דילוג לתוכן העיקרי
תושב בדו אל-באבא ליד חורבות ביתו היום. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 16.10.17
תפריט
נושאים

מדיניות התכנון בגדה

מערכת התכנון הישראלית בגדה המערבית משמשת את המדינה כדי למנוע פיתוח פלסטיני וכדי לנשל פלסטינים מאדמותיהם. אמנם, המדינה נוקטת שפה תכנונית ומשפטית בהתייחסותה לנושא – "חוקי תכנון ובנייה", "תכניות בניין עיר", "הליכי תכנון" ו"בנייה בלתי חוקית" – מונחים המשמשים אותה גם עבור בנייה בהתנחלויות ובתוך גבולות ישראל. ואולם, בניגוד מוחלט ליישובים יהודיים בישראל ובהתנחלויות, בהם משמשים חוקי התכנון והבנייה להסדרת פיתוח ולאיזון בין צרכים שונים, בגדה מנצלת אותם ישראל למטרה הפוכה בדיוק: מניעת פיתוח, עצירת תכנון עתידי ומימוש צווי הריסה. כל זאת כחלק מתכנית פוליטית שמטרתה לאפשר לישראל לנצל כמה שיותר משטח הגדה לצרכיה, במקביל למזעור משאבי הקרקע העומדים לרשות התושבים הפלסטינים.

בהסכם אוסלו ב' שנחתם ב-1995 חולקה הגדה המערבית לשלושה סוגי אזורים – חלוקה שהייתה אמורה להיות בתוקף לתקופה של חמש שנים בלבד: אזורים שהיו ברובם שטח פלסטיני בנוי בעת החתימה על ההסכמים ובהם גרה (אז והיום) רוב האוכלוסייה הפלסטינית הוגדרו שטחי A ו-B. שטחים אלה – אשר אינם רציפים אלא מחולקים ל-165 "איים" הפזורים ברחבי הגדה – הועברו, באופן פורמלי, לשליטתה של הרשות הפלסטינית. כל שאר קרקעות הגדה, המהוות 61% משטחה, הוגדרו כ״שטח C״ –שטח רציף שבו שמרה לעצמה ישראל את השליטה המלאה בביטחון ובכל התחומים האזרחיים הקשורים לאדמות – לרבות תכנון, בנייה, תשתיות ופיתוח. חלוקה זו של הגדה היא מלאכותית ואינה משקפת מציאות גיאוגרפית או את המרחב הפלסטיני.

שטח C הוא האזור שבו טמון פוטנציאל הפיתוח האורבני, החקלאי והכלכלי של הגדה המערבית. ישראל מנצלת את שליטתה המוחלטת בתכנון ובבנייה בשטח זה ואוסרת על פלסטינים לבנות בו כמעט לחלוטין. בכ-70% משטח זה, המהווים כ-42% משטח הגדה כולה, נאכף האיסור באמצעות הגדרת שטחים נרחבים כ"אדמות מדינה", "אדמות סקר", "שטחי אש", "שמורות טבע" ו"גנים לאומיים"; באמצעות הקצאתם לשטחי שיפוט של התנחלויות ומועצות אזוריות; או באמצעות איסורים שהוחלו על השטח שכלאה ישראל בין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק.

ואולם גם ב-30% הנותרים של שטח C מיישמת ישראל מדיניות המונעת כמעט לחלוטין בנייה פלסטינית באמצעות סירוב גורף כמעט להנפיק היתרי בנייה לכל צורך שהוא – לבתים פרטיים, מבנים חקלאיים, מבני ציבור או מתקני תשתית. המנהל מסרב להכין ולאשר תכניות מתאר לרוב המכריע של היישובים הפלסטיניים בשטח C. כך, נכון לספטמבר 2015, מתוך 180 הקהילות שכל שטחן מצוי בשטח C, המנהל האזרחי הכין ואישר תכניות רק ל-16, ששטחן הכולל הוא 18,243 דונם - פחות מאחוז אחד של שטח C – ורוב רובו כבר בנוי. תוכניות אלה הוכנו ללא שיתוף התושבים והן אינן עומדות בשום קריטריונים תכנוניים מקובלים בעולם: גבולותיהן צמודים לשטח הבנוי של הכפרים באופן שאינו מותיר שטחי חקלאות ומרעה או עתודות קרקע לפיתוח עתידי. בין השנים 2010-2015 הכינה הרשות הפלסטינית 108 תכניות מתאר עבור 116 קהילות, ו-77 מהן כבר הוגשו לאישור גופי התכנון במנהל האזרחי. אולם, מאמצים אלה לא הניבו פרי ונכון לסוף שנת 2015 המנהל האזרחי אישר רק שלוש מהן, החלות על שטח של 570 דונם ( 0.02% משטח C).

סיכוייו של פלסטיני לקבל היתר לבנייה – גם כאשר מדובר באדמתו הפרטית – הם אפסיים. מנתוני המנהל האזרחי עולה כי בין 2010 ל-2014 הגישו 2,020 פלסטינים בקשות להיתרי בנייה. רק 33 מהן – 1.5% בלבד – אושרו. רבים נמנעים מלכתחילה מבקשת היתר בשל חוסר התוחלת בכך. בהיעדר כל אפשרות לקבל היתר ולבנות באופן חוקי, ובהתחשב בצרכיהם המשתנים של התושבים הפלסטינים, הם נאלצים לפתח את יישוביהם ולבנות את בתיהם ללא היתר. בכך נכפה עליהם לחיות תחת איום מתמיד שבתיהם ועסקיהם ייהרסו.

מדיניות זו של ישראל פוגעת לא רק בתושבים פלסטינים הגרים בשטח C אלא גם בתושבי מאות יישובים פלסטיניים השוכנים (במלואם או בחלקם) באזורים שהוגדרו כשטחי A ו-B. זאת מאחר שעיקר עתודות הקרקע של רבים מהיישובים הללו נמצאות בשטח C, והן כפופות לאיסורים שמטילה ישראל בשטח זה. הצורך בקרקעות לבנייה הלך וגדל עם השנים: החלוקה לאזורים השונים נעשתה באמצע שנות התשעים ומאז הוכפל כמעט היקף האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. הקרקעות בשטחי A ו-B נוצלו כמעט עד תום ובשל המחסור בדיור משמשות קרקעות רבות שנותרו פנויות בשטחי A ו-B לבנייה למגורים, גם אם הן מתאימות יותר לשימושים אחרים – כמו חקלאות.

המחסור בשטחים לבנייה למגורים מקשה על הרשויות הפלסטיניות גם לספק שירותים ציבוריים, המחייבים הקמה של מבני ציבור, כמו מרפאות ובתי ספר, וליזום תכנון שיכלול שטחים פתוחים לרווחת האוכלוסייה בתוך היישובים. מימוש הפוטנציאל הכלכלי של שטח C בתחומים כמו חקלאות, חציבת מינרלים ואבנים לבנייה, תעשייה, תיירות ופיתוח יישובים הוא חיוני לפיתוח הגדה כולה, ליצירת מקומות תעסוקה ולצמצום העוני. ניצול שטח C חיוני גם לתכנון אזורי ראוי ונאות עבור כלל יישובי הגדה, לרבות הנחת תשתיות וקישור הולם בין יישובים.

בניגוד למדיניות התכנון המגבילה ביישובים הפלסטיניים, זוכות ההתנחלויות הישראליות – השוכנות כולן בשטח C של הגדה המערבית – להקצאת שטחים נרחבים, לתכנון מפורט, לחיבור לתשתיות מתקדמות ולהעלמת עין מבנייה ללא היתרים. עבור ההתנחלויות הוכנו תוכניות מודרניות ומפורטות, הכוללות שטחי ציבור, שטחים ירוקים ובמקרים רבים צפיפות הבנייה בהן נמוכה. ההתנחלויות נהנות משטחים עצומים – לרבות שטחים חקלאיים שעליהם ניתן יהיה לפתח את היישוב בעתיד. מאחורי מדיניות זו של ישראל בשטח C עומדת תפיסה שלפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים ושאיפתה לספח לשטחה חלקים נרחבים ממנו. לכן, ישראל פועלת באופן עקבי להעמקת אחיזתה בשטח C, לניצול משאביו לטובת אוכלוסייתה שלה וליצירת מציאות קבועה של התנחלויות משגשגות מול נוכחות פלסטינית מינימלית. בכך מספחת ישראל דה-פקטו את השטח לשטחה היא ויוצרת נסיבות שיקלו עליה להשפיע על מעמד הקבע שלו.