דילוג לתוכן העיקרי
הריסת אחד המבנים הבוקר בשכונת ואדי אל-חומוס. צילום: שרית מיכאלי, בצלם
תפריט
נושאים

ההריסות בוואדי אל-חומוס: התירוץ – ביטחון, האסטרטגיה – עליונות דמוגרפית יהודית

הבוקר, יום שני, 22.7.19, החלו הרשויות הישראליות להרוס מבנים בשכונת ואדי אל-חומוס, השלוחה המזרחית של צור באהר במזרח ירושלים. זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירת התושבים וקבע כי אין כל מניעה חוקית להריסתם. סך הכל מתכוונת ישראל להרוס 13 מבנים, בהם לפחות 44 דירות, רובן הגדול בשלבי בנייה שונים. במבנים גרו עד הבוקר שתי משפחות המונות 17 בני אדם, מתוכם 11 קטינים וחלקם נבנו בשטחי A, עם היתרי בניה שהנפיקה עבורם הרשות הפלסטינית, המחזיקה בסמכויות התכנון בשטחים אלה. שכונת ואדי אל-חומוס שוכנת מחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים ומהווה את העתודה הקרקעית העיקרית לפיתוח צור באהר. לפי הערכת ועד צור באהר גרים כיום בשכונה זו כ-6,000 איש –כרבע מאוכלוסיית צור באהר כולה.

בשנת 2003 עתר ועד צור באהר לבג"ץ נגד תוואי גדר ההפרדה שנקבע חד צדדית על ידי ישראל כדי לשרת את האינטרסים שלה. התוואי אמור היה לעבור בסמוך לגבול המוניציפאלי של ירושלים ובכך לנתק את כל בתי שכונת ואדי אל-חומוס מצור באהר, אך בעקבות העתירה הסכימה המדינה להסיט את תוואי הגדר כמה מאות מטרים מזרחה לתוך שטחי הגדה המערבית. בשנים 2004 ו-2005 הוקמה גדר ההפרדה באזור זה, במתכונת מצומצמת יחסית. במקום חומת בטון, כמו ברוב תוואי הגדר במזרח ירושלים, הקימה ישראל כביש פטרול דו-מסלולי עם שוליים רחבים וגדר נוספת. הגדר מקיפה את שכונת ואדי אל-חומוס, שאמנם לא נותקה מצור באהר אך כן נותקה משאר שטח הגדה המערבית בשל הקמת הגדר, על אף שהשטח עליו היא נמצאת לא סופח לשטחה המוניציפאלי של העיר.

שטחה של שכונת ואדי אל-חומוס אינו נחשב לחלק מירושלים, ולכן עיריית ירושלים אינה מספקת לשכונה שירותים, למעט פינוי אשפה. לרשות הפלסטינית אין גישה לשכונה ולכן אינה יכולה לספק בה שירותים כלשהם, למעט שירותי תכנון ורישוי. תושבי השכונה הקימו בעצמם את התשתיות בה – כולל דרכים וקווי מים המסופקים מצור באהר ומבית סאחור. בשוליה הדרום-מזרחיים של המובלעת, שהוגדרו בהסכמי אוסלו כשטחי A ו-B, יש לרשות סמכויות תכנון ובנייה. אולם, רוב שטחה מוגדר כשטח C, בו המנהל האזרחי אחראי על התכנון והבנייה וכמו בשאר הגדה המערבית הוא נמנע מהכנת תכניות מתאר שיאפשרו לתושבים לבנות כחוק. מדיניות ישראלית זו, המגבילה לחלוטין בנייה פלסטינית במזרח ירושלים גורמת למצוקת דיור חמורה בקרב תושבי העיר הפלסטינים, שבלית ברירה נאלצים לבנות ללא היתרים.

בדצמבר 2011, כשש שנים לאחר הקמת גדר ההפרדה באזור, הוציא הצבא צו האוסר על בנייה ברצועה שרוחבה נע בין מאה ל-300 מטרים משני צדיה של הגדר. לטענת הצבא, צו זה נדרש כדי ליצור "מרחב חיץ פתוח" הנחוץ לפעולתו, שכן אזור ואדי אל-חומוס מהווה "נקודת תורפה למעבר בלתי חוקי" משטחי הגדה אל ירושלים. על פי נתוני הצבא, בעת הוצאת הצו כבר ניצבו בשטח שסומן כאסור בבנייה 134 מבנים. מאז נבנו עשרות מבנים נוספים, ונכון למחצית 2019 היו בו כבר 231 מבנים ובהם רבי קומות שהוקמו במרחק של עשרות מטרים מהגדר, ומפוזרים בין שטחים המוגדרים כ-B ,A ו-C.

בנובמבר 2015, הודיע הצבא כי בכוונתו להרוס 15 מבנים בשכונת וואדי אל-חומוס. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 2016, הצבא הרס שלושה מבנים אחרים בשכונה. ב-2017 עתרו לבג"ץ הבעלים והדיירים של 15 המבנים הנמצאים בסכנת הריסה, באמצעות אגודת סנט איב. בעתירה נטען, בין השאר, כי רוב המבנים נבנו לאחר שקיבלו היתרי בנייה מהרשות הפלסטינית ושהבעלים והדיירים כלל לא היו מודעים לצו ולאיסור הבנייה.

במהלך הדיונים בעתירה, הסכים הצבא לבטל את צווי ההריסה של שניים מהמבנים. לגבי ה-13 האחרים, הודיע הצבא כי בארבעה מבנים ההריסה תהיה חלקית. ב-11.6.19 קיבל בג"ץ את עמדת המדינה וקבע שאין כל מניעה להרוס את המבנים.

 

פסק הדין של בג"ץ, שנכתב על ידי השופט מני מזוז, קיבל במלואו את מסגור הנושא על-ידי המדינה כעניין ביטחוני בלבד. זאת, תוך התעלמות מוחלטת ממדיניותה של ישראל המגבילה בנייה פלסטינית במזרח ירושלים ומהכאוס התכנוני במובלעת ואדי אל-חומוס שאפשר את הבנייה המסיבית באזור – שרשויות המדינה היו מודעות לה היטב. כמו במקרים רבים בעבר, השופטים לא דנו בפסק הדין במדיניות הישראלית המונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית במזרח ירושלים, במטרה לכפות עליונות דמוגרפית יהודית בעיר – מדיניות הכופה על התושבים לבנות ללא היתרים. מצוקת הבנייה החריפה במזרח ירושלים, ובכלל זה בצור באהר, היא שעמדה בבסיס דרישת הכפר להסיט את תוואי גדר ההפרדה מזרחה. במקום זאת, קבעו השופטים כי הריסת הבתים נדרשת משיקולי ביטחון, שכן בנייה בסמוך לגדר "עלולה להוות גם מסתור למפגעים או לשוהים בלתי חוקיים" ולאפשר "הברחות אמל"ח".

פסק הדין גם מבהיר עד כמה "העברת הסמכויות" לרשות הפלסטינית בשטחי A ו-B במסגרת הסכמי הביניים היא חסרת משמעות מעשית – מלבד לצורך קידום תעמולה ישראלית. כשנוח לה, נתלית ישראל ב"העברת סמכויות" זו כדי לטפח את האשליה שרוב תושבי הגדה כלל אינם חיים תחת כיבוש ושלמעשה, הכיבוש כמעט הסתיים. ואילו כשלא נוח לה – כמו במקרה הנוכחי – מניחה המדינה בצד את מראית העין של "ממשל עצמי", מעלה "נימוקים ביטחוניים" ומממשת את שליטתה המלאה בכל השטח ובכל תושביו.

השופטים דחו כמעט בזלזול את טענות העותרים כי לא ידעו על קיומו של הצו האוסר עליהם לבנות וכי הם בנו לאחר שהסתמכו על היתרים שקיבלו מהרשות הפלסטינית וקבעו כי התושבים עשו "דין לעצמם". לטענת בית המשפט, על התושבים היה לדעת על הצו. השופטים נתלו לשם כך בהוראות הצו המחייבות להביא את תוכנו "ככל הניתן", לידיעת התושבים, בין השאר באמצעות תלייתו בצירוף מפות קשות להבנה ברזולוציה נמוכה במשרדי המת"ק, ובטענות של נציגי המדינה בפניהם. זאת, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדות הרלבנטיות: מכך שהצבא לא נקט בכל פעולה כדי להביא את הצו לידיעת התושבים לפני נובמבר 2015, מכך שהצו הוצא שנים לאחר בניית הגדר ובניית המבנים, ואפילו אז – לא נעשה בשנים הראשונות דבר כדי לאכפו, ומכך שלא נעשה כל מאמץ אמיתי לוודא שהתושבים יודעים על קיומו של הצו – אפילו לא פעולה מתבקשת ופשוטה כמו הדבקתו על בתי התושבים.

לפסיקה זו של בית המשפט עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת. במקומות שונים במזרח ירושלים (כמו דחיית אל-בריד, כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט) ובאזורים אחרים בגדה המערבית (כמו א-ראם, קלקיליה וטול כרם וקלנדיה אל-בלד), בהם נבנו מבני מגורים רבים בסמוך לגדר ההפרדה. בנוסף, כתוצאה ממדיניות התכנון הישראלית שמונעת מפלסטינים לקבל היתרי בנייה, נבנו מבנים נוספים רבים ללא היתרים, בהעדר כל ברירה אחרת. פסק הדין האחרון נתן לישראל גושפנקה חוקית להריסתם של כל אלה, תוך שהוא מאפשר לישראל להסתתר מאחורי "טיעונים ביטחוניים" כדי לממש את מדיניותה הבלתי חוקית.