פרסומים

לפניכם חפירה בעבר. מקרה אחד מכל שנה מאז 1989 שבו חיילים הרגו, פצעו או היכו. בכל אחד מהמקרים הבאנו את העדות שגבינו מיד לאחר האירוע, את האופן שבו אחת מזרועותיה המשפטיות של המדינה טייחה את שהתרחש, ולבסוף – עדות שגבינו בשנה האחרונה מבן משפחה או מהקורבן עצמו, על החיים שקרסו בשנייה ההיא, שאחריה הם כבר לא חזרו למסלולם. האלימות וטיוחה, שני הסלילים השזורים זה בזה, מהווים יחדיו את הדנ"א של הכיבוש. הרי בלי אלימות מדינה, המופעלת על ידי כוחות הביטחון, אי אפשר לדכא עם ולשלוט בחייו. אבל בלי טיוח – כוחות הביטחון יסרבו להפעיל את האלימות. זו העסקה האפלה שנרקמה בין שלטון לבין "ביטחון", העסקה שבלעדיה לא יהיה כיבוש, לא תהיה שליטה.

הדו"ח מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

הדו"ח חושף כיצד הרשויות הישראליות מפרות באופן שיטתי ונרחב את זכויות האדם של מאות נערים הנעצרים מדי שנה בירושלים המזרחית. ב-60 תצהירים שמסרו, תיארו נערים כיצד הוצאו ממיטותיהם באמצע הלילה, נאזקו ונחקרו תוך הפרה של זכויותיהם ולאחר מכן נעצרו בתנאים קשים, לעתים לתקופות ממושכות. התנהלות זו היא חלק ממדיניותה של ישראל בעיר, הרואה בתושביה הפלסטינים אוכלוסייה בלתי רצויה.

המשפט הבינלאומי מגדיר כיבוש כמצב זמני, אך אחרי יותר מחמישים שנה, לא ניתן עוד להתייחס אל המציאות בשטחים כזמנית ומופרך לדבוק בתקווה שישראל תפעל לשינויה. בשנה החמישים ואחת לכיבוש בצלם מפרסם גרסה מעודכנת של המסמך המציג תמונה עדכנית של המציאות בשטחים. העובדות המתוארות בו – ומשמעותן – ידועות. גם משמעותה של עמידה מנגד בחוסר מעש ידועה – המשך המצב הקיים. כיום נדרשת פעולה נחושה שתבטא את הפסקת שיתוף הפעולה בארץ ובעולם עם הכיבוש.

במהלך שני העשורים האחרונים יצרה מדינת ישראל מציאות המאפשרת לה להתנער כמעט לחלוטין מתשלום פיצויים לפלסטינים שנפגעו מידי כוחות הביטחון, על אף שזו חובתה על פי המשפט הבינלאומי. דו"ח חדש של בצלם שמתפרסם הבוקר (רביעי, 8.3) מתחקה אחר המהלך וממחיש את תוצאותיו: בשנים האחרונות ניכרת ירידה דרמטית במספר תביעות הפיצויים שמגישים פלסטינים ומחיר הפגיעה בהם הוזל. מדיניותה זו של ישראל מפגינה את עומק הזלזול בחייהם, בגופם וברכושם של התושבים הפלסטינים.

הדו"ח מפרט את הסיבות שהובילו את בצלם להפסיק להפנות תלונות למערכת אכיפת החוק הצבאית. החלטה זו, שהיא בלתי שגרתית עבור ארגון לזכויות האדם, התקבלה על סמך מידע שהצטבר ממאות תלונות שהגשנו למערכת, עשרות תיקי מצ"ח ופגישות רבות עם גורמים רשמיים. בצלם ימשיך לתעד ולדווח על הפרות אך החליט שלא לסייע עוד למערכת המשמשת כמנגנון טיוח ואשר פוטרת מראש את הדרגים הצבאיים הבכירים ואת הדרג הפוליטי מאחריות למדיניות שהתוו.

דו"ח משותף עם המוקד להגנת הפרט

מניעת שינה, כבילות ממושכות, אלימות מילולית ולעיתים פיזית; חשיפה לקור וחום; מזון מועט וגרוע; צינוק מצחין, בידוד, היגיינה ירודה. כך נראית חקירה שגרתית במתקן השב"כ בבית הסוהר שקמה, כפי שעולה מדו"ח חדש של המוקד להגנת הפרט ובצלם. הדו"ח מבוסס על תצהירים ועדויות של 116 עצירים ביטחוניים פלסטינים שנחקרו במקום בין אוגוסט 2013 למארס 2014. לפחות 14 מהם נחקרו בעינויים בידי הרשות הפלסטינית זמן קצר קודם לכן. משטר חקירות זה של השב"כ מופעל באישור רשויות המדינה, לרבות בג"ץ