דיווחים

ישראל משתמשת בשני סוגי הליכים לכליאת פלסטינים תושבי הגדה המערבית: הפלילי והמנהלי. לכאורה מדובר בשני הליכים שונים לחלוטין, ואולם ההבדלים ביניהם דקים יותר משנדמה שכן בשניהם לא מתקיים הליך משפטי אמיתי. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבהליך הפלילי מועד השחרור ידוע מרגע גזר הדין ואילו בהליך המנהלי ניתן להאריך את הצו שוב ושוב. אולם, בחמישה מקרים מהשנתיים האחרונות שתחקר בצלם ביטל הצבא אפילו הבדל זה והעביר אסירים, ביום האחרון של ריצוי עונשם, למעצר מנהלי.

ביום רביעי, 18.9.19, הגיעה נאייפה כעאבנה, תושבת רמון בת 50 ואם לתשעה, למחסום קלנדיה ושלפה סכין משרוולה. מאבטחים ירו בכעאבנה ממרחק של כעשרה מטרים והפקירו אותה לשכב פצועה מדממת במשך כחצי שעה, ורק אז התירו את פינויה. מותה נקבע בבית החולים. השימוש בירי קטלני כאמצעי ראשון להתמודדות עם פלסטינים נושאי סכין, ובהם נשים וילדים, הפך לשגרה וזוכה לגיבוי אוטומטי. זאת, גם בהיעדר כל הצדקה לירי כזה וכשברור שניתן למנוע את הסכנה באמצעים אחרים.

סאמר ערביד נעצר באלימות ב-25.9.19, נחקר בעינויים בשב"כ ופונה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה. ביום שני, 7.10.19, אישרו שלושה שופטי בג"ץ את צו מניעת המפגש עם עורך דין שהוצא נגדו, לאחר שנמסר להם שחל "שיפור מסוים" במצבו. בהימנעם מהטלת הגבלות כלשהן על התנהלות החוקרים ועל אמצעי החקירה ומדרישת פיקוח חיצוני עליה, ובהתעלמותם מהעדרה של חקירה אמיתית נגד חוקריו והאחראים להם – אפשרו השופטים בהחלטתם לא רק את שלילתה של זכות המפגש, שהיא מזכויות היסוד המוקנות לעצירים, אלא גם את המשך חקירתו של ערביד בעינויים, ללא הגבלה.

התעמרות המשטרה בתושבי אל-עיסאווייה, עליה דיווחנו בחודש יולי, נמשכת עד היום, על אף שצומצמה מעט עם תחילת שנת הלימודים. במהלך הקיץ תיעד בצלם עשרה מקרים שבהם הפעילה המשטרה אלימות קשה נגד תושבים בשכונה ללא הצדקה, שלושה מהם מפורטים כאן. התנהלות זו של המשטרה היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הישראלית המיושמת במזרח ירושלים, במטרה להנציח עליונות דמוגרפית יהודית בעיר.

דו"ח חדש שמפרסם היום בצלם, "בכסות ביטחונית: המדיניות הישראלית בחברון כאמצעי להעברה בכפייה של תושביה הפלסטיניים", מראה כיצד ישראל נתלית בתירוצים ביטחוניים כדי ליישם במרכזה העתיק של העיר מדיניות שהפכה את חייהם של התושבים הפלסטינים לבלתי נסבלים על-מנת לגרום להם לעזוב את ביתם. מדיניות זו מתבססת על משטר הפרדה קיצוני שישראל מיישמת בעיר מזה 25 שנים, מאז הטבח שביצע ברוך גולדשטיין, במטרה לאפשר לקומץ מתנחלים לגור במרכזה של עיר פלסטינית צפופה. מדיניות זו היא הפרה של האיסור על העברה בכפייה – המהווה פשע מלחמה.

ב-4 באוגוסט 2019 עכבו חיילים את תחקירן בצלם נסר נוואג'עה במחסום שהציב הצבא בסמוך לכפר ח׳ירבת סוסיא שבדרום הר חברון, לאחר שראו במכוניתו דו"חות של בצלם. לטענת אחד החיילים במחסום, נדרש בירור שאין מדובר בחומרי הסתה. לאחר כעשר דקות, בתום הבירור, שוחרר נוואג'עה.

בצלם אבל וכואב את מותה של רינה שנרב בת ה-17 שנהרגה בידי פלסטיני ביום שישי האחרון ה-23.8.19 ומאחל החלמה מלאה לאחיה ולאביה. אסור שזהותו הלאומית או הדתית של אדם תהיה סיבה לפגיעה בו. בצלם מגנה כל פגיעה מכוונת באזרחים ישראלים ופלסטינים ושב וקורא לפוליטיקאים ולמנהיגים לנהוג באחריות ולהמנע מליבוי היצרים ומעגל הדמים.

חסימת הכניסות לכפרים הפכה כבר מזמן לאחת משיטות הדיכוי השגרתיות בהן משתמשת ישראל נגד פלסטינים תושבי הגדה המערבית, בטענה ליידוי אבנים. במחי יד, הצבא מעניש את כל תושבי הכפר והכפרים הסמוכים לו על אף שלא עשו דבר. במהלך החודשים יוני ויולי 2019, סגר הצבא באופן זה את הכניסות לשני כפרים, אוסרין שמדרום-מזרח לשכם ודיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה, למשך שבועות. ברור שאין כל קשר בין זריקת אבנים על ידי צעירים בכפר – שהתרחשה או לא התרחשה – לבין פגיעה זו באלפי בני אדם, שכל כולה ניצול שרירותי של הצבא את כוחו ואת סמכותו.

במהלך יוני 2019 מתנחלים פגעו ברכושם של פלסטינים בעשרה כפרים לפחות בגדה המערבית, שרפו בהם כ-1,800 עצים ועשרות דונם של שדות דגנים, עקרו יותר מ-700 שתילי ירקות והשחיתו לפחות 55 כלי-רכב. מעשי אלימות אלה, הנעשים בגיבוי הצבא, חוזרים על עצמם מדי חודש מזה שנים כחלק ממדיניות הממשלה, החותרת לצמצום העיבוד החקלאי הפלסטיני ולהעברה הדרגתית של השטחים שנזנחו על בשל החשש ממעשי האלימות – לידי המתנחלים. כחלק ממדיניות זאת נמנעות הרשויות מחקירה של הפשעים, והסיכוי ושהפורעים יענשו על מעשים אלה אפסי. עובדה זו ידועה היטב למתנחלים, כמו גם לפלסטינים – שנותרים חסרי הגנה.

מתחילת "הפגנות השיבה" במארס 2018 ועד לסוף יוני 2019, נהרגו מירי כוחות הביטחון 216 פלסטינים, בהם 43 קטינים ואלפים נפצעו. רובם המכריע - מירי חי. אולם, כוחות הביטחון עושים שימוש קטלני גם באמצעים לפיזור הפגנות, ובהם רימוני גז, שלא נועדו כלל לפגוע בגופו של אדם. לפחות 7 מההרוגים, בהם 4 קטינים, מתו עקב פגיעה של רימון גז בגופם. ירי זה אינו עומד לבדו אלא מהווה חלק ממדיניות הפתיחה באש הבלתי חוקית ובלתי מוסרית שישראל מיישמת מזה למעלה משנה בסמוך לגדר שברצועת עזה, שמעליה מתנוסס דגל שחור.