דילוג לתוכן העיקרי
עבד א-רחים אל-ערעיר בקלנועית בה הוא תלוי כדי להתנייד. כשאספקת החשמל מקוצצת הוא אינו מספיק לטעון את הסוללה שלה ואינו יכול לצאת מביתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם.
תפריט
מהשטח
נושאים

קיץ 2020, מצוקת החשמל ברצועת עזה שוב החריפה: רק ארבע שעות אספקה ביממה

תושבי הרצועה זקוקים לכ-600 מגה ווט כדי ליהנות מאספקה רצופה וסדירה בכל שעות היום. בפועל, מקבלים התושבים 180 מגה ווט – 120 שישראל מספקת להם ישירות באמצעות עשרה קווי מתח ו-60 שמייצרת תחנת הכוח ברצועה המופעלת באמצעות דלק המועבר דרך ישראל, אותו מממנת קטאר. כתוצאה מכך, תושבי הרצועה מקבלים, בימים כתיקונם, חשמל בסבבים בני שמונה שעות בלבד, שלאחריהן יש שמונה שעות ניתוק. בימי הקיץ, הניתוק נמשך לפעמים גם 12 שעות.

ישראל, שעדיין שולטת במתרחש ברצועת עזה, אינה יכולה להתנער מאחריותה למציאות זו: לפני 14 שנה היא הפציצה את תחנת הכוח ברצועה ומאז היא מונעת את שיקום התחנה – שכתוצאה מכך מסוגלת לספק חשמל בכמות מוגבלת. כמו כן, ישראל מעכבת תיקונים ושדרוגים חיוניים במערכת החשמל ומחייבת את הרשויות לקנות דלק ממנה בלבד. כאילו אין די בכך, ישראל מפסיקה את הזרמת הדלק להפעלת תחנת הכוח בכל שעה שהיא רוצה, כאמצעי של ענישה קולקטיבית על כל תושבי הרצועה. ב-10.8.20, בשיאו של הקיץ הלוהט, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה והנפץ מרצועת עזה לשטח ישראל, החליטה ישראל לסגור את המעברים ולא לאפשר עוד הכנסה של דלק לשטח הרצועה. כשבוע לאחר מכן, ב-18.8.20, תחנת הכוח בעזה הושבתה בשל מחסור בדלק, כך ששעות אספקת החשמל צנחו לארבע ביום בלבד. כעבור שלושה שבועות, ב-1.9.20, פתחה ישראל שוב את המעברים ואספקת החשמל חזרה למתכונת הקודמת – כשמונה שעות חיבור ואחריהן כשמונה שעות ניתוק.

קשה לדמיין כיצד חיות משפחות, הגרות במרחק של כמה עשרות קילומטרים מתל-אביב, ללא אספקה סדירה של חשמל. הפסקות החשמל הממושכות לא מאפשרות לתושבי הרצועה לנהל שגרת חיים סבירה, בעולם בו אספקה כזו חיונית לביצוע כל פעולה כמעט, כמו צריכת מזון, עבודה, לימודים, בריאות, תקשורת עם העולם ועוד ועוד. הפסקות החשמל אינן מאפשרות שימוש במכשירים בסיסיים כמו מקרר, מאוורר, מכונת כביסה ותנור ומקשות אף יותר על אנשים הסובלים מנכויות או ממחלות, שהטיפול בהם מחייב חיבור רציף לחשמל. הפסקות החשמל פוגעות גם בתשתיות, בראשן מערכות המים והביוב, ובתפקודם של בתי החולים.

להלן עדויות אותן גבו תחקירני השטח של בצלם מתושבי הרצועה, המתארים את הקשיים שלהם ואת תסכולם העמוק מניהול שגרה זו – שגרה שאינה תוצאה של אסון טבע או גזירת גורל אלא של מדיניות ישראלית מתוכננת ואכזרית:

באסמה ח'ליל, בת 61, אם ל-12, תושבת שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה מסרה את עדותה לתחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, ב-19.8.20:

אני ובעלי, ח'יירי עבד א-רחמאן בן ה-60, גרים בבית בן שתי קומות עם ארבעת הבנים שלנו ומשפחותיהם של שניים מהם. אנחנו 16 נפשות. בעלי מובטל מזה עשרים שנה.

מאז שמטוסים ישראליים הפציצו את תחנת הכוח, אנחנו סובלים ממצוקת חשמל, בנוסף למצוקת המים ולסבל שנגרם לנו מהמצור.

לפעמים החשמל מתנתק למשך כל היום ויש אספקה רק למשך 4-3 שעות בערב. כשיש מלחמה כמעט ואין חשמל בכלל. גם אספקת המים לא רציפה, וכשהמים מגיעים ואין חשמל אי אפשר לשאוב את המים למכלים שעומדים על הגג. אני מרגישה כאילו החשמל והמים הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים!

המצב ברצועת עזה הוא פשוט בלתי נסבל. בגלל המצור גם המצב הכלכלי שלנו קשה ואנחנו לא יכולים לקנות גנרטורים, שהיו עוזרים לנו כשאין חשמל. המצור החזיר אותנו לימי קדם – אנחנו משתמשים בחלופות מאוד פרימיטיביות כמו עששיות נפט ונרות לתאורה. זה מסוכן וכבר גרם אצלנו לשריפות יותר מפעם אחת. באחת הפעמים שמתי את הנר על הטלוויזיה והיא עלתה באש.

רוב עבודות הבית דורשות חשמל ובגלל הניתוקים התכופים מכשירי חשמל רבים מתקלקלים אצלנו. זה קורה בגלל שאני מפעילה את כולם בבת אחת כשיש חשמל כדי להספיק הכול לפני שהוא מתנתק שוב. אני מכבסת, אופה, מבשלת, מגהצת, מפעילה את משאבת המים ואת דוד החשמל וטוענת בבת אחת את הפלאפונים – הכול בו זמנית. המערכת שלנו לא עומדת בעומס הזה ולפעמים זה שורף חלק מהמכשירים.

לפעמים, כשאין אספקת חשמל למספיק זמן, אני נאלצת לכבס את הבגדים ביד ולאפות בתנור המסורתי (טבון). זה מעייף מאוד בגילי. לפעמים אני נשארת ערה עד מאוחר כדי לחכות לחשמל, להשלים את עבודות הבית ולאפות פיתות בסיר החשמלי. אני בקושי מחזיקה את עצמי ערה.

באסמה ח'ליל אופה פיתות בסיר חשמלי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 19.8.20

אני אופה כל פעם 40-30 פיתות, ואם החשמל מתנתק באמצע אין לי ברירה אלא לזרוק את הבצק או להבעיר עצים כדי להמשיך את האפייה בטבון. זה מלחיץ ומעייף מאוד. הרבה פעמים נאלצתי גם לזרוק פירות וירקות שהתקלקלו אחרי ניתוק ארוך של החשמל. את הבשר אני קונה רק ביום הבישול כי אני לא יכולה לאחסן אותו במקרר והוא מתקלקל מהר מאוד. בעיית ניתוק החשמל מכבידה עליי פיזית ונפשית.

בחורף קשה מאוד לחמם את הבית בלי חשמל. למרות הסיכון, אין לי ברירה אלא לחמם באמצעות הבערת פחמים. ובקיץ חם מאוד ואי אפשר להפעיל מאווררים. בלילה אני מתקשה להירדם והרבה פעמים אני מתעוררת ומתיזה מים על הגוף שלי. אתמול בלילה, בגלל שלא היה חשמל, ישנתי על הרצפה מרוב חום, אבל קמתי עם כאבי גב. גם הנכדים שלי מתקשים להירדם בגלל החום ולפעמים אנחנו יוצאים החוצה לרחוב, באמצע הלילה, כדי להתאוורר.

קשה גם להתמודד עם החושך. קניתי לבית מנורת LED נטענת אבל היא חלשה מאוד. ביומיים האחרונים קשה במיוחד כי החשמל מגיע רק למשך 4-3 שעות בגלל שתחנת הכוח הושבתה לגמרי כשישראל סגרה את מעבר כרם שלום ואסרה על ייבוא הדלק להפעלה שלה.

עכשיו אנחנו בתחילת שנת הלימודים. הבן שלי, אחמד, לומד בכיתה י' וצריך אור כדי להכין שיעורים. כשהוא חוזר מבית הספר ומגלה שאין חשמל הוא אומר לי "יצאתי לבית הספר מוקדם בבוקר, וחזרתי בצהריים ועדיין לא הגיע חשמל! איזה חיים אלה?!". הוא מתעצבן מאוד כי הוא מתוסכל.

החיים נעלמו בעזה. הילדים שלי תמיד אומרים לי "נמאס לנו מחיים כאלה… עד מתי נישאר במצב הזה". אנחנו חיים בעוני מחפיר, וזו בעיה גדולה מאוד, בנוסף לעניין החשמל אני מרגישה חנוקה, אין לי כוח לשאת את החיים האלה. הגעתי לייאוש מוחלט מהכל. אני מרגישה שאני במצב של מוות איטי.

אנחנו מבקשים רק דברים בסיסיים וחיים נורמליים: שהחשמל יסופק באופן סדיר ורצוף, שבעלי והילדים שלי ימצאו עבודה, וכמובן שיסירו מעלינו את המצור. קצת אמפתיה! אנחנו רוצים ליהנות מהחיים, לראות ימים יפים ומאושרים, לחיות בכבוד ולקבל את הדבר הכי פשוט, חשמל! אנחנו חיים בעידן שבו הכול פועל על חשמל. חשמל זה רוח החיים. בלי חשמל החיים קופאים.

עבד א-רחים אל-ערעיר, בן 61, הוא תושב שכונת א-שוג'אעייה בעיר עזה, אב לשמונה ומובטל. בעדות שמסר ב-20.9.2020 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפר:

אני גר ביחד עם אשתי שיפא, בת 64, ושני הבנים הנשואים שלנו והמשפחות שלהם בבית בן שתי קומות. אנחנו 22 נפשות. בשנת 2012, כשהייתי בדרך לעבודה, הצבא הישראלי ירה פגז מטנק לאזור שממזרח לשכונת א-שוג'אעיה ונפגעתי יחד עם עוד אנשים שעברו שם. הרופאים נאלצו לכרות לי את רגל ימין ומאז אני לא עובד. במהלך השנים ניסיתי להשתמש בפרוטזה אבל זה לא ממש עבד. בנוסף עברתי גם ניתוח בלב ואני סובל מסוכרת. כדי להתנהל ביומיום קניתי קלנועית חשמלית בעלות של 2,000 דולר. צריך לטעון אותך בערך חמש שעות ביום.

הקלנועית החשמלית היא הכל בשבילי. בזכותה אני לא מרגיש שאני בלי רגל. היא משמשת אותי לכל הסידורים. כשהיא מושבתת בגלל החשמל גם אני מושבת. אני בעצם שבוי של אספקת החשמל, וכל יום רק מחכה לזרם כדי לטעון את הקלנועית.

אחת הבעיות היא ששעות האספקה לא קבועות. לפעמים אני נשאר ער כל הלילה או מתעורר ממש מוקדם בכדי לטעון אותה. אני לא מסוגל להישאר כל הזמן בבית. אני נוסע עם הקלנועית לשוק לקנות מצרכים למשפחה, וגם בערך חמש פעמים ביום למסגד הקרוב, מרחק 500 מ' בערך, כדי להתפלל. לפעמים, כדי לחסוך בחשמל אני נשאר במסגד מתפילת הצהריים עד תפילת הערב.

כרגע, בגלל השבתת תחנת הכוח, אנו מקבלים חשמל רק במשך 4-3 שעות ביום, וזה לא מספיק בשביל לטעון את הקלנועית באופן מלא. אם אני יוצא מהבית למקום רחוק אני עשוי להיתקע באמצע הדרך בלי בטריה ואז אני צריך להזמין מישהו עם רכב גדול שיסיע אותי ואת הקלנועית הביתה. זה מתיש. לפעמים, כשצריך משהו דחוף והקלנועית לא טעונה, אני משתמש בקביים.

עבד א-רחמאן אל-ערעיר בקלנועית שלו. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם, 20.8.20

כשאני כלוא בבית כי אין חשמל זה משפיע מאוד על מצבי הנפשי. המצב הכלכלי שלנו לא מאפשר לי לקנות גנרטור ולכן לפעמים כשאני מבחין שהבטריה עומדת להיגמר, אני לוקח את הקלנועית לטעינה אצל חבר שגר קרוב ויש לו נגרייה וגנרטור גדול.

החשמל הוא משאב חיים עיקרי וכל העבודות מתבססות עליו. אנחנו סובלים כמו כל שאר התושבים ברצועה. אנחנו נאלצים להשתמש באמצעים פרימיטיביים לתאורה כמו נרות ומנורות נפט ומנורות קטנות. אני ואשתי עושים את כל עבודות הבית ולפעמים היא נאלצת לכבס את הבגדים ביד. אני דואג להפעלת משאבת המים החשמלית. כשאני לא בבית אני מתקשר כל הזמן לבדוק אם החשמל הגיע כדי לחזור ולהפעיל אותה.

משבר החשמל נמשך לאורך כל השנה, בקיץ ובחורף. לפעמים בחורף, כשהחשמל מנותק כל היום, אין לנו ברירה אלא לחמם בתנורי פחמים. בקיץ קשה אפילו יותר בגלל החום. בדרך כלל אנחנו מקבלים חשמל ל-6 שעות ואז יש 12 שעות של ניתוק. הירקות, הפירות והבשר במקרר מתקלקלים. אי אפשר להפעיל מאווררים וקשה לישון בלילה. הנכדים הקטנים בוכים מרוב חום. אנחנו חיים ככה, תחת המצור, כבר 14 שנה והמצב גרוע ביותר.

אני מקווה להקלה משמיים. החיים שלנו הם סבל וייאוש, רוצים שינוי. חסרות לנו הזכויות הכי בסיסיות. הבעיות שקשורות לחשמל הן הקושי הכי גדול שלנו. אני מקווה שהסיוט הזה ייגמר.

יחיא סולטאן, בן 62, תושב מחנה הפליטים א-נוסייראת, אב לשבעה, פנסיונר, סיפר בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאיזה ב-23.8.20:

יחיא סולטן. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 23.8.20

אני גר בקומה השביעית במגדל דירות עם אשתי וארבעה מהילדים שלנו, שלא נשואים עדיין. שניים מהם סטודנטים באוניברסיטה. אנחנו סובלים כבר הרבה שנים מניתוקי החשמל. פעם היינו מקבלים חשמל במשך שמונה שעות, ואז שמונה שעות ניתוק ושוב שמונה שעות אספקה. עכשיו, בקיץ ובחורף, הניתוקים ארוכים יותר, עד 12 שעות לפעמים.

במגדל שבו אני גר יש שתי מעליות, ושתיהן פועלות על חשמל - אם יש חשמל. כשאין חשמל אני תקוע בבית. אני סובל מהרבה בעיות בריאותיות - סוכרת, בעיות בלב ויתר לחץ דם - ואני לא מסוגל לעלות במדרגות. לפעמים כאשר החשמל מגיע באמצע הלילה, אני תקוע בבית יותר מיומיים, גם אם יש דברים שאני חייב לעשות בחוץ. אני מבטל אותם או דוחה אותם ומחכה עד שהחשמל יחזור והמעליות יעבדו שוב.

אני משלם על חשמל לשני גופים: לחברת החשמל ולבעלים של הגנרטור הפרטי. לחברת החשמל אני חייב בערך 27 אלף שקל, וכעת אני משלם עבור הצריכה השוטפת ועוד 100 שקל על חשבון החובות שהצטברו. בנוסף, אני קונה חשמל משכן שיש לו גנרטור פרטי, ומשלם לו 100 שקל בחודש, ולפעמים יותר. הקו מהגנרטור הפרטי מספיק רק להפעלה של שני מאווררים ותאורה, לא למקרר או למחשב.

כשהגנרטור הפרטי מתנתק אנחנו משתמשים במנורת LED נטענת שבקושי מספיקה לשעתיים, ואחר כך אנחנו נעזרים בפנסים של הפלאפונים כדי להתנייד בתוך הדירה. הילדים שלי, שלומדים באוניברסיטאות, כרגע נשארים בבית ולא יכולים ללכת לשיעורים כי אני לא מסוגל לשלם את שכר הלימוד שלהם. הבת שלי סלסביל, בת 23, לומדת מתמטיקה באוניברסיטה. לפני כמה חודשים היא הייתה באמצע מבחן דרך האינטרנט ופתאום התנתק לנו החשמל. היא נכנסה להיסטריה והתחילה לבכות; אבל היא החליפה בגדים מהר ורצה לבית של אח שלי, בבניין ממול, והמשיכה את הבחינה משם.

בגלל שישראל סגרה את המעברים להכנסת דלק לעזה עכשיו ניתוק החשמל מגיע עד 20 שעות רצופות ביממה, ואנחנו מקבלים חשמל רק למשך 4 שעות. לפעמים 4 השעות האלה הן מאוחר בלילה, כשאנחנו ישנים, ואנחנו לא מפיקים מהן שום תועלת. מכלי המים שעל גג הבניין שלנו מספיקים רק ליומיים. למטה, ליד הבניין, יש מכלים גדולים וכשיש חשמל אנחנו חייבים להספיק לשאוב מהם מים למכלים שעל הגג, אחרת אנחנו נתקעים גם בלי מים זורמים. אתמול קיבלנו חשמל אחר הצהריים, אבל חששתי לצאת לתפילה במסגד שליד הבית ולהיתקע אחר-כך בלי חשמל כדי לעלות במעלית.

ניתוקי החשמל פוגעים גם בחיי החברה שלנו. אנחנו כמעט מנותקים מהעולם. אפילו הילדים שלנו וקרובי משפחה שרוצים לבוא לבקר מתקשרים קודם לשאול אם יש חשמל. עכשיו, כשיש חשמל רק 4 שעות ביממה אין בכלל ביקורים משפחתיים. אני מבלה את רוב הזמן בבית וגולש באינטרנט כשאפשר. החיים הנורמליים שלנו נשללו יחד עם אספקת החשמל.

אינעאם א-סולטאן, בת 48, תושבת ג׳באליא, גרושה ואם לחמישה, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד, ב-21.8.2020:

אני גרה כבר בערך 14 שנה עם חמשת הילדים שלי בקומה השביעית במגדל בן שמונה קומות. יש במגדל 28 דירות וכל הדיירים סובלים מאוד ממשבר החשמל מאז שהתחיל המצור על רצועת עזה. אין לנו כסף לשלם על גנרטור והמעלית פועלת רק כשיש אספקת חשמל.

המצב הבריאותי שלי קשה מאוד. אני סובלת מיתר לחץ דם, פריצת דיסק בחוליה החמישית והשביעית, בעיה בלב, ובעיה בסחוס של הברך הימנית. אני לא מסוגלת לרדת במדרגות, וכשזרם החשמל נפסק אני לא יכולה לצאת מהבית. כשיש אספקה סדירה של 8 שעות ואז הפסקה של שמונה שעות המצב קצת יותר טוב, כי לפחות אני יודעת מראש מתי החשמל נפסק ומתי הוא חוזר.

כשיש חשמל מוקדם בבוקר אני יוצאת מהבית לבקר את אמא שלי, לקנות לה מצרכים ולעזור לה וגם לקנות מצרכים בשבילנו. הרבה חברים ובני משפחה לא יכולים לבקר אצלנו בגלל שהמעלית לא עובדת וקשה לעלות ולרדת במדרגות. באחד הביקורים של אמא שלי היא נתקעה אצלנו עד למחרת בגלל שלא היה חשמל.

עכשיו משבר החשמל החמיר, כי תחנת הכוח הפסיקה לפעול בערך לפני שבוע. מאז אנחנו מקבלים חשמל רק ל-4-3 שעות ואז יש הפסקה של 18 שעות בערך. בשבילי זה ממש אסון.

אני לא יוצאת מהבית בכלל אלא אם אני צריכה לעשות משהו דחוף במיוחד. לוקח לי יותר מרבע שעה לעלות ברגל הביתה וגם לרדת לוקח הרבה זמן. אני נעצרת כמה פעמים כדי לנוח כי המדרגות מעייפות מאוד.

לפעמים זרם החשמל מתחדש דווקא בלילה, למשל ב-23:00, כשאני כבר ישנה. כשאני מתעוררת בבוקר כבר אין חשמל, ופספסתי את האספקה. לפעמים, אם אין ברירה, אני נשארת ערה כדי לעשות את עבודות הבית שתלויות בחשמל כמו כביסה, אפיית לחם, גיהוץ וטעינת הפנסים והטלפונים הסלולריים. כל שגרת היום מוכתבת על-ידי שעות אספקת החשמל וזה מעייף מאוד.

ההכנסה החודשית שלי מסתכמת ב-100 דינר בערך (כ-470 שקלים) ולכן אין לי אפשרות לקנות גנרטור קטן לבית או להרכיב מערכת סולרית שיכולה לספק חשמל. בלילה, כשאין חשמל ואין מאוורר, אני נשארת ערה מרוב חום. לפעמים אני והבת שלי אחלאם ישנות על הרצפה. לפעמים, בגלל שאספקת החשמל נמשכת זמן קצר, אני לא מספיקה לטעון לגמריי את הבטריות של פנסי ה-LED והם מספיקים רק לזמן קצר שעתיים או שלוש. אתמול בלילה נשארנו כולנו בלי אור. המצב כל-כך גרוע שאני שוקלת להשתמש בנרות, למרות הסכנה.