דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

הריסת בתים - ברבריות מאורגנת

מאמר דעה מאת חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, שפורסם תחילה בעיתון הארץ

המערכת הפוליטית והמשפטית בישראל סוערת לאחר ששופט בית המשפט העליון עוזי פוגלמן קבע דיון דחוף על הריסת בתי המשפחות הפלסטיניות שבניהן ביצעו את הפיגועים שנהרגו בהםבני הזוג הנקין, מלאכי רוזנפלד ודני גונן — המשפחות של חאמד ור'נאם מסילוואד, משפחות כוסא, חאג' חמד וריזק משכם, ומשפחת עומר מקלנדיה — ולא אישר את ההריסה מיד.

בכך גרם השופט לעיכוב בהריסת הבתים, ועל כך יצא קצפם של הסבורים שהיה ראוי לבתים להיהרס כבר, והם השמיעו ביקורת עזה כלפי בג"ץ. להגנת בית המשפט נזעקו גם מי שלשיטתם ראוי לבתים להיהרס, אבל רק לאחר דיון משפטי. שהרי בלי מראית פני הצדק, אנא אנו באים?

עוד אלה מתקוטטים עם אלה, כביכול קיצונים מצד אחד ואבירי שלטון החוק מצד אחר, הרי שבחסות הוויכוח נוח להשכיח, כי בסופו של דבר כולם כאחד תומכים בברבריות המאורגנת המכונה בפינו "הריסת בתי מחבלים". כולם — כולל מי שרואים את עצמם מרחפים בספירה העליונה של המוסר והצדק, שופטי בג"ץ, שבחסות פסיקותיהם מאז 1987 כבר נהרסו (או נאטמו) יותר מ–1,600 בתים בשטחים.

חורבות בית משפחת אבו אל-ג'מל במזרח ירושלים. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 7.10.15.חורבות ביתם של שאכר ג'עאביס, אשתו וארבעת ילדיהם, שנהרס במסגרת הריסת בית אחיו בקומה מעל. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 6.10.15
חורבות ביתם של שאכר ג'עאביס, אשתו וארבעת ילדיהם, שנהרס במסגרת הריסת בית אחיו בקומה מעל. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 6.10.15

כל השחקנים השותפים לסבב הברוטליות המשפטית האדמיניסטרטיבית הנוכחי יכולים להירגע: לא רק הריטואל, אלא גם תוצאותיו ידועות מראש: בג"ץ אישר, בג"ץ מאשר, ובג"ץ יאשר. ומה שהיה בית למשפחה, שלא נטען כי היא עצמה אשמה, יהיה לגל אבנים מאובק, או אולי ימולא בבטון יצוק. העיקר שבני אדם חפים מכל פשע לא יוכלו עוד לחיות בבתיהם.

הנה כמה מלים לא פרוצדורליות: הריסת בתים היא ברבריות מאורגנת, מפני שהיא נקמה בחפים מפשע. מי שהרג אזרחים ישראלים יעמוד למשפט וייכלא לשנים ארוכות — אם לא נהרג תוך כדי הפיגוע, או בוצע בו לינץ'. כשהבית שחי בו נהרס, נהרסים חיי בני משפחתו, שאינם מואשמים ואינם אשמים בדבר. זאת ועוד, הריסות בתים מקבלות הכשר מבג"ץ — אך ורק לאחר דיון משפטי תקין, כמובן — גם כאשר מי שפשע כבר איננו בחיים.

כך, למשל, בג'בל מוכבר שבמזרח ירושלים פוצצו רשויות המדינה בתחילת החודש את הבית של נאדיה אבו אל־ג'מל, אלמנת ר'סאן אבו אל־ג'מל, שב–18.11.14 הרג ופצע מתפללים בבית כנסת בשכונת הר נוף (ובהם חיים יחיאל רוטמן, שמת מפצעיו במוצאי שבת שעברה, כשנה לאחר הפיגוע), ונהרג בחילופי אש עם השוטרים. האלמנה וילדיה כבר עזבו את הבית, לאחר שבג"ץ אישר ביולי את ההריסה וכן את גירושם ממזרח ירושלים.

מעוצמת הפיצוץ נהרסה דירה סמוכה באותה קומה, השייכת לאח של ר'סאן, ובה הוא גר עם אשתו ושלושת ילדיהם. כל זאת למרות התחייבות המדינה לבג"ץ, במסגרת עתירה שהוגשה (ונדחתה כמו תמיד) על ידי בני המשפחה באמצעות "המוקד להגנת הפרט" ו"א־דמיר", ארגון זכויות אדם פלסטיני, כי תעשה "כל שביכולתה למזער את הסיכוי לגרימת כל נזק לדירות הסמוכות".

במשך השנים האצה המדינה או האטה את קצב ההריסות, בהתאם לשיקוליה. ב–2005 חדלו מהריסות בתים, לאחר שוועדה של מערכת הביטחון הגיעה למסקנה, שחסרונות מדיניות זו עולים על יתרונותיה. אלא שדיון בסוגיה מבחינת "אפקטיביות ההרתעה" כמוה כשאלה "לינץ' ברחובות, בעד או נגד?". ואם ועדה מלומדת במערכת הביטחון היתה מגיעה למסקנה ש"חידוש ביטחוני" זה הוא מרתיע, האם היה סביר לשקול בכלל את הזוועה הזאת?

כך או כך, ביולי 2014, אחרי החטיפה והרצח של שלושת תלמידי הישיבה, החליטה המדינה לחדש את מדיניות ההריסות. מאז נהרסו ונאטמו עוד תשעה בתים או יחידות דיור. לתומס ג'פרסון מיוחסת האמירה, מלפני כ–240 שנה: "כשהעוול נהפך לחוק, התנגדות נהפכת לחובה". אלא שהמלה "עוול" דלה מלתאר את האלימות המאורגנת של המדינה הגלומה במדיניות הריסת הבתים. מדיניות המקבלת פעם אחר פעם הכשר חוקי מכל דרגי מערכת המשפט. הנה "שלטון החוק" של משטר הכיבוש: ראש הממשלה יאשר, המפקד הצבאי יחתום, בית המשפט ידחה את העתירה, הבית ייהפך לגל אבנים מאובק, ההמון יריע. עד לפעם הבאה, וחוזר חלילה.

ובינתיים, חלילה לנו מלחטוא או לפגום בתקינות ההליך, שהרי כה חשוב להתווכח על הפרוצדורה.