שלא יראה את המתרחש, ואז אפשרו לכלב להתקרב ולרחרח אותו. לאחר מכן הם עצרו את אחיו – האשם בן ה-21 – ויצאו מהחדר. החיילים ערכו חיפושים בבית ורק לאחר כרבע שעה הגיע אביו ושחרר אותו.

כניסות של הצבא לבתי תושבים בגדה המערבית באישון לילה ודרישה מכל הדיירים – בהם ילדים קטנים – לקום ממיטותיהם, הפכו כבר מזמן לחלק מהשגרה שכופה משטר הכיבוש בגדה המערבית. במקרה הנוכחי החיילים אף צוידו בכלבים שבאמצעותם תקפו חלק מיושבי הבתים והטילו אימה על היתר. החיילים נהגו באדישות מופגנת ונמנעו מהגשת עזרה לנפגעים. התנהלות זו אינה יוזמה פרטית של החיילים או של המפקדים בשטח, אלא חלק ממדיניות הצבא בגדה. בהתחשב בכך, ברור שגם הפעם איש לא יידרש לשלם מחיר כלשהו על שאירע במחנה הפליטים ג'נין לפני כחודש.

בעדויות שגבה תחקירן בצלם עבד אל-כרים סעד ב-9.5.18, סיפרו בני המשפחות על הכניסה לבתיהם:

הכניסה לבית משפחת יעקוב

Thumbnail
סבאח יעקוב בביתה במחנה הפליטים ג'נין. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 9.5.18

סבאח יעקוב, עקרת בית נשואה, בת 40 ואם לשלושה, סיפרה בעדותה:

בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר ביום שני, 7.5.18, אני ובעלי ישנו בחדר השינה שלנו. התעוררנו כששמענו רעשים של כלבים ואנשים מחוץ לבית. הבנו שאלו חיילים כששמענו אותם מנסים לשבור את הדלת. בעלי קם כדי לפתוח את הדלת לפני שהחיילים יעקרו אותה. אני נעמדתי בכניסה של חדר השינה, שמובילה לסלון ולכניסה. בסלון ישנה אמו של בעלי, בת 85. ברגע שבעלי פתח להם את הדלת, קבוצה של חיילים התפרצה לבית, עם שני כלבים. אחד הכלבים התנפל על בעלי והשני עליי.

פחדתי מאד. נפלתי לרצפה ולא יכולתי לזוז. החיילים ריסנו את הכלבים. בינתיים אחד מהם בעט לי ברגל ודחף אותי בזמן ששכבתי על הרצפה, כדי להכניס אותי לחדר השינה. בעלי בא ומשך אותי פנימה לתוך חדר השינה. גם אמא של בעלי נכנסה לחדר שלנו. שני חיילים נעמדו בכניסה לחדר ולא נתנו לנו לצאת. שלושתנו היינו כלואים שם.

אני חושבת שאיבדתי את ההכרה לכמה דקות. קמתי אחרי שבעלי התיז עליי בושם ומים. בשנה שעברה היה לי שבץ מוחי, ואני משותקת ברגל וביד מצד ימין. הרופאים אמרו שאני צריכה להימנע ממצבי לחץ. החיילים עצרו את הבן שלי, עבד א-רחמן, הוא בן 20. ראיתי אותם מובילים אותו החוצה כשהידיים שלו היו אזוקות מאחורי הגב. הספקתי לנשק אותו לפני שהם הוציאו אותו מהבית. אני לא יודעת מה קורה איתו.

סלאח יעקוב, בן 44, פקיד במשרד החקלאות הפלסטיני, נשוי ואב לשלושה, סיפר:

Thumbnail
סלאח יעקוב. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 9.5.18

בסביבות השעה 4:00 בבוקר ביום שני, 7.5.18, אני ואשתי התעוררנו מקולות של חיילים מחוץ לכניסה לבית, שנמצאת ליד חדר השינה שלנו. קמנו מיד מהמיטה.

יצאתי מחדר השינה לכניסה של הבית, זה נשמע כאילו החיילים ניסו לעקור את הדלת ממקומה. אמא שלי, בת 85, הייתה בסלון, היא ישנה שם. פתחתי להם את הדלת ומיד שני כלבים התפרצו לבית. אחד הכלבים התנפל עליי. ניסיתי להדוף אותו והחזקתי אותו בין הרגליים שלי. הכלב השני התנפל על אשתי והפיל אותה על הרצפה. היא לקתה בשבץ מוחי בשנה שעברה ומאז היא מאד רגישה, אסור לה להיות במצבי לחץ.

אחר כך החיילים השתלטו על הכלבים. אחד החיילים בעט באשתי בזמן ששכבה על הרצפה, כדי שתיכנס לחדר. משכתי אותה לחדר השינה וגם אמא שלי נכנסה לחדר. ברגע שנכנסנו, שני חיילים נעמדו בכניסה לחדר השינה כדי לשמור שלא נצא. היינו שם כמה דקות, בזמן ששאר החיילים נכנסו לחדרים האחרים בבית. הם עצרו את הבן שלי, עבד א-רחמן, בן 20. יש לו מוגבלות שכלית בגלל מכה שקיבל בראש בילדות. הם אזקו אותו באזיקונים מפלסטיק והביאו אותו לחדר. הצלחנו לחבק אותו ואז הם לקחו אותו. הם כיסו לו את העיניים והלכו.

הכניסה לבית משפחת סליט:

האשם סליט, גמלאי, אלמן בן 73 ואב לשבעה, סיפר בעדותו:

Thumbnail
האשם סליט. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 9.5.18

אני גר במחנה הפליטים ג'נין, בשכונת "טלעת אל-חובז" עם המשפחה של הבן שלי, סמיר. הבית שלנו הוא בן שתי קומות. אני גר בקומה הראשונה, ביחד עם שניים מהנכדים שלי – האשם, בן 21, ומוחמד, בן 13. בקומה השנייה גרים הבן שלי, אשתו וחמשת הילדים הקטנים שלהם.

כשהחיילים הגיעו, הייתי באמצע הכנות לתפילת השחרית. השעה הייתה 4:30 בבוקר, בזמן קריאת המואזין. פתאום שמעתי רעש בדלת, כאילו מישהו מנסה לפתוח אותה. יצאתי מהחדר שבו אני ישן עם שני הנכדים שלי ונכנסתי לסלון. הרעש התגבר, זה נשמע כאילו מישהו מנסה לפרוץ את הדלת. הבנתי שאלו חיילים. פחדתי להתקרב, כי הדלת עשויה מברזל – היא ישנה וכבדה. נעמדתי באמצע הסלון ואז הם פרצו את הדלת בכוח והרסו אותה. באותו רגע התנפל עליי כלב והפיל אותי על הרצפה, על הגב. לכלב היה מחסום על הפה, אבל הוא פצע אותי עם הציפורניים שלו בשתי הזרועות שלי והן התחילו לדמם.

אז נכנסו לבית בערך עשרה חיילים. החיילים הרחיקו את הכלב ממני והובילו אותו לחדר השינה. אני נשארתי זרוק על הרצפה, הם לא התייחסו אליי בכלל. לא יכולתי לראות מה קרה בתוך החדר. אחרי כמה דקות הם יצאו ממנו עם הנכד שלי, האשם, והובילו אותו לקומה השנייה. אחרי עוד רבע שעה בערך, הם חזרו למטה ביחד עם הבן שלי, סמיר. הוא עזר לי לקום. אחר כך הם יצאו מהבניין יחד עם סמיר והאשם, שהיה אזוק, ואז סמיר חזר והזעיק אמבולנס שלקח אותי לבית החולים. נתנו לי עזרה ראשונה ושחררו אותי. יש לי עדיין שריטות מהכלב בשתי הידיים.

ההתנהגות של הצבא לא התאימה לבני אדם. זו התנהגות לא אנושית.

מוחמד סליט, בן 13, אחיו של האשם סליט שהיה איתו בחדר בזמן שנעצר, סיפר:

Thumbnail
מוחמד סליט. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 9.5.18

אני תלמיד בכיתה ח'. ביום שני, 7.5.18, מוקדם בבוקר, ישנתי בבית ביחד עם סבא שלי האשם, ואח שלי האשם, בקומה הראשונה של הבניין. שאר בני המשפחה היו בקומה השנייה.

בסביבות השעה 4:30 בבוקר כולנו התעוררנו מרעש בדלת. סבא שלי קם מהמיטה ויצא לסלון, כדי לצעוק שהוא פותח את הדלת, אבל הוא נעצר במרחק של שניים או שלושה מטרים מהדלת. אני חושב שהוא פחד שיפתחו אותה עליו בכוח. אני ואחי נעמדנו וחיכינו בתוך החדר כשהדלת פתוחה. דלת החדר מובילה לסלון ואפשר לראות את ממנו את הדלת הראשית. החיילים פרצו לבית – בהתחלה נכנס כלב גדול ורק אחריו נכנסו החיילים. הכלב קפץ על סבא שלי, הפיל אותו על הגב ושרט אותו. רק אז החיילים הרחיקו את הכלב מסבא ולקחו אותו לחדר השינה, שבו אנחנו היינו. ברגע שהכלב נכנס לחדר הוא התנפל עליי. ניסיתי להרחיק אותו ממני והיד שלי נגעה לו בפה. היה לו מחסום פה מחורר וכנראה שהאצבע שלי נכנסה באחד החורים, והוא נשך אותה. שני חיילים תפסו אותי וזרקו אותי על הרצפה. הם קשרו את הידיים שלי באזיקים מאחורי הגב ונתנו לכלב להריח את הגוף שלי. אחר כך הם כיסו אותי עם סדינים מהמיטה כדי שלא אראה כלום. שמעתי אותם תופסים את אח שלי ומוציאים אותו מהחדר. נשארתי זרוק ככה על הרצפה רבע שעה בערך, עד שאבא שלי הגיע ושיחרר אותי. הוא הזמין

אמבולנס ונסענו לבית החולים.

סמיר סליט, סוחר עופות בן 46, בנו של האשם סליט, נשוי ואב לשמונה, סיפר:

Thumbnail
סמיר סליט. צילום: עבד אל-כרים סעדי, בצלם, 9.5.18

באותו לילה שמעתי רעשים מחוץ לבית. בהתחלה חשבתי שזאת הרוח. כשהרעשים התחזקו, הבנתי שחיילים דופקים בדלת הכניסה הראשית. קמתי מהמיטה, בדקתי שכולם בסדר בחדרים שלהם בקומה השנייה. בינתיים, החיילים שברו את דלת הכניסה בקומה הראשונה, והבנתי שהם נכנסו.

חיכיתי בדירה שלי כמה דקות ואז הגיעו ארבעה חיילים עם הבן שלי, האשם. הם ביקשו את תעודת הזהות שלו ואת הטלפון הנייד שלו. נתתי להם את הטלפון הנייד, אבל תעודת הזהות הייתה באוטו שלי, שחנה ליד הכניסה הראשית לבית, אז ביקשתי מהם ללכת להביא אותה. הם ליוו אותי וכשהגענו לקומה הראשונה ראיתי את אבא שלי זרוק על הרצפה עם זרועות מדממות. עזרתי לו לשבת ושאלתי את החיילים למה הם פגעו בו. הם לא ענו לי. יצאנו לרכב ואחרי שנתתי להם את תעודת הזהות של בני, החיילים ציוו עליי להיכנס לבית ולא לצאת. החיילים ליוו את בני, כשהידיים שלו אזוקות מאחורי הגב והראש שלו מכוסה, והתרחקו מהבית. חזרתי הביתה כדי לבדוק שאבא שלי בסדר, וראיתי שהבן שלי, מוחמד, זרוק על הרצפה עם ידיים אזוקות מאחורי הגב. הראש שלו היה מכוסה בסדינים ובשמיכות. הורדתי את האזיקונים וראיתי שיורד לו דם מהאצבע ומהאף. הזעקתי אמבולנס שלקח אותו ואת אבא שלי לבית החולים. אחרי שנתנו להם טיפול קצר, חזרנו הביתה.

שום דבר לא מצדיק שימוש כזה של החיילים בכלבים. אנחנו אזרחים לא חמושים. הבן שלי נמצא עכשיו בכלא מגידו. לא ראינו אותו מאז.

 

תגיות