דיווחים

שכונת אל-חריקה נמצאת בחלקו הדרומי של מרכז העיר חברון (אזור H2) וגרים בה כ-3,000 תושבים פלסטינים. מאז הקמתה של ההתנחלות קריית ארבע בצמוד אליה בשנת 1972, סובלים תושבי אל-חריקה מהתנכלויות בלתי פוסקות של מתנחלים בחסות הצבא ושל חיילים. בחודשים יולי-נובמבר השנה תיעדנו חמש מהתקיפות הללו. אלה, כמו-גם מקרים שתיעד בצלם לאורך השנים מעידים עד כמה שבריריים, חשופים, ולא צפויים, הפכו חייהם של הפלסטינים בשכונה. מדיניותה של ישראל יוצרת מציאות חיים מייאשת ובלתי אפשרית עבורם וכך מובילה לנטישה של בתים ובתי עסק פלסטיניים.

הסרט הדוקומנטרי הראשון באורך מלא שהפיק בצלם, על אדמה ולחם, שביים מנהל מחלקת הווידיאו של הארגון, איהאב טרביה, יוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים התיעודי הבינלאומי באמסטרדם (IDFA). הקרנת הבכורה העולמית תתקיים הערב, 24 בנובמבר, ובהמשך השבוע יתקיימו הקרנות נוספות במסגרת הפסטיבל.

ב-3 בנובמבר, בשעות שלפני הצהריים, עיכבו חיילים בשכונת ג'בל ג'אלס בחברון את עבד א-ראזק אידריס, ילד בן 13, לקחו אותו לשכונת אל-חריקה, והוליכו אותו הלוך ושוב ברחובות כשעיניו מכוסות. לאחר מכן הם לקחו אותו למחנה צבאי סמוך, שם שאלו אותו על יידוי אבנים ואז שלחו אותו לביתו, לבדו. מקרה זה אינו חריג אלא רק חלק מהשגרה האלימה, המוכרת היטב, לה נחשפים תושבי חברון הפלסטינים מדי יום, כחלק מהמדיניות הישראלית בעיר.

על פי נתוני בצלם, ישראל מחזיקה כיום ביותר מ-50 גופות של פלסטינים שביצעו פיגועים או שלטענת הצבא ניסו לבצעם, ומסרבת להשיבן למשפחותיהם. החזקת גופות פלסטינים כקלפי מיקוח היא מדיניות ארוכת שנים, אך רק בינואר 2017 היא עוגנה בהחלטת קבינט. בג"ץ קבע תחילה כי איננה חוקית, אולם הפך פסיקה זו על פיה בדיון נוסף, בהרכב מורחב, בהתבסס על פרשנות בלתי סבירה של תקנות ההגנה (שעת חירום). מדיניות החזקתן של גופות כחפצים לסחור בהן, לצורך סחיטה, היא בזויה ושפלה, וגורמת סבל בית יתואר למשפחות. להלן סיפוריהן של שלוש מהן.

ב-18.10.19 לקחו חיילים, בניגוד לחוק, את קוסאי אל-ג'עאר, בן 10, מביתו, בעת שסייע לאביו לפנות פסולת בניין. החיילים גררו את קוסאיי מהמקום והכניסו אותו לג'יפ. לאחר שירו באוויר והשליכו רימוני גז כדי להרחיק את הוריו הם אזקו את ידיו של קוסאיי, כיסו את עיניו והסיעו אותו למוצב צבאי בהתנחלות, שם הושיבו אותו בחצר. לאחר שאביו הגיע למקום, שאלו החיילים את הילד בנוכחותו על יידוי אבנים. היחס לקוסאי בן העשר מכפר בית אומר הוא רק חלק משגרת השליטה והדיכוי שישראל אוכפת על כל הפלסטינים ברחבי הגדה המערבית, כחלק ממשטר הכיבוש.

החודש פרסמה הממשלה מכרז להקמתו של מתקן ראשון מסוגו להפקת אנרגיה מפסולת, בעלות המוערכת בכמיליארד ש"ח. לכאורה זוהי התפתחות חיובית בתחום איכות הסביבה, ואולם למעשה מדובר בהקמת מתקן בתוך שטח הגדה המערבית, בניגוד למשפט הבינלאומי האוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש על-ידי המדינה הכובשת, וכל זאת מעל לראשי האוכלוסייה הפלסטינית אשר כרגיל כלל איננה נשאלת לעמדתה בנושא, מיודעת או נלקחת בכלל בחשבון.

ב-18.10.19 הגיע רעד אל-בחרי, בן 25, למחסום באזור טול-כרם והתקדם ברגל אל המאבטחים המוצבים במקום. אל-בחרי לא שעה לאזהרות של פלסטיני שנכח במקום, ולא לקריאות ולירי באוויר של אחד המאבטחים. כשהגיע למרחק של כמה מטרים מהמאבטח, ירה בו האחרון והוא נפל. כשניסה להתרומם ירו בו כמה מאבטחים נוספים למוות, זאת על אף שלא נשקפה ממנו סכנה לאיש והמאבטחים היו חמושים וממוגנים היטב וברור שיכולים היו להתמודד עם הסיטואציה בדרך לא קטלנית. ירי חסר הצדקה זה אינו חריג אלא חלק ממדיניות שנוקטים כוחות הביטחון מאז אוקטובר 2015.

הפרקליטות הצבאית סגרה שלושה תיקי חקירה נוספים של הרג פלסטינים בידי חיילים, כך עולה ממידע שהעביר באחרונה דובר צה"ל לסוכנות החדשות AP. תחקיר שערך בצלם לגבי מקרים אלה בסמוך להתרחשותם בראשית 2018, העלה כי בכולם מעשה ההרג כלל לא היה מחויב המציאות. למרות זאת, ולמרות שאפילו לפי פקודות הצבא מקרים אלה לא היו צריכים להסתיים במוות, עצם קיומן של החקירות יצר שוב אשליה בנוגע לקיומו של מנגנון דין וחשבון מתפקד. בסופו של יום, וגם זאת באיחור ניכר, אחריתן של "חקירות" אלה גם היא טיוח.

ב-9.9.19 פסק הרכב מורחב של בג"ץ כי תקנות שעת חירום מסמיכות את המדינה להחזיק גופות של פלסטינים כקלפי מיקוח במשא ומתן עתידי. נכון להיום מחזיקה ישראל ב-52 גופות כאלה. הנשיאה חיות בחרה בפרשנות פתלתלה של תקנות ההגנה והתייחסה באופן שטחי כמעט להוראות המשפט הבינלאומי. פסק דין זה הוא רק חוליה נוספת בשרשרת, כאשר בית המשפט העליון שוב הוכיח את נכונותו להכשיר כמעט כל עוול כאשר מדובר בפגיעה בזכויות האדם של פלסטינים. בכך, השופטים לא רק מועלים בתפקידם אלא גם ממלאים תפקיד מרכזי בהכשרתו של משטר הכיבוש כולו.

ישראל משתמשת בשני סוגי הליכים לכליאת פלסטינים תושבי הגדה המערבית: הפלילי והמנהלי. לכאורה מדובר בשני הליכים שונים לחלוטין, ואולם ההבדלים ביניהם דקים יותר משנדמה שכן בשניהם לא מתקיים הליך משפטי אמיתי. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שבהליך הפלילי מועד השחרור ידוע מרגע גזר הדין ואילו בהליך המנהלי ניתן להאריך את הצו שוב ושוב. אולם, בחמישה מקרים מהשנתיים האחרונות שתחקר בצלם ביטל הצבא אפילו הבדל זה והעביר אסירים, ביום האחרון של ריצוי עונשם, למעצר מנהלי.