דילוג לתוכן העיקרי
תפריט
נושאים

דמוקרטיה נוסח ישראל, 8.4.19

 

שלום, 

מחר הבחירות. פעם נוספת, הפעם ה-15 מאז החל הכיבוש, הן תתקיימנה כאשר ישראלים מצביעים על גורלם הם – ועל גורלם של מיליוני נתינים פלסטינים. הניו יורק טיימס פרסמו אתמול מאמר שכתבתי: על המציאות בשטחים; על הבחירות ושלילת זכויות פוליטיות; ועל "עסקת המאה" הצפויה, שאיננה יותר מאשר המשך של "עסקת החצי-מאה", שהיא העִסקה האמיתית באמצעותה שולטת ישראל בפלסטינים ללא מחיר בינלאומי. תרגמנו את המאמר לעברית, ואתם מוזמנים לקוראו כאן למטה.
 
תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה, הכיבוש יהיה כאן גם אחרי מחר. וגם אנחנו. עד לסיום הכיבוש. עד אז: אנחנו זקוקים לאמונכם ולתמיכתכם. כל תרומה תתקבל בברכה.

תודה רבה, 
 
חגי אלעד
מנכ"ל בצלם
 

דמוקרטיה, נוסח ישראל

בחירות, תוכנית שלום – וכיבוש אינסופי.

הנשיא טראמפ מכנה את תכנית השלום שלו "עסקת המאה". מתי היא צפויה, סופסוף, להתפרסם?

ברור שלא לפני 9 באפריל, מועד הבחירות בישראל. אבל כמה זמן אחריהן? "תוך פחות מעשרים שנה" השיב לאחרונה מזכיר המדינה מייק פומפאו, בטון לא מחייב, לוועדה בקונגרס.

בכל אופן, תוכניות שלום אמריקאיות הן לא דבר חדש. מישהו זוכר, למשל, את תוכניות רוג'רס – כפי שנקראו תוכניות השלום של מזכיר המדינה ויליאם פירס רוג'רס, ששירת תחת הנשיא ניקסון לפני חמישים שנה? ב-1970, כאשר דנו בשנייה מבין תכניותיו בכנסת, אחד הח"כים העריך כי "תוך זמן לא רחוק, שנה, שנה וחצי, שנתיים לכל היותר, הדבר שנקרא 'שטחים מוחזקים' לא יהיה יותר, וצה"ל ייסוג אל תוך גבולותיה של ישראל".

כמובן ש"הדבר" רחוק מ"לא להיות יותר". בזמן שתוכניותיו של רוג'רס נמוגו ונשכחו – נמחקות תחת עוד ועוד תכניות שהוצגו על-ידי רצף של נשיאים אמריקאים – המציאות בשטחים הפלסטיניים הכבושים לא עצרה מלכת. הכיבוש הישראלי התפתח והעמיק: עזה הפכה לכלא הפתוח הגדול בעולם, מופגזת לכדי הכנעה מדי כמה שנים; מזרח ירושלים סופחה רשמית לישראל; והגדה המערבית הפכה לארכיפלג של בנטוסטנים פלסטיניים, מוקפים בהתנחלויות, בחומות ובמחסומים, חשופים לשילוב של אלימות מדינה ואלימות מתנחלים. ועדיין, ההישג הישראלי האמיתי היה לא רק מימושם של כל אלו, אלא היכולת לעשות זאת ללא דין וחשבון, מבלי לשלם מחיר בינלאומי, ותוך שמירה, איכשהו, על המותג התדמיתי רב הערך של "דמוקרטיה תוססת".

ההיסטוריה של חמישים השנים האחרונות היא זו שבה עלינו להכיר כעִסקה האמיתית: העסקה שכבר בתוקף, עסקת החצי-מאה. תנאיה הם אלו: ככל שישראל מקדמת את מפעל הכיבוש תוך הפעלת מידה של ברוטליות בדיוק מתחת לסף התגובה הבינלאומית – יוּתר לה להמשיך, בד בבד עם הטבות בינלאומיות מגוונות, שתוצדקנה בהתחייבויות נאצלות-אך-חלולות, למה שראש הממשלה נתניהו כינה לאחרונה "הערכים המשותפים של חירות ודמוקרטיה".

מה שמביא אותנו ל-9 באפריל, היום בו ישראלים יצביעו לפרלמנט השולט גם באזרחים ישראלים וגם במיליוני נתינים פלסטינים מהם נשללת זכות זו. המתנחלים הישראלים בגדה לא נדרשים אפילו להגיע לקלפי בתוך ישראל כדי להצביע על גורלם של שכניהם הפלסטינים. אפילו המתנחלים בלב חברון יכולים להצביע ממש שם, בקלפי שבה רשומים 285 מצביעים (מתוך אוכלוסייה של כאלף מתנחלים), מוקפים בכ-200,000 פלסטינים משוללי זכות הצבעה. או כפי שישראל קוראת לזה: "דמוקרטיה".

זו הפעם ה-15 בה מתקיימות בחירות מאז החל הכיבוש, וככל הנראה במערכת הבחירות הנוכחית חייהם של פלסטינים עלו לדיון פחות מאי פעם – אלא אם כן הוזכרו כדי לספור את מתיהם ולחגוג את הרס חייהם. בתחילת השנה, רב-אלוף בני גנץ, כעת מנהיג מפלגת "המרכז" שהיא המאתגרת המרכזית של ראש הממשלה נתניהו, פרסם וידיאו המבליט כמה "מחבלים" פלסטינים נהרגו בעזה בקיץ 2014, תחת פיקודו כרמטכ"ל (על-פי תחקיר בצלם, מרבית ההרוגים הללו היו למעשה אזרחים, מתוכם למעלה מ-500 ילדים). מר נתניהו הבטיח, מצידו, שאם יישאר בתפקידו, הכיבוש יימשך. "לא אחלק את ירושלים, לא אעקור אף ישוב ואדאג שנשלוט בכל השטח ממערב לירדן", אמר בראיון במוצאי שבת.

במקום לעסוק בזכויותיהם של פלסטינים ובחֵירוּתם, עונת הבחירות התמקדה בכתבי האישום בעבירות שחיתות, שככל הנראה יוגשו נגד נתניהו. אבל האם זה באמת משנה עבור משפחה פלסטינית שבנה ייהרג מבלי שאיש ייתן על-כך את הדין, או שביתה ייהרס על-ידי דחפור ישראלי, אם ראש הממשלה האחראי למדיניות זו מושחת – או "נקי כפיים"?

ובזמן כלשהו אחרי ה-9 באפריל, אולי ניווכח מהי בדיוק ה"עסקה" שממשל טראמפ הוגה. למעשה, אי אפשר שלא לתהות האם אנחנו לא רואים בעצם כיצד עסקה זו מתעצבת לנגד עינינו הלכה למעשה: במאי שעבר, ממשל טראמפ העביר את שגרירות ארצות הברית מתל-אביב לירושלים; כמה חודשים לאחר מכן, קוצץ הסיוע לפלסטינים ולסוכנות האו"ם המסייעת לפליטים פלסטינים; ולאחרונה, ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, בצעד שנחגג על-ידי בכיר ישראלי כמסמן את העתיד לבוא בכל הנוגע לגדה המערבית.

קשה לדמיין ש"עסקת המאה" לא תהיה המשכה של עסקת החצי-מאה. דיוויד פרידמן, השגריר לישראל, אמר זאת פחות-או-יותר בראיון לוושינגטון אקזמינר, כשציין כי הממשל "מעונין לראות אוטונומיה פלסטינית משופרת משמעותית, כל עוד אין הדבר מסכן את הביטחון הישראלי". אבל פלסטינים ראויים לחירות מלאה, לא לאוטונומיה משופרת בשיווק אמריקאי, שמשמעותה לא יותר מאשר המשך הכיבוש. כלומר, עתיד שאינו מבוסס לא על צדק ולא על החוק הבינלאומי, אלא על עוד שליטה, דיכוי ואלימות מדינה.

אם הקהילה הבינלאומית לא תסיר מהשולחן את עסקת החצי-מאה, ותכפה בכך על ישראל סופסוף לבחור בין המשך דיכוי הפלסטינים לבין מחיר משמעותי, הכיבוש יימשך. ממשל טראמפ, בוודאי, לא יעמוד במשימה. אבל האו"ם, מועצת הביטחון, מדינות מרכזיות החברות באיחוד האירופי – שותף הסחר המוביל של ישראל – ודעת הקהל הבינלאומית יכולים לעשות זאת. ועל אמריקאים המאמינים בכנות בזכויות אדם ודמוקרטיה, לא כסיסמאות ריקות או קלפי מיקוח, אלא כדרישות אותנטיות, להפסיק לחכות לבחירות לנשיאות ב-2020 על מנת לעשות שימוש בכוחם הפוליטי.

יחד עם השתלטות שיטתית על אדמות והטלת מגבלות על חופש התנועה, שלילת זכויות פוליטיות הייתה מאבני היסוד של האפרטהייד בדרום אפריקה, מדינה שהחשיבה עצמה גם לדמוקרטיה.

ישראלים רבים ייראו ב-9 באפריל חגיגה של דמוקרטיה. אז זהו, שלא. יום הבחירות אינו יותר מתזכורת כואבת למציאות בלתי דמוקרטית בעליל, מציאות שממשל טראמפ יישמח להנציח – וששאר הקהילה הבינלאומית תאפשר להמשיך, עד שסופסוף תישיר למציאות מבט. אנחנו, קרוב ל-14 מיליון בני אדם החיים על האדמה הזאת, זקוקים לעתיד שראוי להיאבק למענו: עתיד המבוסס על צלם האנוש המשותף לפלסטינים וישראלים, המאמינים בעתיד המבוסס על צדק, שוויון, זכויות אדם ודמוקרטיה – לכולנו.

  מתנחל מצביע בהתנחלות בית-אל | רויטרס/ גוראן תומסביץ׳