דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
מהשטח
נושאים

אני דורשת זכות בסיסית: מים ראויים לשתייה

סיפוח? לא סיפוח? אנחנו ממשיכים

לפני מספר ימים הודיע ראש הממשלה שהסיפוח הפורמלי של חלקים מהגדה מושעה לעת עתה. בכירי הממשל האמריקאי וראשי האמירויות אמרו שלא רק "לעת עתה", אלא לעתיד הנראה לעין, או לתמיד, או. אולי. והשגריר פרידמן דווקא הסביר שהשעיה היא, מהגדרתה, זמנית. וקושנר אמר משהו, וישראל כ"ץ, וכן הלאה וכן הלאה.

לכל אורך החודשים האחרונים הועלו אינסוף ספקולציות בסוגיית הסיפוח הפורמלי. כמי שעוסקים, להבדיל, פשוט במציאות, בעובדות ובמשמעותן – אנחנו יודעים שהסיפוח בפועל התרחש כבר מזמן: ישראל שולטת בכל השטח, עושה בו כרצונה ומנצלת אותו לצרכיה. זה מה שמכתיב את המציאות, זה מה שמוביל להפרה בלתי פוסקת של זכויותיהם של מיליוני פלסטינים, ונגד זה אנחנו פועלים. לא ספקולציות, לא תיאוריות, לא הכרזות או הצהרות. עובדות.

ההתלבטות הפנים-ישראלית האם להכריז בקיץ 2020 באופן רשמי על חלקים מסוימים ממה שכבר מומש מזמן, או סתם להמשיך לדכא את הפלסטינים כמימים ימימה – ההתלבטות הזו כנראה תפסיק לטרטר באוזנינו לעת עתה. הנה מה שלא ייפסק – ושלא חדל לרגע: האלימות המאורגנת שישראל מפעילה כל העת נגד הפלסטינים, על מנת לשלוט ולנשל, לדכא ולחמוס.

ומה שעוד לא נפסק – ולא ייפסק – הוא המאבק של בצלם נגד כל זה: התיעוד, הניתוח ועבודת הסינגור. על קצת מכל זה, תוכלו לקרוא בניוזלטר להלן.


תודה על תמיכתכם,

חגי אלעד
מנכ"ל בצלם
 
שלום רב,

אני זוכרת ימים בהם זרמו מהברזים שלנו מים ראויים לשתייה. זה היה לפני שלושים שנה, כשהייתי צעירה. אפשר היה פשוט לפתוח את הברז ולשתות מים מתוקים. הימים האלה חלפו ועברו להם. היום המים בברזים שלנו מזוהמים ומזיקים וגורמים לנו בעיקר למצוקה ולעוגמת נפש. אבל אני עדיין כל הזמן מחכה להם ומוצאת את עצמי חושבת עליהם 24 שעות ביממה: האם יש במקרה מים בברז? האם הפעלתי את המשאבה? אין עזתי אחד שאינו טרוד בשלל הבעיות הנובעות מהמחסור במים:

המים בצנרת מזוהמים ומלוחים, אבל אין לנו ברירה אלא להשתמש בהם לניקיון ולרחצה. הם גורמים לנגעים בעור ולזיהומים. קשה לקלח תינוק במים האלו ואי אפשר להשקות בהם עצי פרי, אבל אלה המים שיש לנו.

המים מגיעים רק מדי פעם, ממש כמו החשמל, ואנחנו נאלצים לארוב להם וממתינים להם בקוצר רוח. הרבה פעמים המים והחשמל אינם מגיעים באותן שעות. כשיש מים אבל אין חשמל, אנחנו לא יכולים להפעיל את המשאבות שמזרימות אותם מהברז למכלי האגירה שעל הגג. כשזה קורה, בעלי נאלץ לעלות ולרדת, עשרות פעמים, ולמלא את המכלים עם דליים. קורה שימים שלמים פשוט אין מים בצנרת. בקיץ, בחום המצמית, אנחנו חיים בחרדה מתמדת להישאר בלי מים.

את מי השתייה צריך לקנות ממכלית שמספקת אותם על-פי הזמנה. הם מגיעים ממפעלי התפלה פרטיים ולא מפוקחים, הנשענים על טכנולוגיה מיושנת ואינם מקפידים על תחזוקת הציוד – כך שגם המים האלו אינם נקיים.

רצועת עזה סובלת מצפיפות ומחסור כרוני במים, ומשאבי המים העומדים לרשותנו לא מספיקים עבור האוכלוסייה הגדלה, בעיקר בעונת הקיץ. ישראל אמנם יצאה מהרצועה, אבל היא ממשיכה לשלוט בנו מבחוץ – בחשמל, במים ובחיי האנשים. היום קודם כל, עוד לפני שאני מבקשת להסיר מאיתנו את המצור ולשחרר אותנו מהכיבוש, אני רוצה מים. מים טובים ונקיים.

בברכה,
אולפת אל-כורד, תחקירנית שטח בבצלם  
החודש בבצלם:

רוצים לקרוא עוד על מצוקת המים בעזה? פרק נוסף של בלוג הצילום שלנו לוקח אתכם לשם. ארגון הבריאות העולמי קבע כי צריכה מינימלית של מים עומדת על 100 ליטרים לנפש, ליום, ובשעה שאזרחי ישראל נהנים מצריכה של כ-200 ליטרים לנפש ביום – בעזה היא עומדת על 88 ליטרים בלבד. המספר הזה אינו מפתיע: אקוויפר החוף, מקור המים הזמין היחיד עבור תושבי עזה, מזוהם עקב שאיבת יתר וחדירת מי שפכים, ו-97% ממימיו מסוכנים לשתייה. חמור יותר - הערכות מדברות על כך שכ-68% מהמים המים המותפלים, אותם רוכשים התושבים מספקים פרטיים לשתייה ולבישול, מזוהמים גם הם.

פרק אחר בבלוג הצילום עוסק במדיניות הריסת הבתים בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. מתחילת השנה ועד סוף מאי 2020 הרסה ישראל ברחבי הגדה (להוציא מזרח ירושלים) 30 יחידות דיור. כתוצאה מכך 130 בני אדם איבדו את ביתם, 68 מהם קטינים. במזרח ירושלים הרסה ישראל 31 יחידות דיור ו-112 בני אדם, בהם 53 קטינים, איבדו את ביתם. פלסטינים נאלצים לבנות ללא היתרים לא מבחירה אלא בגלל שישראל מסרבת להנפיק להם כאלה. כך, הם נאלצים לחיות באי וודאות, תחת איום מתמיד בהריסה של בתיהם, של מקורות פרנסתם ושל התשתיות עליהן הם מתבססים. כך הולכים ההורסים.

אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים – פגיעה בגופם, ברכושם ובאדמותיהם – הפכה כבר מזמן לחלק משגרת הכיבוש ולאחרונה תיעדנו מקרי אלימות רבים כאלה שהתרחשו בכל רחבי הגדה המערבית: עשרות מתנחלים יצאו לתקיפות ופשיטות מאורגנות, ששיבשו את חייהם של פלסטינים, איימו עליהם וגרמו להם לחבלות ונזקים: במהלך יוני, לדוגמה, תיעדנו 31 אירועי אלימות שונים, בהם 9 מקרי תקיפה גופנית, 5 תקיפות בתים ו-11 מקרים במהלכם נגרם נזק לרכוש ולתוצרת חקלאית. בשלושה מקרים נוספים נגרם נזק לרכוש פרטי. כך נראית אלימות מתנחלים בשירות המדינה.

כמה קל להפוך את היוצרות, ולהלבין תקיפה אלימה של פלסטינים בידי חיילים על-ידי האשמת הקורבן. בשני מקרים שבצלם תיעד באפריל ובמאי, מתנחלים ניסו להפוך את היוצרות: הם תקפו פלסטינים ואחר כך – כמו קוזאק נגזל – טענו שאלו תקפו אותם. במקרים המתוארים הקורבנות מצאו עצמם מותקפים פעמיים: בפעם הראשונה על-ידי המתנחלים – בגיבוי הרשויות, ובפעם השנייה על-ידי הרשויות – בעידוד המתנחלים.

במקרה אחר, חיילים נקטו בדרך דומה והאשימו את הקורבנות ב"ניסיון פיגוע". בבוקר יום שני, 25.5.20, פורסם בכלי התקשורת כי שני פלסטינים ניסו לדקור חיילים בגדה המערבית. אולם, כפי שהעלו בדיקה של עיתון הארץ ותחקיר בצלם, לאמיתו של דבר מתנחל, המלווה בחיילים, הגיע לשדה בו קצרו בני משפחה פלסטינית תלתן, לא רחוק מתורמוסעיא. תחילה הורו להם החיילים לכרוע ברך ובהמשך ירו בשניים מהם וסירבו להגיש להם עזרה. שיתוף פעולה בין הצבא לבין מתנחלים במעשי אלימות אינו דבר חדש ובצלם דיווח על התנהלות זו פעמים רבות.

אשר לשגרת הכיבוש: עשרות חיילים פלשו לשני בתים במחנה הפליטים אל-פוואר, בחיפוש אחר שלושה מבני משפחת אבו השהש, ותקפו בני משפחה שלא נחשדו בדבר. בבית הראשון הם היכו שלושה מבני המשפחה ופוצצו ארון חשמל, בשני שיסו בדיירים כלב והיכו אחד מהם. מיד לאחר פעולת החיילים התקשר איש שב"כ אל בני המשפחה ודרש כי בני משפחה אחרים, שלא נכחו במקום, יסגירו את עצמם. באחד המקרים איים איש השב"כ כי חיילים יגיעו לבית שוב ויהפכו אותו ל"שדה קרב". כניסות חיילים באישון לילה לבתי פלסטינים, כשהם מעירים את כל בני הבית, בהם ילדים, הפכו כבר מזמן לחלק משגרת הכיבוש האלימה. זוהי רק דוגמא נוספת לאופן שבו מנצל הצבא את כוחו, גם בימים אלה של מגפה וכשסגר מוטל על רוב הגדה המערבית.



 
בצלם בתקשורת:

"אם הערכים שלנו הם עליונות על פלסטינים, אז כן, אני בוגד". מנכ"ל בצלם לא נבהל מסיפוח. חגי אלעד בראיון עם רוית הכט בהארץ.
הרגת פלסטיני? תקבל עבודות רס"ר, מאמר דעה של עמית גילוץ, דובר בצלם, ב-ynet.
העונש המסתמן לחייל שירה למוות בפלסטיני שטיפל בפצוע: 3 חודשי עבודות שירות, אוהד חמו ב-N12.
החללית של איחוד האמירויות לא נותנת תקווה לפלסטינים, מאמר דעה של חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, בהארץ.
לפי שופט המחוזי, אי שוויון צריך ליישם באופן שוויוני, עו"ד יעל שטיין, מנהלת המחקר בבצלם, בטור דעה בשיחה מקומית.
רוצים תכנון? לִמְדּוּ מממשלת ארץ ישראל, עמירה הס בהארץ.
נורת האזהרה מפני אלימות משטרתית היתה צריכה להידלק כאן מזמן, נגה וולף בשיחה מקומית.