דיווחים

בערב ה-20.2.20 נסעו ארבעה נערים פלסטינים בני 15 כשלפתע הבחינו בג'יפ צבאי נוסע מולם, נגד כיוון התנועה. כדי למנוע התנגשות, הנהג הסיט את רכבו והתנגש בסלע. החיילים ירדו מהג'יפ, ירו על המכונית והיכו שניים מהנערים. נער אחד פונה לבית החולים ושלושת האחרים עוכבו במקום כשעתיים, במהלכן נחקרו על ידי אנשים שונים. הצבא מיהר לטעון לניסיון דריסה אך הנערים שוחררו בלא כלום. הקלות הבלתי נתפסת שבה חיילים יורים בפלסטינים, וטענות השווא שבהן מצדיק זאת הצבא מעוררות תהיות בנוגע למקרים בהם לא נותרו עדים פלסטינים שיוכלו להזים את טענות הצבא.

בימים שבהם העולם כולו מתמודד עם משבר בריאות חסר תקדים ומשתק, הצבא הישראלי מקדיש זמן ומשאבים להתעמרות בקהילות הפגיעות ביותר, שישראל מנסה לגרש ממקום מושבן מזה עשורים. התנכלות להתארגנות קהילתית, שנועדה לספק טיפול רפואי ראשוני לחולים, אינה רק מופע אכזרי במיוחד של שגרת ההתעמרות בקהילות אלה אלא גם הפרה של כללי התנהגות הומניים והומניטריים בסיסיים בשעת חירום. מן הראוי שבצבא ובממשלת ישראל יפנימו שבניגוד להם מגפות אינן מבחינות בין בני אדם על בסיס לאומי, דתי או אתני, ושגם בימים אלה – ודווקא בהם ובעיקר בהם – על ישראל מוטלת האחריות לבריאותם ושלומם של חמשת מיליון הפלסטינים שחיים תחת שליטתה.

בבוקר ה-23.2.20 חיילים ירו בשני פעילים בזרוע הצבאית של הגי'האד האיסלאמי ליד גדר המערכת בדרום הרצועה, הרגו אחד מהם ופצעו את השני. לטענת הצבא הירי בוצע לאחר שהשניים ניסו להניח מטען בסמוך לגדר. הפצוע הצליח לזחול מהמקום וחיילים ירו בשני צעירים שניסו לפנות את גופת ההרוג ופצעו אותם, אף כי לא נשקפה מהם סכנה לאיש. דחפור צבאי שהגיע למקום העמיס את גופת ההרוג על כפו תוך השחתתה וחטף אותה מהמקום. התנהלות מופקרת וגרוטסקית זו מפרה כל עיקרון משפטי או מוסרי שניתן להעלות על הדעת.

ב-7.2.20, במהלך הפגנה נגד תוכנית טראמפ ליד גדר ההפרדה סמוך לקפין, מצפון לטול-כרם, כמה עשרות צעירים הבעירו צמיגים ויידו אבנים ובקבוקים ריקים לעבר חיילים מעברה השני של הגדר. בשלב מסוים עלו החיילים על ג'יפ צבאי וחייל שישב ליד נהגו פתח את הדלת וירה כדור חי בצווארו של אחד המפגינים, בדר נפלה, בן ה-19, מבלי שנשקפה לכוחות סכנה כלשהי. גם במקרה זה, כפי שמוכיח ניסיון ארוך שנים, איש לא ייתן את הדין על המעשה – לא החייל היורה, לא מפקדו, ולא אלו שניסחו את ההוראות שאפשרו את הירי. כל עוד נמשכת מדיניות הטיוח, יימשך גם הירי הקטלני והבלתי חוקי בפלסטינים.

המשטרה ממשיכה גם בימים אלה במבצע ההתעמרות שלה בתושבי אל-עיסאוויה, הכולל מעצרי שווא של קטינים ונמשך מאז אפריל 2019

בעיירות עוורתא ובכיפל חארס שבצפון הגדה נמצאים קברים שיש המזהים כאתרים קדושים ליהדות. אחת לכמה חודשים הצבא חוסם את הכניסות אליהן ואוסר על תושביהן לנוע בתוכן כדי לאפשר כניסת מתפללים יהודים למשך הלילה. מאות המתפללים מקימים רעש רב, מותירים מאחוריהם לעיתים זוהמה ובחלק מהמקרים אף מקללים את התושבים ופוגעים ברכושם. כניסות אלו, והדרך שבה הן מתנהלות, הן ביטוי נוסף ובוטה למדיניות האלימה שמיישמת ישראל ברחבי הגדה המערבית, אשר נותנת עדיפות מוחלטת לאינטרסים של אזרחים יהודים על פני זכויותיהם של נתינים פלסטינים.

ניתוח בצלם של חוות דעת היועמ"ש בנוגע להעדרה, לכאורה, של סמכות שיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על המצב בשטחים, מעלה כי היא מסתמכת בעיקר על ציטוטים חלקיים ומגמתיים, על התעלמות מהוראות המשפט הבינלאומי ועל תיאור מופרך של המציאות. בניגוד לדבריו, לבית הדין יש סמכות לחקור – חקירה שהינה מתבקשת ונדרשת.

בצהרי ה-24.1.20 נכנסו חיילים בג'יפ צבאי לכפר דיר ניזאם שמצפון-מערב לרמאללה, התנפלו על נער בן 15 ליד המסגד והכניסו אותו לג'יפ. כשהגיעו למקום בני משפחתו ותושבים אחרים כדי לשחררו, חייל ירה ירי חי באוויר ואז בעובר אורח, ופצע אותו. החיילים הסיעו את הנער לבסיס צבאי שבו נחקר והוחזק עד הערב מבלי שמקום הימצאו נמסר למשפחתו. מבחינת רוב הציבור הישראלי והנהגתו, הצבא ופיקודו, מה שהתרחש בדיר ניזאם הוא חלק משגרה טריוויאלית. עבור בני האדם החיים תחת שליטתנו בדיר ניזאם – זוהי שגרה ברוטאלית מעוררת אימה, המצלקת ופוצעת את הנפש ואת הגוף.

חסימת כבישים, יידוי אבנים ובקבוקי תבערה על מכוניות ובתים, פלישה לכפרים בחסות החשיכה, הצתת מבנים ושדות, עקירת מטעים, פגיעה ברכוש, תקיפות פיזיות וירי: אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים הפכה כבר מזמן לעניין שבשגרה. האלימות הזו, הקשה והיומיומית, נועדה לדחוק את הפלסטינים מאדמתם ולהבהיר מי לדעתם הריבון בשטח - התנהלות הזוכה לגיבוי מלא מהמדינה. כדי לשקף טוב יותר את תכיפות האירועים וחומרתם, החלטנו להשיק באתר האינטרנט שלנו בלוג חדש, המתעדכן מדי חודש בחודשו, שייתן ביטוי לקולות האנשים החשופים למעשי אלימות אלה.