דילוג לתוכן העיקרי
שכונת ואדי יאסול. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 11.6.19
תפריט
נושאים

שימור עליונות יהודית: עיריית ירושלים תהרוס שכונה שלמה ותותיר 500 תושבים ללא קורת גג

שכונת ואדי יאסול נמצאת בין השכונות אבו תור וסילוואן ובצמוד ל"יער השלום". בשכונה גרים כיום, לפי נתוני משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים, קרוב ל-500 בני אדם. העירייה הוציאה צווי הריסה לכל בתי השכונה וכל המשפחות נמצאות בסכנת גירוש. בסוף אפריל, היא כבר מימשה שניים מהצווים וגירשה שתיים מהמשפחות.

התושבים הקימו את השכונה בראשית שנות התשעים, בשטח שנמצא בבעלות פלסטינית פרטית. השכונה צמודה ליער, ששטחו היה גם הוא בבעלות פרטית והופקע מבעליו ב-1970. בשנת 1977 הגדירה עיריית ירושלים את שטח היער ואת השטח שעליו הוקמה מאוחר יותר השכונה כשטח ירוק האסור בבנייה.

בשנת 2004 התארגנו תושבי השכונה והגישו לוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תכנית מפורטת להכשרת בתיה. הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה דחתה את התכנית בשנת 2008 בטענה שהיא נוגדת את הוראות תכנית המתאר 'ירושלים 2000', בה נקבע שיש לשמר את השטח שעליו הוקמה כשטח ירוק.

במקביל, העירייה והקרן הקיימת לישראל – האחראית על ניהול היער – אישרו לעמותת המתנחלים אלע"ד לקדם בשטח היער תכניות למתקני קמפינג לצורך הלנת קבוצות ,כולל הקמת מתקן האומגה הארוך מסוגו בארץ. חלק ממתקנים הללו כבר הוקמו בתוך היער, בלי שהתקבלו עבורם היתרי בנייה. העיריה הוציאה נגדם צווי הריסה, אך היא נמנעת מיישומם.

רחוב בוואדי יאסול. משמאל, האוהל שהוקם על הריסות בית בורקאן. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 19.5.19

לעומת זאת המדינה הגישה במהלך העשור האחרון כתבי אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים נגד כל בעלי הבתים בוואדי יאסול וזה הוציא צווי הריסה לכל הבתים והטיל קנסות בגובה של עשרות אלפי שקלים על כל משפחה. שלוש מהמשפחות ערערו על החלטות אלה לבית המשפט המחוזי, שדחה בחודש אפריל את הערעור בטענה שאין "אופק תכנוני ברור וקרוב" לאישור תכנית חדשה המכשירה את בתיהם או את שאר בתי השכונה. ערעור שהגישו המשפחות לבית המשפט העליון נדחה אף הוא.47 משפחות נוספות הגישו בסוף אפריל לבית המשפט המחוזי בקשה לצו ביניים לעיכוב ביצוע צווי ההריסה, אך בית המשפט טרם הכריע גם בבקשה זו. כתוצאה מכך נשקפת עדיין לכל בתי השכונה סכנת הריסה מיידית.

מדיניות התכנון בירושלים שואפת מאז 1967 ועד היום לקבע עליונות דמוגרפית יהודית בשטחי העיר ואינה מאפשרת כמעט בנייה בהיתר בשכונות פלסטיניות. תכניות המתאר שהעירייה הכינה לשכונות אלו נועדו בעיקר להגביל ולצמצם את אפשרויות הבנייה, בין השאר באמצעות הגדרה של שטחים נרחבים כשטחים ירוקים פתוחים, כדי למנוע מפלסטינים לבנות בהם. מצוקת המגורים כפתה על התושבים לבנות ללא היתר. בתחילת שנות האלפיים העריכה העירייה כי ישנן כ-20,000 דירות שנבנו ללא היתר במזרח העיר. הערכה זו ניתנה לפני ניתוקם של כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט מן העיר באמצעות גדר ההפרדה, שמאז נבנו בהם מבני קומות רבים.

השופטים שדנו בערעורים שהגישו תושבי השכונה על צווי ההריסה שהוצאו לבתיהם בחרו להתעלם ממדיניות מוצהרת זו, המיושמת בעיר מזה למעלה מחמישים שנה, ובחרו להתמקד אך ורק בשאלה האם היו או לא היו לתושבים היתרים. זאת, כמנהגם של בתי המשפט הישראליים מאז ומתמיד. כך, קבעה שופטת בית המשפט המחוזי חנה מרים לומפ כי "אין להם אלא להלין על עצמם" היות שבחרו לבנות בלי היתר ולא המתינו לשינוי המצב התכנוני. שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון סירב להתייחס לטענת התושבים בדבר אפליה תכנונית ובדבר הימנעות עיריית ירושלים מקידום תכנית שתסדיר את הבנייה במקום בנימוק שהיא אינה מתאימה "לדיון במסגרת ההליך הפלילי".

ב-30.4.19 הרסה העירייה שני בתים ושני מחסנים בשכונת ואדי יאסול, והותירה 11 בני אדם, מתוכם שבעה קטינים, ללא קורת גג.

ביתו של אנס בורקאן, מראשוני התושבים בוואדי יאסול, נהרס על-ידי העירייה ב-30.4.19 ובמהלך ההריסה שוטרים ירו בו כדור ספוג, שלא חדר לגופו, הכו אותו ועצרו אותו. בורקאן, בן 31, פועל בניין, נשוי ואב לארבעה ילדים בני שנה עד תשע, סיפר בעדותו שמסר ב-8.5.19 לתחקירן בצלם עאמר עארורי:

אנס בורקאן. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 5.6.19

המשפחה שלי במקור מהעיר העתיקה. בשנת 1992 אבא שלי בנה את הבית בוואדי יאסול – שני חדרים, שירותים ומטבח עם גג מפח - בחלקת אדמה שהוא רכש בשטח של 2.5 דונם בערך. התחביב שלו היה גידול דבורים ולכן הוא רצה לעבור לשם בוואדי יאסול אפשר היה לנשום ולהתאוורר מהצפיפות של העיר, ליהנות מהנוף ולשמוע ציוצי ציפורים. בשנת 1996 אחי קוסאיי בנה עוד בית ליד הבית של שבנה אבא שלי. בשנות התשעים לא היה עוד בתים באזור ואנשים צחקו עלינו שבחרנו לגור במקום מבודד שאין בו מים וחשמל. אבל אבא שלי, שעבד בעירייה כמנקה רחובות, הצליח בזכות הקשרים שלו לחבר את הבית למים וחשמל. הוא קיבל מפקידים בעירייה מסרים מרגיעים שהבתים שם לא גורמים נזק ולא מסכנים פרויקטים עירוניים.

אחרי 1997 התחילו להגיע עוד אנשים לשכונה וכבר בשנת 1998 ניסינו לקדם תכנית מתאר לשכונה כדי שנוכל לחבר את כל הבתים לרשתות המים, החשמל והטלפון. העירייה סירבה לשתף אתנו פעולה וסירבה לכל ההצעות בטענה שהאזור אמור לשמש כשטח ירוק.

כשהתחתנתי בשנת 2009 אני נשארתי לגור בבית הזה עם אשתי וההורים והאחים והאחיות שלי עברו לשכונת אבו-תור.

בשנת 2013 אני וקוסאיי וכל שאר בעלי הבתים בשכונה קיבלנו צווי הריסה. פקיד בעירייה הזמין אותי ואת אחי לפגישה, שבה הוא אמר: "כל אירוע ביטחוני שקשור לאחד מתושבי השכונה יוביל לזירוז ההריסות בשכונה". לקחנו עורך דין שהצליח לדחות את ביצוע צווי ההריסה במשך שנתיים. בשנת 2015 קיבלנו קנסות – אני בסכום של 50 אלף שקל ואחי בסכום של 55 אלף שקל. אנחנו משלמים אותם עדיין בתשלומים - 500 שקל בחודש.

בסוף 2018 עורך הדין הודיע לנו שהעניינים עם העירייה הגיעו למבוי סתום. במארס 2019 בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שלי ושל אחי על צווי ההריסה, וב-17.4.19 העירייה הרסה מחסנים וצריפים של שכנים שלנו, אבל לא את הבתים עצמם. אני ואחי הבנו שהגיע רגע האמת ושהיום שבו יהרסו את הבתים שלנו מתקרב. המשפחות שלנו חיו בפחד ודאגה, לאוכל לא היה טעם ולא הצלחנו לישון. היינו במצב של ייאוש ואבדן תקווה.

יום לפני חג הפסח הגיעה ניידת משטרה והשוטרים ומסרו לאשתי ולאשתו של אחי את צווי ההריסה. עורך הדין אמר שההריסה לא תבוצע בחג הפסח ובעזרת השם גם לא בחודש רמדאן שאחריו. אני ואחי שמרנו בלילה בתורות כי הדחפורים היו יכולים להגיע בכל שעה.

חורבות בית משפחת בורקאן. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.19

בינתיים, אשתי ואני ארזנו את הבגדים והחפצים שלנו בשקיות ניילון כדי להתכונן להגעת הדחפורים. התחלנו לחפש דירות להשכרה ונדהמנו מיוקר דמי השכירות מחוץ לסילוואן ולאבו-תור. בית שמתאים למשפחה שלי, מספיק גדול, עם תשתית סבירה שיהיה גם בטוח עבור הילדים ולא על כביש ראשי, יש רק בבית חנינא, שועפאט או בית צפאפא. מחיר השכירות בשכונות האלה הוא אלף דולר או יותר לחודש. בסילוואן או אבו-תור אין דירות גדולות, בטוחות ומתאימות לילדים. גם אם הייתי מוצא דירה מתאימה בסילוואן, סביר שבעל הבית לא היה מסכים להשכיר לנו בגלל שיש לנו ארבעה ילדים ואנשים לא רוצים רעש.

אחרי פסח היינו מאוד בלחץ. ב-30.4.19 אני שמרתי עד השעה 04:00 ואז הלכתי לישון. כעבור שעתיים אחד האחים שלי, מהדי, העיר אותי ואמר שיש תנועה של כוחות משטרה בשכונה ושהוא שומע רעש של דחפור. הערתי מיד את אשתי והילדים. כולם היו המומים. הם פרצו בבכי כשאמרתי להם שהיום הולכים להרוס את הבית.

אני ואחיי התחלנו לרוקן את שני הבתים מתכולתם והתקשרנו לקרובי משפחה ולחברים שיבואו ויעזרו לנו לפנות את הרהיטים. בזמן שפירקתי רהיטים בחדר השינה עם מברג נכנס לחדר קצין משטרה מהכוחות המיוחדים ואמר לנו: "בוקר טוב. אנחנו הולכי להרוס את הבית". אמרתי לו: "איזה בוקר חרא זה?", וחזרתי לעבוד עם הגב לקצין. באותו רגע שמעתי צליל שנשמע כמו ירייה והרגשתי עצם קשיח פוגע במותן שמאל שלי. אני חושב שהקצין הזה או השוטר שהיה עמו ירו עלי (כדור ספוג).

נפלתי על הרצפה מתפתל מכאבים ובזמן ששכבתי שם תקפו אותי שוטרים חמושים. הם גררו אותי אל מחוץ לבית והכו אותי עם קתות הרובים שלהם בכל חלקי הגוף, לעיני אשתי, הילדים שלי וכל קרובי המשפחה והחברים שלי. הרגשתי מכה חזקה מעל עין ימין. המכות נמשכו בערך חמש דקות. הם דרכו בכוח על הראש שלי ובעטו לי בכוח בישבן.

שמעתי את השוטרים מתווכחים ביניהם ואומרים: "שניקח אותו לרכב המעצר או נשאיר אותו כאן שיראה איך הורסים לו את הבית?". בסופו של דבר הם לקחו אותי עם הידיים אזוקות מאחור באזיקון פלסטיק לתחנת משטרת עוז בג'בל אל-מוכבר. חשבתי על אשתי והילדים שלי ואמרתי לעצמי שהריסת הבית הייתה צפויה אבל המכות וההשפלה לעיני כל המשפחה זה משהו שלא צפיתי. ניסיתי לשמור על קור רוח כדי שישחררו אותי ואשוב אל משפחתי. חוקר האשים אותי בניסיון לתקוף שוטר בכלי חד, מברג. אמרתי לו: "השתמשתי במברג כדי לפרק את רהיטי חדר השינה. השוטר הוא זה שפלש לבית שלי וירה עליי כדור ספוג". אחרי החקירה העבירו אותי לבית המעצר במגרש הרוסים.

הציגו אותי בפני אדם שאני לא יודע אם היה אח או רופא. הוא הסתפק בצילום סימני המכות על הגוף שלי ונתן לי כדור אקמול. אחר-כך העבירו אותי לחדר מעצר. הייתי עסוק בכאבים שלי ובמחשבות על אשתי והילדים: איפה הם עכשיו? איפה הם יבלו את הלילה הראשון שלהם מחוץ לבית? הרגשתי דיכאון עמוק ולכן סירבתי לאכול ורק שתיתי מים.

למחרת לפנות בוקר לקחו אותי מחדר המעצר לבית משפט השלום. הפרקליטות ביקשה להאריך את המעצר שלי בחמישה ימים, אבל השופט החליט להאריך אותו רק עד יום שישי. חזרתי למגרש הרוסים עצוב ואומלל. דרשתי לראות רופא ושוב לקחו אותי לחדר שבו היה אדם שאני לא יודע אם הוא רופא או אח. הוא נתן לי אקמול ואז איבדתי את ההכרה ונפלתי על הרצפה, בגלל שלא אכלתי כלום מהרגע שנעצרתי. התעוררתי באותו חדר, מחובר לאינפוזיה. למחרת בשעה 19:15 בערב לקחו אותי לבית המשפט. ראיתי שם את הבת שלי בותול שרצה אליי ואז השופט צעק: "איך אתם מרשים לילדה להיכנס ולראות את אבא שלה אזוק בידיים וברגליים?". אמרתי לשופט: "היא ראתה איך מכים אותי ואיך הורסים את הבית. לראות אותי כאן במצב הזה זה לא מה שיצלק אותה".

ב-2.5.19 דחה שופט בית המשפט השלום אלעזר ביאלין את בקשת המשטרה לעצור את אנס בורקאן לחמישה ימים נוספים ולהרחיקו לענאתה למשך שבועיים והורה על שחרורו בערבות וכן על כך שיוחזק במעצר בית בבית אחיו מהדי שבאבו תור עד ל-6.5.19. בהריסת בית משפחתו של אנס בורקאן נהרס כל הריהוט של המשפחה. משפחתו ומשפחת אחיו קוסאיי שכרו דירות בשכונת אבו-תור.

סוהייב בורקאן למחרת האירוע, על רקע ההריסות. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 1.5.19

אחיו, סוהיב בורקאן, בן 20, שנכח בבית בעת התקיפה, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם עאמר עארורי ב-8.5.19:

בליל ההריסה גם אני הייתי בבית של אנס והתחלתי להוציא את תכולת הבית החוצה. בזמן שאנס פירק את הרהיטים בחדר השינה עם מברג נכנסו שני שוטרים במדים שחורים. אחד מהם אמר לנו בוקר טוב, ואז אמר שהיום הולכים להרוס את הבית. אנס ענה לו: "זה בוקר חרא, לא בוקר טוב". ואז אנס הסתובב והמשיך לפרק את הרהיטים עם הגב לשני השוטרים. ואז, בזמן שסחבתי חפצים החוצה, ראיתי את אחד מאנשי הכוחות המיוחדים יורה קליע ספוג בודד על אנס מטווח קרוב בלי שאנס יתקרב אליו אפילו. שמעתי את אנס צורח ואומר: "ירו עלי!".

אחר-כך עשרות אנשי כוחות מיוחדים פשטו על הבית. הם תקפו את אנס והכו אותו ובעטו ברגליים ובידיים שלו והכו אותו עם קתות הרובים שלהם. אחר-כך הם הוציאו את אנס מהבית. הם גרשו אותי ואת שאר האנשים לחצר הבית, כל מי שסרב לצאת חטף מכות. ניסיתי לגונן על הראש שלי עם יד שמאל ואז הם הכו אותי עליה עם קת רובה.

ראיתי את אנס חוטף מכות ושני בחורים אחרים שדיממו. המשטרה גירשה את כולם אל מחוץ לשטח הבית כדי לאפשר לדחפור להיכנס ולהרוס אותו. בשלב הזה הגיע אמבולנס שפינה אותי לבית החולים אל-מקאסד ושם טיפלו ביד שלי וחבשו אותה. אחר-כך חזרנו לשכונה. הדחפורים כבר לא היו שם.

חורבות בית משפחת בורקאן. צילום: עאמר עארורי, בצלם, 30.4.19