דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

מעשים שבשגרה: מכות והתעללויות בפלסטינים על-ידי כוחות הביטחון במהלך אינתיפאדת אל-אקצה

מאי 2001, תקציר

אלימות של כוחות הביטחון כלפי האוכלוסייה הפלסטינית אינה תופעה חדשה ואינה ייחודית לאינתיפאדה הנוכחית. אמנם, עם פרוץ האינתיפאדה חלה עלייה משמעותית במספר המקרים של הכאה והתעללות, בין השאר בשל הגדלת החיכוך בין תושבי השטחים לבין כוחות הביטחון, אך התופעה כשלעצמה מלווה את הכיבוש מזה שנים רבות.

ברוב המקרים מדובר בהתעללויות "במינון נמוך", כמו סטירה, בעיטה, עלבון, עיכוב לשווא במחסומים או יחס משפיל. מעשים אלה הפכו במהלך השנים לחלק בלתי נפרד מהמציאות היומיומית המלווה את תושבי השטחים כדבר שבשגרה. אולם מעת לעת ישנם מקרים של אלימות קשה, כמו אלה המובאים בדו"ח זה.

מקרי התעללות רבים אינם נחשפים, שכן אלה הפכו זה מכבר לנורמה ופלסטינים שיבחרו להתלונן עליהם ייאלצו להקדיש לכך את מירב זמנם. יתרה מזאת, פלסטינים רבים, בעיקר אלה הנכנסים לישראל בלי אישור, יימנעו מלהגיש תלונה גם במקרים של אלימות חמורה יותר, בשל חששם שעצם הגשת התלונה תסב להם נזק. בשל נסיון העבר, רבים נמנעים מלהגיש תלונה עקב חוסר אמון במערכת, שנוטה לא להאמין להם ולהגן על אלה שפגעו בהם במקום למצות איתם את הדין. גם פלסטיני המעוניין להגיש תלונה, ייתקל היום בקשיים רבים לעשות זאת בשל הקושי הרב לנוע בשטחים כתוצאה מההגבלות הרבות על חופש התנועה שמטילה ישראל בשטחים.

המשפט הישראלי והמשפט הבינלאומי קובעים כי מותר לאנשי כוחות ביטחון להפעיל כוח סביר בנסיבות מוגבלות, כמו הגנה עצמית או במקרה של התנגדות למעצר. עם זאת, המקרים המובאים בדו"ח, כמו מקרים רבים אחרים, חורגים באופן ברור מהמותר בחוק ומהווים פגיעה בוטה בזכויות האדם.

בדו"ח מובאות 12 עדויות של פלסטינים המתארות מכות והתעללויות ב-24 פלסטינים שאירעו בחודשים האחרונים ברחבי הגדה המערבית. בשבעה מהמקרים הוכו הפלסטינים על-ידי חיילי צה"ל ובחמישה מהם על-ידי שוטרי משמר הגבול. מבין המקרים שבדו"ח זה, הנפגע המבוגר ביותר הוא בן 58 ו-11 מהנפגעים הם קטינים; הצעיר בהם הוא פעוט בן שלוש ששוטרי משמר הגבול שברו את ידו. בחלק מהמקרים נזקקו הפלסטינים שהוכו לטיפול בבית-החולים ולמעקב רפואי.

 

צה"ל

בשנים האחרונות, העבירה הפרקליטות הצבאית הראשית את הרוב המכריע של תלונות בצלם בנוגע למקרי מכות והתעללות לחקירות מצ"ח. חקירות אלה נעשו ברוב המקרים בצורה שטחית ובלי ניסיון אמיתי להגיע לחקר האמת ולברר את התלונה עד תום. אולם עצם קיומה של חקירת מצ"ח היווה, במידה מסויימת, גורם מרתיע .

בצלם פנה לפרקליטות הצבאית הראשית גם בנוגע לכל המקרים המובאים בדו"ח זה ודרש לפתוח בחקירת מצ"ח ולהביא את האחראים לדין. התשובות שהתקבלו הפעם היו שונות מבעבר ונכתב בהן כי הטיפול בפנייה הועבר לפרקליט הצבאי של פיקוד מרכז. בשיחה עם הפרקליטות הצבאית נמסר לבצלם כי משמעות הדבר היא שבמקום חקירת מצ"ח הועבר הטיפול לקצין בודק, שהוא קצין הממונה על-ידי פרקליט הפיקוד כדי לחקור חשדות לעבירות פליליות. לקצינים אלה, שלא כמו חוקרי מצ"ח, אין כל הכשרה לביצוע חקירות והם ממלאים את תפקידם זה במקביל לתפקידם הרגיל.

בתחילת אינתיפאדת אל-אקצה מסרה הפרקליטות הצבאית לבצלם כי, בניגוד למדיניותה בעבר, אין בכוונתה לפתוח בחקירות מצ"ח בשל פגיעות בפלסטינים מירי של כוחות הביטחון. לטענת הפרקליטות, "בהתבסס על ראיית המצב השורר באיזורים כעימות מזויין ועל יסוד הנורמות המקובלות על צבאות במצב לחימה, אנו סוברים כי אין מקום לפתוח בחקירות מצ"ח בגין עצם קיומם של נפגעים כתוצאה ממצב הלחימה, בהעדר חשד לחריגה חמורה מכללי ההתנהגות המחייבים." בצלם ביקר כבר בעבר מדיניות זו של הפרקליטות הצבאית, המהווה חריגה מהמדיניות בה נקטה לפני תחילת האינתיפאדה, אז נפתחה חקירת מצ"ח בכל מקרה בו נגרם מותו של פלסטיני מירי של כוחות הביטחון או במקרים של פציעה חמורה מירי כזה.

הרחבתה של מדיניות זו גם למקרים של מכות והתעללויות, בהם אפילו לשיטתה של הפרקליטות ישנה "חריגה חמורה מכללי ההתנהגות המחייבים" ואשר קורבנותיהם לא נפגעו "כתוצאה ממצב הלחימה", הינה חמורה עוד יותר ומצביעה על יחס בלתי רציני וסלחני של המערכת הצבאית למקרים כאלה.

משמר הגבול

במהלך השנים התפרסמו בתקשורת מקרים רבים של מכות והתעללויות בפלסטינים על-ידי שוטרי משמר הגבול. ברוב המקרים, הגיבו גורמים רשמיים למקרים אלה בטענה כי מדובר במקרים חריגים.

מפקד משמר הגבול, ניצב יעקב גנות, כתב בתשובה לפניית בצלם בנושא אלימות של שוטרי מג"ב כלפי פלסטינים כי "תופעת השימוש בכח שלא כדין ע"י שוטרי מג"ב הינה סוגיה אשר מעסיקה את פיקוד משמר הגבול ואת מפקדי היחידות באופן תדיר ועומדת במרכז העשייה החינוכית וההסברתית של החיל." לדבריו, משמר הגבול עושה מאמצים רבים, הן בתהליך המיון, הן במהלך ההכשרה והן במהלך השירות עצמו כדי להבהיר לשוטרי מג"ב כי אלימות כלפי פלסטינים היא אסורה.

המודעות של פיקוד משמר הגבול לתופעת האלימות ראוייה להערכה ויש לברך על העיסוק בתופעה זו. אולם פעולות אלה אינן מספיקות ומעשי אלימות ויחס משפיל מצד שוטרי מג"ב כלפי פלסטינים הם עדיין, למרבה הצער, תופעות נרחבות.

החוק מעניק סמכות למפכ"ל המשטרה להשעות שוטר שמתנהלת נגדו חקירה או כאשר הוא סבור ששוטר אינו מתאים למלא את תפקידו. אולם בפועל, נשקלת האפשרות להשעות שוטר שנגדו מתנהלת חקירה רק לאחר סיומה. גם אם הורשע השוטר בבית-המשפט, ההשעיה אינה אוטומטית ואם הוחלט לא להשעותו לאחר הגשת חומר החקירה, נשקלת ההחלטה בשנית בתום ההליכים המשפטיים נגדו.

העובדה ששוטר, שהמחלקה לחקירות שוטרים המליצה להעמידו לדין פלילי בגין שימוש מופרז בכוח, יכול להמשיך לשרת ביחידתו כאילו לא קרה דבר, הינה חמורה ואינה עומדת בקנה אחד עם הצהרותיהם של גורמים בכירים במג"ב כי מקרי אלימות מטופלים בחומרה.

תלונות בנוגע לאלימות שוטרים נחקרות על-ידי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש) שבמשרד המשפטים, שהוקמה בשנת 1992. הדו"ח אינו עוסק בבחינה של דרכי העבודה של מח"ש אלא מתמקד בתיעוד תופעת האלימות עצמה. עם זאת, מאחר ובכמה מקרים החליטה מח"ש לסגור את תיק החקירה בטענה שהמתלונן סירב לשתף פעולה עם החוקרים, ראוי להדגיש את הקשיים בהם נתקלים מתלוננים פלסטינים, מעבר לקושי הבסיסי בשיתוף פעולה עם הרשויות הישראליות.

ראשית, במקרים רבים פלסטינים שהוכו אינם יכולים לזהות את השוטרים שפגעו בהם, בין השאר בשל העובדה ששוטרי מג"ב, בניגוד לחוק, אינם נושאים תגים מזהים ומסרבים להזדהות. שנית, במקרים רבים פלסטינים אינם יכולים להגיע למקומות אליהם הם נדרשים להגיע כדי למסור עדות, לא פעם בתוך גבולות ישראל מבלי שיינתן להם אישור כניסה לישראל או במקומות בתוך השטחים אליהם לא ניתן להגיע בימים אלה.

האחריות על חקירה יעילה וממצה מוטלת על מח"ש ועליה לעשות ככל הניתן על-מנת להקל על המתלונן ולאפשר לו למסור את גירסתו לאירוע. אם המתלונן מסרב לשתף פעולה עם החוקרים, על מח"ש למצוא דרכים חלופיות על-מנת לחקור את התלונה ואי-שיתוף הפעולה כשלעצמו אינו יכול להצדיק את סגירת תיק החקירה.

סיכום

רבות מהפרות זכויות האדם שמבצעת ישראל בשטחים מוצדקות על-ידי גורמים רשמיים שונים בטענה של "צרכי ביטחון". כך מוצדקות ההגבלות על חופש התנועה, מדיניות ההתנקשויות בפלסטינים, ירי על מפגינים לא חמושים והפרות רבות אחרות. לעומת זאת, מקרים של מכות והתעללות זוכים לגינוי מוחלט.

אולם גינויים אלה נותרים ברמת ההצהרתית בלבד בעוד אנשי כוחות הביטחון ממשיכים להתעלל ולהכות פלסטינים, בהם קטינים, תוך ניצול כוחם לרעה. הן הצבא והן משמר הגבול נמנעים מלהבהיר באופן חד-משמעי לכוחות הביטחון המשרתים בשטחים את האיסור המוחלט על התעללויות והכאות של פלסטינים ופעולות החינוך וההסברה הנעשות בנושא הן יותר מס שפתיים מאשר ניסיון כן ואמיתי לעקור את התופעה מהשורש אחת ולתמיד.

התוצאות של הימנעותה של מערכת הביטחון מלהעביר מסר מסוג זה למשרתים בשטחים הינן בעלות השלכות מרחיקות לכת. המסר שמועבר לכוחות הביטחון, אם בכלל, הוא שגם אם מעשים אלה אינם מקובלים על המערכת, לא יינקטו צעדים נגד המבצעים אותם. המשמעות של מסר מסוג זה היא שגופם וכבודם של הפלסטינים הם הפקר ושאנשי כוחות הביטחון יכולים להמשיך להתעלל, להשפיל ולהכות פלסטינים איתם הם באים במגע מתוקף תפקידם.

ישראל היא הכוח הכובש בשטחים, וככזה חלה עליה אחריות לשלומם ולביטחונם של התושבים הפלסטינים. על-מנת למלא את תפקידה זה, בצלם שב וקורא לרשויות לנקוט, לכל הפחות, בצעדים הבאים :

  • להבהיר באופן חד משמעי לכל כוחות הביטחון המשרתים בשטחים, באמצעות תכניות חינוך והסברה מפורטות, את האיסור המוחלט על התעללויות והכאות של פלסטינים, גם כאשר מדובר במי שלכאורה הפרו את החוק;
  • לחקור באופן רציני כל תלונה המוגשת על-ידי פלסטינים בנוגע להכאות ולהתעללויות על-ידי כוחות הביטחון;
  • להשעות שוטרים וחיילים החשודים בשימוש בכוח עד לסיום החקירה נגדם. כאשר נמצאה התלונה מוצדקת, יש להעמיד את האחראים לדין;
  • לחייב את כל אנשי כוחות הביטחון הבאים במגע עם האוכלוסייה האזרחית בשטחים לענוד תגים מזהים בעברית ובערבית.