דילוג לתוכן העיקרי
ילדים פלסטינים יוצאים ממחנה הפליטים שועפאט בדרכם לבתי ספר בחלקים אחרים של מזרח ירושלים. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 20.12.15
תפריט
נושאים

ירושלים: מסורת של נישול

מאמר דעה מאת חגי אלעד, מנכ"ל בצלם, שפורסם תחילה ב"שיחה מקומית"

בלון הניסוי התורן מבית מדרשו של ראש הממשלה – שלילת תושבותם של הפלסטינים המתגוררים בשכונותיה של ירושלים, שישראל השליכה ממזרח לחומה שבנתה בעיר – הוא כמובן מחפיר. הרעיון, שבינתיים כבר הוכחש, מגלם בתוכו יחס אינסטרומנטלי מבטל לבני אדם, שיקולים דמוגרפיים-גזעניים, שלילת מעמד, ניסיון למקסם את השליטה בשטח בד בבד עם מזעור מספר הפלסטינים שנמצאים בו, וכיוצא בזה היבטים של רמיסת זכויות אדם.

נתניהו מביט אל שועפאט, ראס ח'מיס, סמירמיס וכפר עקב ואינו מצליח לראות שם בני אדם: למעלה ממאה אלף תושבים שחיים שם, משפחות המבקשות להתפרנס, ילדים המחפשים כיתה ללכת אליה, אנשים עם זהות אישית, לאומית או דתית שירושלים היא מרכז חייהם. במקום זאת הוא רואה גוש דמוגרפי שניתן ורצוי להרחיקו והנה נמצא הפתרון לכך.

הזעזוע מרעיון עיוועים זה מובן מאליו. אלא שבחינה מעמיקה יותר חושפת שכל אחד מרכיבי בלון הניסוי ה"חדש" כבר נוסה בהצלחה בנפרד, וזכה וזוכה ליישום מתמשך בירושלים. החידוש היחיד הוא ביישומם המשולב של רכיבי היוזמה – השילוב בין מעמד, טריטוריה ודמוגרפיה בבת אחת.

שלילת תושבות? אכן, בירושלים עד כה טרם שללו בבת אחת את מעמדם של עשרות אלפי פלסטינים. אבל לאט לאט? בהחלט כן. מאז 1967 כבר שללה ישראל את מעמדם של למעלה מ-14,000 ירושלמים פלסטינים. טרנספר שקט זה – כפי שחשף דו"ח המוקד להגנת הפרט ובצלם עוד ב-1997, לפני כמעט עשרים שנה – עושה שימוש בכסות אדמיניסטרטיבית על מנת לשלול את מעמד תושבות הקבע שישראל העניקה לפלסטינים בעיר לאחר סיפוח מזרח ירושלים. המונח "תושבות קבע" מטעה, שכן תושבות קבע ניתן לשלול. כך, עבור הפלסטינים במזרח ירושלים הדבר היחיד הקבוע במעמד זה הוא היותו זמני בפוטנציה.

ניתוק פיזי מירושלים? אכן, בירושלים שכונות פלסטיניות רבות שניתוקן משאר העיר מיושם, לעת עתה לפחות, באמצעות חסימות, זמניות יש לקוות, שנפרסו בעיר רק לאחרונה. כך למשל עיסאוויה, ג'בל אל-מוכבר, א-טור, צור באהר ועוד. אלא שעבור עשרות אלפי ירושלמים מדובר במציאות קבועה, המיושמת באמצעות חומה גבוהה, מזה כבר כעשור. על מנת להיכנס לעירם, הם נדרשים לעבור דרך מחסום (קלנדיה או שועפאט) – לאחר המתנה ממושכת שיכולה להימשך גם למעלה משעה ויותר.

נסו לדמיין את חייכם כך – לא כעניין זמני, אלא כעניין יומיומי: כל יום, בדרך לעבודה או לאוניברסיטה, לביקור חברים או קרובי משפחה, לבית החולים או לקניון. כל יום, מחסום. כשתושבי שכונות אלו עתרו בשעתו לבג"ץ נקבע כי המעבר במחסומים יהיה במסגרת "משטר נגישות סביר לירושלים". הקוראים מוזמנים לסור בכל בוקר למחסום קלנדיה או שועפאט ולשפוט בעצמם, עד כמה המצב "סביר". מי שאינו בטוח בתשובה יכול פשוט להשיב לעצמו על השאלה הבאה: כמה זמן הייתם אתם מוכנים לחיות תחת "משטר נגישות" זה?

רחוק מהעין, רחוק מהלב? אכן, ירושלים מנוהלת על-ידי עירייה אחת, הנושאת באחריות לאספקת שירותים מוניציפאליים לכל התושבים. אלא שבפועל עבור עיריית ירושלים הפלסטינים שמעבר לחומה כבר התפוגגו, בלי שום קשר לשאלת שלילת מעמדם: אז מה אם הם תושבי העיר, אז מה אם המדינה הבטיחה. הממשלה ובג"ץ היו שותפות לשקר המוסכם עת נידחו עתירות התושבים בתירוץ כאילו החומה היא סבירה ומידתית – מילים ריקות מתוכן המהוות כסות עלובה להרחקתן מהעיר של שכונות שלמות על תושביהן. כפי שהאגודה לזכויות האזרח כתבה לאחרונה לראש הממשלה, תושבי השכונות מצאו את עצמם חיים בשטח הפקר גמור, סובלים ממחסור חמור בתשתיות בסיסיות – כבישים, כיתות, ביוב ועוד, חיים בתנאים מתדרדרים של עוני, אשפה ופשע.

עבור נתניהו ועבור עוד רבים אחרים, הפלסטינים בירושלים הם מטרד במקרה הטוב. לא בני אדם שווי זכויות החיים בעירם ביחד עם שאר חלקי "הפסיפס הירושלמי" , אלא איום בטחוני (מעת לעת) ודמוגרפי (תמיד). שלילת תושבות של פלסטינים וסילוקם מירושלים? ישראל כבר עושה זאת שנים. נתניהו לא המציא כלום: הוא פשוט מבקש להקצין את המדיניות הקיימת. ככה זה בירושלים: מאז 1967 נישול של פלסטינים מהעיר זו כבר מסורת.