דילוג לתוכן העיקרי
חייל בודק סטודנטים בכניסה למכללת אל-ערוב. צילום: מוסעב שאוור, 25.4.18
תפריט
נושאים

חיילים מתעמרים בסטודנטים בפתח הקמפוס באל-ערוב מזה כחצי שנה

מול מחנה הפליטים אל-ערוב, כעשרה ק"מ מצפון לעיר חברון, נמצא קמפוס השייך למכללה הטכנולוגית שבטול-כרם. בקמפוס לומדים כ-570 סטודנטים – כמחציתם לתואר ראשון והשאר במסגרת לימודי תעודה. ב-7.12.17, יום לאחר הודעתו של נשיא ארצות הברית על העברת השגרירות לירושלים, ערכו הסטודנטים תהלוכת מחאה בקמפוס. בהגיעם לכניסה הראשית, המובילה לכביש 60, התפתחו עימותים בינם לבין חיילים שעמדו בכניסה וחסמו את השער. בהמשך, נכנסו החיילים לתוך הקמפוס ופיזרו את התהלוכה באמצעות רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי "גומי".

מאז, עורך הצבא סיורים יומיומיים בסמוך לכניסה הראשית לקמפוס, החל משעות הבוקר ועד לסוף יום הלימודים. בנוסף לסיורים, חיילים העומדים בכניסה לקמפוס בודקים באופן שרירותי תעודות זהות של סטודנטים, מצלמים אותם ומחפשים בתיקיהם, ולעיתים אף מחרימים את תעודות הזהות שלהם או דורשים מהם לזהות בתמונות סטודנטים אחרים הלומדים במכללה. הסטודנטים מדווחים על עיכובים בכניסה הראשית הנמשכים לעיתים כשעה. בשל נוכחות צבאית זו בכניסה למכללה, חלק מהסטודנטים – ובהם כאלה הגרים במחנה הפליטים עצמו – מעדיפים להגיע ללימודים בדרכים חלופיות שמאריכות את דרכם, כדי שלא להיתקל בחיילים.

Thumbnail
חייל מעכב צעיר בכניסה לקמפוס אל-ערוב. צילום: מוסעב שאוור, 25.4.18

בנוסף לעימות למחרת הכרזתו של טראמפ, התנהלו השנה בקמפוס שני עימותים גדולים נוספים בין סטודנטים לחיילים, שבמהלכם חיילים נכנסו לשטחו וירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי "גומי": ביום שלישי, ה-12.12.17, וארבעה חודשים לאחר מכן, ביום רביעי, ה-25.4.18, שבו נערך בקמפוס טקס לציון "יום האסיר". בנוסף, מאז ה-7.12.17 הצבא עצר 12 סטודנטים בקמפוס ובסביבתו. לאחר אירועי יום האסיר הצבא השבית את המכללה למשך יומיים. בעקבות זאת, פנתה הנהלת המכללה למנהלת התיאום והקישור ומאז מדווחים הסטודנטים על ירידה מסוימת בהטרדות ובעיכובים, אך אלה לא פסקו לחלוטין.

התנהלות החיילים בכניסה לקמפוס כמעט הפכה לשגרה, אבל אין שום דבר שגרתי בסטודנטים שצריכים לעבור דרך חיילים בכניסה לקמפוס אקדמי. עיכוב הסטודנטים והטרדתם בדרכם למכללה פוגע בזכויותיהם הבסיסיות לנוע, ללמוד, ולנהל חיי חברה שגרתיים. סטודנטים ברוב מדינות העולם נהנים מזכויות אלה כדבר המובן מאליו. אך עבור מאות הסטודנטים בקמפוס אל-ערוב, גם הזכויות הבסיסיות ביותר נתונות לחסדי הצבא, הרואה בהן פריווילגיות אותן החיילים רשאים לשלול בכל עת שיחפצו, ללא כל סיבה ומבלי שמישהו יידרש לשלם על כך מחיר כלשהו. זוהי רק דוגמה אחת מני רבות להתעמרות השרירותית והיומיומית בתושבי השטחים, ולשימוש הציני שהצבא עושה בכוחו ובסמכויותיו.

בעדויות שגבו תחקירני בצלם מנאל אל-ג'עברי ומוסא אבו השהש, סיפרו סטודנטים ועיתונאים על שגרת ההטרדה שיצרה נוכחות החיילים בכניסה לקמפוס:

חאזם דיאב, סטודנט בן 18, תושב מחנה הפליטים אל-ערוב סיפר בעדות שמסר ב-8.5.18:

אני סטודנט שנה א' לחשבונאות. אחרי ההכרזה של טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, והמחאה שארגנו הסטודנטים למחרת, המצב בקמפוס השתנה. פתאום ראינו חיילים עומדים באופן יומיומי בשער הכניסה הראשי למכללה. הם מעכבים את הסטודנטים, מחפשים להם בתיקים בכניסה וביציאה, ומצלמים אותם. ראיתי חיילים עוצרים סטודנטים ליד הכניסה הראשית יותר מפעם אחת.

הבית שלי מאד קרוב לכניסה הראשית, אבל אחרי שהתחילו להשפיל את הסטודנטים, לצלם ולעצור אותם בצורה שרירותית, החלטתי לא להגיע יותר דרך השער הראשי. אחרי הלימודים, אני יוצא דרך הכניסה שקרובה לבית אומר, ומשם אני עולה על הסעה למחנה אל-ערוב. אני לא היחיד שעושה את זה.

הבעיות החמירו כשסגרו את השער למשך יומיים, בחמישי ובשבת, ה-26.4.18 וה-28.4.18 [בימי שישי לא מתקיימים לימודים]. אחר כך, השער נפתח, אבל מאז עדיין עומדים שם חיילים מהבוקר עד הערב. נראה שהם מעכבים פחות סטודנטים, אבל הם לא הפסיקו לגמרי. לפני שישה ימים החלטתי לעבור בכל זאת בשער הראשי, ועוכבתי. החייל לקח ממני את תעודת הזהות ואת התיק, והאשים אותי בזריקת אבנים. אחר כך הגיע קצין, שלקח אותי לעמדה צבאית ליד בית הקברות של אל-ערוב. הוא אמר לי שהוא יודע שאני לא זורק אבנים, למרות שהחייל העיד נגדי, אבל איים עליי שלא כדאי לי לזרוק אבנים בעתיד. אחרי זה הוא החזיר לי את התיק ואת תעודת הזהות ושיחרר אותי.

דיאא חסנייה, סטודנט בן 20, תושב מחנה הפליטים אל-ערוב, סיפר בעדות שמסר ב-8.5.18:

אני סטודנט שנה ב' לטכנולוגיות מידע ותקשורת. מאז שהתחלתי את הלימודים לפני שנתיים, תמיד היו חיילים בכניסה, אבל לא היו איתם בעיות. הם היו נשארים ברכבים הצבאיים, ואנחנו היינו נכנסים לקמפוס ויוצאים ממנו בלי עיכובים. זה היה ככה עד שהסטודנטים מחו נגד הכרזת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל. במהלך המחאה, התפתחו עימותים והחיילים ירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי בתוך הקמפוס. אחרי המחאה הזאת, פתאום התחלנו לראות הרבה יותר חיילים בכניסה הראשית למכללה. החיילים התחילו להתגרות בסטודנטים, לבדוק תעודות זהות ולפעמים לצלם אותם. בתגובה, חלק מהסטודנטים – ולפעמים גם עוברי אורח שהם לא סטודנטים – התחילו מדי פעם לזרוק אבנים לעבר החיילים. המצב בקמפוס נהיה מתוח.

לפני שבועיים יצאתי הביתה מהקמפוס, דרך השער הראשי. אחד החיילים עיכב אותי וביקש לראות את תעודת הזהות שלי. הוא הורה לי לעמוד בצד ואפילו לא בדק את התעודה. אחרי 15 דקות הוא חזר, עם טאבלט ביד, והתחיל לשאול אותי על תמונות של סטודנטים במכללה. אמרתי לו שאני לא מכיר אותם. הוא עיכב אותי במשך יותר משעה, ועשה אותו הדבר עם סטודנטים אחרים. אחרי שהוא החזיר לי את תעודת הזהות, ברחתי משם. ביום רביעי, 25.4.18, התפתחו עימותים בקמפוס. החיילים ירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי. בזמן שצילמתי בטלפון את מה שקורה, נפגעתי מכדור גומי בברך ימין. כדור נוסף פגע בטלפון שלי וריסק את המסך.

מאותו היום אני מנסה להימנע מהשער הראשי, כשאני רואה שם חיילים. כבר ראיתי כמה מעצרים בכניסה הראשית. הרבה סטודנטים מגיעים דרך כניסות צדדיות. למרות שאני גר באל-ערוב, אני נאלץ לעשות עיקוף ולהגיע מכניסה צדדית, דרך בית אומר. חלק מהסטודנטים מבקשים מנהגי מונית להיכנס לתוך הקמפוס עצמו כדי שלא נעבור בכניסה הראשית. אנחנו מפחדים שיעצרו אותנו בכניסה למכללה.

רנא אל-חמוז, סטודנטית בת 20, תושבת מחנה הפליטים אל-פוואר, סיפרה בעדות שמסרה ב-9.5.18:

Thumbnail
רנא אל-חמוז. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 9.5.18

אני סטודנטית שנה ב' לתקשורת. אני מגיעה לקמפוס כל יום דרך השער הראשי. כשהתחלתי ללמוד נכנסתי ויצאתי כל הזמן בלי בעיה. הבעיות התחילו אחרי מחאת הסטודנטים על החלטת הנשיא האמריקאי להכיר בירושלים כבירת ישראל. עכשיו החיילים עומדים כל הזמן בשער הראשי של הקמפוס. הם בודקים את תעודות הזהות שלנו בכניסה וביציאה ולפעמים גם מצלמים אותנו ומחפשים בתיקים. חוץ מזה, הם נכנסו לקמפוס שלוש פעמים וירו רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי.

ביום רביעי, 25.4.18, היה בקמפוס טקס לכבוד יום האסיר. היו הרבה חיילים בשער הראשי והם התגרו בסטודנטים כשהם יצאו הביתה. יחד עם החיילים היה גם מתנחל שצילם סטודנטים. החיילים ירו רימוני הלם וגז מדמיע, דחפו אותנו והרחיקו אותנו מהשער. אחד החיילים דחף אותי בגב עם הרובה שלו. למחרת, הצבא סגר את השער הראשי בלי להודיע מראש. הגעתי ללימודים כרגיל, מצאתי את השער סגור וחיכיתי שעה שלמה עד שהחלטתי לחזור הביתה. הלימודים הושבתו לגמרי.

המצב בקמפוס מתוח מאד בתקופה האחרונה, בגלל שהחיילים נמצאים בכניסה כל הזמן. הרבה סטודנטים, חברים שלי, עושים עיקוף כדי לא להיתקל בחיילים בשער הראשי.

מוסעב א-תמימי, עיתונאי תושב חברון, בן 26, נשוי ואב לשניים, סיפר בעדות שמסר ב-18.4.18:

Thumbnail
מוסעב א-תמימי. צילום: מוסא אבו השהש, בצלם, 18.4.18

אני כתב בעיתון אל-חדת', שיוצא ברמאללה. היום בבוקר, בשעה 11:00, הגעתי למכללה הטכנולוגית אל-ערוב יחד עם עוד עיתונאי, מוחמד חלאייקה, אחרי ששמעתי על עימותים בין סטודנטים לחיילים. פגשנו שם עוד עיתונאי, סארי ג'ראדאת.

כשהגענו ראינו שהעימותים נמשכים. הסטודנטים זרקו אבנים, והצבא הגיב בירי רימוני הלם, גז מדמיע וכדורי גומי. ברגע שהגענו ראינו את החיילים עוצרים סטודנט. שלושתנו צילמנו את מה שקורה.

רק התחלנו לצלם וכבר הגיעו אלינו ארבעה חיילים ותקפו אותנו. הם לקחו מאתנו בכוח את הטלפונים והמצלמות, הכו אותנו באגרופים ובעטו בנו. החיילים הפילו את חברי מוחמד חלאייקה, בעטו בו ודרכו עליו. אחר כך, הם הקימו אותו ולקחו אותו לג'יפ צבאי. אותי הם כבלו.

אחרי כמה דקות הגיע קצין בכיר ואמר שאנחנו יכולים לעזוב. חייל חתך לי את האזיקים והחזיר לנו את הציוד. הקצין דרש שנתרחק ושלא נצלם אותם.

לכולנו היה כרטיס עיתונאי. לבשנו אפודים של עיתונאים שכתוב עליהם באנגלית “PRESS”, אבל החיילים התעלמו מזה. אני עדיין סובל קצת מכאבים בגלל המכות שחטפנו, במיוחד במותן. אחרי שהחזירו לנו את המצלמות, ראינו שמחקו את כל החומרים שצילמנו.