דיווחים

בכל השטח שבשליטת ישראל – בין הים לירדן – מתקיים משטר אחד הפועל לקידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים. משטר כזה הוא משטר אפרטהייד, בניגוד לתפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת משטר כיבוש זמני. המשטר הישראלי מממש את העליונות היהודית באמצעות הנדסה גיאוגרפית, דמוגרפית ופוליטית של המרחב. כך, בעוד היהודים מנהלים את חייהם במרחב אחד רציף, בו הם זוכים לזכויות מלאות ולהגדרה עצמית, פלסטינים חיים במרחב המפורק ליחידות שונות, כשבכל אחת מהן זכויותיהם נחותות מאלה של היהודים.

במהלך 2020 הרגו כוחות הביטחון 27 פלסטינים, בהם 7 קטינים. ב-11 מקרים לפחות שתחקר בצלם לא נשקפה סכנה לחייהם של אנשי כוחות הביטחון והירי בוצע ללא הצדקה. השנה, למרות משבר הקורונה, האיצה ישראל את קצב הריסת הבתים בגדה (כולל במזרח ירושלים), ו-1,006 פלסטינים, בהם 519 קטינים, איבדו את ביתם. בצלם תיעד השנה 248 מקרים בהם פגעו מתנחלים בפלסטינים או ברכושם – בגיבוי מלא של המדינה. וגם השנה נכפתה על הפלסטינים שגרה יומיומית ואלימה של כיבוש – כולל פלישות ליישובים, כניסות ליליות לבתים, הגבלות תנועה ומעצרים.

במסגרת מאמציה להשתלט על שטחים נוספים בגדה המערבית, אתמול הרסה ישראל את בתיהם של 44 פלסטינים (בהם 22 קטינים) וניתקה קהילות שלמות מתשתיות המים. ההריסות הן ביטוי הקצה של מדיניות ישראלית המבקשת לרוקן אזורים שלמים בגדה המערבית מתושביהם הפלסטינים באמצעות שימוש מתמשך באימונים צבאיים בשטחי מגורים וחקלאות, מניעת גישה לאדמות, איסור על בניית מבנים ועל חיבור לתשתיות בסיסיות והחרמות. כבר עכשיו, בנובמבר 2020 מספר הפלסטינים שישראל הרסה השנה את ביתם בגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) עולה על 900.

בדיון של תת-ועדת זכויות האדם של הפרלמנט האירופאי שהתקיים היום אחר הצהריים, חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, דיבר על הצורך הדחוף בפעולה אירופאית נחושה, שתבהיר לישראל כי לפגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים יש מחיר: "מדיניות החוץ האירופאית יכולה לגבות מחיר על הפרות זכויות אדם, באמצעות מינוף אפקטיבי של כוחה הנכבד של אירופה. ברור שההחלטה שלא לעשות כך היא בחירה פוליטית – אשר חותרת תחת המחויבות האירופית לזכויות האדם ומחלישה את הסדר הבינלאומי מבוסס החוק. בחירה זו אף מנרמלת את הדיכוי והדה-הומניזציה של פלסטינים, שכן – כך נראה – איש אינו צריך לתת את הדין על רמיסתם הנצחית."

כחלק מנירמול היחסים עם איחוד האמירויות, העדיפה ישראל, לפחות לעת עתה, להימנע מסיפוח מוצהר של הגדה המערבית. ואולם ישראל כבר סיפחה בפועל את הגדה מזמן והיא נוהגת בה כבתוך שלה, כאילו מדובר בשטחה הריבוני, ופועלת בה באופן חד צדדי כדי לקבע ולהנציח את שליטתה בה. וכך, עם שוך סערת הסיפוח הפורמלי, המציאות נותרה כשהייתה: ישראל זוכה שוב לחיבוקה החם של הקהילה הבינלאומית – שמשמעותו המשך מדיניות הנישול בלי לשלם על כך כל מחיר.

במהדורות החדשות דנים ב"תכנית הסיפוח" וב"חוק ההסדרה" – אך ישראל עסוקה, כמו בעשרות השנים האחרונות, בקביעת עובדות בשטח. כן סיפוח או לא סיפוח – כלי ההרס פועלים בשטח כבר שנים וישראל לא מפסיקה לנסות לגרש מבתיהם פלסטינים שאת אדמתם היא חומדת. היא עושה את זה תוך הפגנת אדישות מוחלטת לפגיעה הקשה ברכושם, בפרנסתם, בתשתיות המים והחשמל שהקימו בעצמם וביכולתם לתכנן את חייהם. לפעמים מדובר בקשישים, לפעמים בהורים לילדים, ובדרך כלל יש להם אדמות. הדבר היחיד שאין להם, וישראל דואגת שלעולם לא יהיה להם, הוא היתרי בנייה.

בחודש שעבר הגבירה ישראל את קצב הריסת הבתים בגדה המערבית: 151 פלסטינים איבדו את ביתם, בהם 84 קטינים. זאת, על אף הסכנה הברורה הגלומה באובדן קורת גג בימים אלה, בהם מגיפת הקורונה ממשיכה להתפשט ברחבי הגדה המערבית.

בימים שבהם העולם כולו מתמודד עם משבר בריאות חסר תקדים ומשתק, הצבא הישראלי מקדיש זמן ומשאבים להתעמרות בקהילות הפגיעות ביותר, שישראל מנסה לגרש ממקום מושבן מזה עשורים. התנכלות להתארגנות קהילתית, שנועדה לספק טיפול רפואי ראשוני לחולים, אינה רק מופע אכזרי במיוחד של שגרת ההתעמרות בקהילות אלה אלא גם הפרה של כללי התנהגות הומניים והומניטריים בסיסיים בשעת חירום. מן הראוי שבצבא ובממשלת ישראל יפנימו שבניגוד להם מגפות אינן מבחינות בין בני אדם על בסיס לאומי, דתי או אתני, ושגם בימים אלה – ודווקא בהם ובעיקר בהם – על ישראל מוטלת האחריות לבריאותם ושלומם של חמשת מיליון הפלסטינים שחיים תחת שליטתה.

הבוקר, יום שני, 22.7.19, החלו הרשויות הישראליות להרוס מבנים בשכונת ואדי אל-חומוס, השלוחה המזרחית של צור באהר במזרח ירושלים. זאת לאחר שבג"ץ דחה את עתירת התושבים וקבע כי אין כל מניעה חוקית להריסתם. סך הכל מתכוונת ישראל להרוס 13 מבנים, בהם לפחות 44 דירות, רובן הגדול בשלבי בנייה שונים. במבנים גרו עד הבוקר שתי משפחות המונות 17 בני אדם, מתוכם 11 קטינים וחלקם נבנו בשטחי A, עם היתרי בניה שהנפיקה עבורם הרשות הפלסטינית, המחזיקה בסמכויות התכנון בשטחים אלה. שכונת ואדי אל-חומוס שוכנת מחוץ לגבולה המוניציפלי של ירושלים ומהווה את העתודה הקרקעית העיקרית לפיתוח צור באהר. לפי הערכת ועד צור באהר גרים כיום בשכונה זו כ-6,000 איש –כרבע מאוכלוסיית צור באהר כולה.