דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

בעיניים פקוחות | בלוג הצילום

קורונה בבית לחם

אפריל 2020

מרווה ר'אנם, בצלםמרווה ר'נאם, רכזת מידע בבצלם, עברה להתגורר בבית לחם ימים ספורים לפני ששערי העיר נסגרו בגלל התפרצות מגיפת הקורונה. רשמיה והרשמים של ידידיה, המתגוררים בעיר, מופיעים בפרק מיוחד בבלוג הצילום.

ממעבר דירה מלא באנרגיות חיוביות לסגר כמעט מוחלט

אני בת 30, ילידת חיפה, ועוברת לגור בבית לחם - בבית גדול - לבד. בעיר די זרה, מוקפת מחסומים וגדר. בדרך לעבודה בירושלים ובחזרה אצטרך לעבור במחסום, אבל אחרי שבע שנים בירושלים מצאתי את דירת חלומותיי בעיר פלסטינית מרתקת - בבית אבן ישן, עם המון חלונות, אור ותקווה.

כשאמא שלי דאגה שיום אחד המחסומים ייסגרו ולא אוכל לבקר אותם, הרגעתי אותה שזה לא ייקרה. אני, שכותבת עבור בצלם דיווחים מפורטים על חסימת דרכים וסגירות כפרים בגדה, יודעת שזה יכול לקרות, אך ניסיתי לחסוך מאמא שלי דאגה.

ובכן - ב-9.3.20 זה קרה. וירוס כבש את האזור.

הנחיות משרד הבריאות גזרו עליי, כמו על כל תושבי בית לחם, 14 ימי בידוד. שאלתי את עצמי: " סגר? למה סגר!? כבר שבוע מתפרסמים מסלולי החקירות האפידימיולוגיות של משרד הבריאות של החולים בתוך ישראל, אבל את עריהם ויישוביהם איש אינו סגר!". זה היה הלם עבורי ועבור תושבי בית לחם והגדה. ידידים סיפרו לי שבשנת 2002 הוטל סגר מלא על בית לחם למשך 40 יום ושהם רגילים לכך, כביכול.

התחלתי את חיי החדשים: את העבודה עשיתי מהבית, את הבילויים עם החברים דרך שיחות וידיאו, ואת הגעגועים למשפחה הרגעתי מרחוק. כל מה שיכולתי לראות רוב הזמן זה את העולם הנשקף מחלוני ולפעמים דרך הדמיון.

יום אחד, כשיצאתי להצטייד, הבחנתי באיש מצלצל בפעמוני הכנסייה בראש המגדל ממול, וקולו של המואזין מהמסגד הקרוב הצטרף אליו. הלכתי למכונית שלי, בעיר הריקה. גשם ירד וכתבתי בראש תסריט על אחרית הימים.

14 ימי הבידוד חלפו להם, אך התפתחויות חדשות הכניסו את כל הארץ לבידוד. נאלצתי להחליט אם אשאר בבית לחם לבד, אלוהים יודע עד מתי, או אנסה לחזור להוריי, למרות הסגר והמחסומים.


ארזתי מזוודה, התנעתי את הרכב וחזרתי להורים. 


מרווה ר'נאם, רכזת מידע בבצלם.

חלון חדרי משקיף על בית כלא. מספרים שהכלא הוקם בבית שהיה שייך למשתף פעולה עם ישראל, והוסב למתקן כליאה פלילי. אני מסתכלת ותוהה: יכול להיות שכולנו חיים באשליה אחת גדולה? בבית כלא אחד גדול?
למדתי להכיר את ואדי א-תעאמרה, השכונה שממול, די טוב.
אם כבר סגר, אז אפשר למסגר את זה עוד יותר...
פארס אבו ג'בל, בן 26, רווק, בעלים של בר/פאב, תושב בית לחם: אני מרגיש שאנחנו חיים בתוך סיוט, חלום רע שלא נגמר. התרגלתי ללכת לפאב יומיום, לעבוד, לפגוש אנשים שונים, תיירים ומקומיים. עכשיו הפאב סגור ואין מי שיבוא.
בתקופה הזאת בן נכנס לחיים שלי: בן היה החתול של השכן הסקוטי שלי, שחזר למדינה שלו כשהכל כאן נסגר. אם לא היה לי את בן לא הייתי מסוגל לשרוד את המצב הקשה הזה, את הימים שלא עוברים ואת הריקנות והבדידות.
בן
חמדי אל-חרוב, בן 29, רווק, בעלים של אטליז, תושב ואדי פוכין: כבר כמה חודשים שאני עובד באטליז שאני ואחי פתחנו באזור שבין אל-ח'דר לבית ג'אלא. לא הספקנו אפילו להנות מהרווחים ומהעבודה, וכבר אנחנו צריכים לסגור. בהתחלה עוד יכולנו לנסוע מהכפר שלנו, ואדי פוכין, לכיוון אל-ח'דר ובית לחם אבל עכשיו כבר לא.
יש מחסומים בכל מקום ואנחנו צריכים אישור מיוחד מהמשטרה הפלסטינית כדי לצאת. אני כבר וויתרתי ובינתיים אני בבית. אחי לפעמים נוסע לאטליז כי יש לו אישור, אבל גם כשאנחנו פותחים אנשים לא מגיעים, כולם בבתים, מפחדים לצאת. המצב מדכא וכבר אין כוח ואנרגיות לכלום.
שאדי רמדאן, בן 25, רווק, תושב מחנה הפליטים א-דוהיישה שבבית לחם: כל העולם נמצא בסגר עכשיו, יכול להיות שכולם מרגישים עכשיו את מה שהעם הפלסטיני, שרגיל לסגר, מרגיש? היום יצאתי מהבית לראשונה אחרי שבעה ימים. כל הכניסות לעיר נסגרו על ידי הכיבוש הישראלי והרשות הפלסטינית. אין אנשים. אין אפילו ציפורים.
בתור פליטים שגורשו מבתיהם ב-48', ידוע שאנחנו נאחזים באדמה ובחקלאות. אולי בגלל זה הקמתי חממה על הגג. זה עוזר לי עכשיו לפרוק את התחושות השליליות שמעוררות החדשות על הווירוס. אולי אוכל לשתול כאן מספיק ירקות בשביל הצרכים של המשפחה שלי בתקופה המטורפת הזאת.
הקורונה היא חבר חדש, ויש בה משהו שמסמל שותפות גורל: הקורונה הרבה יותר חזקה מהכיבוש ומשפיעה עלינו ועל הישראלים באופן זהה. המוות משותף לנו ולהם. אבל בשעות הלילה מזדחלת לליבי תחושה איומה: מה יהיה עם המצב הכלכלי של המשפחה?! אם המצב הזה יימשך הרבה זמן – מה נעשה? מאיפה נשיג כסף לצרכים שלנו? האם אוכל לחזור לעבודה? שישה חודשים חיפשתי עבודה, וביום העבודה הראשון שלי הופיעה הקורונה בעיר. איזה ביש מזל!


בלוג הצילום בעיניים פקוחות של בצלם מופץ תחת רישיון ייחוס 4.0 בין־לאומי של Creative Commons. ניתן לעשות שימוש חופשי בתמונות המופיעות כאן, אך יש לציין את שם הצלם/ת ואת ארגון "בצלם" כיוצרים בכל שימוש פומבי בהן.