דילוג לתוכן העיקרי
מזח דייגים בעיר עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם
תפריט
מהשטח
נושאים

שוקעות במצולות הייאוש: על מצוקת משפחות הדייגים וסוחרי הדגים ברצועה נוכח מדיניות ישראל

ב-12.8.20, בעקבות המשך הפרחת בלוני התבערה מרצועת עזה לשטח ישראל, שבה והגבילה ישראל את טווח הדיג בדרום רצועת עזה מ-15 מיילים ימיים לשמונה. ב-16.8.20 סגרה ישראל את הים לחלוטין בפני הדייגים וב-2.9.20 שבה ופתחה אותו לטווח 15 מיילים ימיים. ההצדקה הרשמית להגבלה זו הייתה הפרחת בלוני תבערה מהרצועה. אין זו הפעם הראשונה, ומן הסתם אף לא האחרונה, שישראל מגבילה את טווח הדיג בעילה זו. ענישה קולקטיבית זו מצטרפת לשאר ההגבלות שמטילה ישראל על דייגי הרצועה מאז הטלת המצור ב-2007: מעצר של דייגים והחרמת סירות, איסור על ייבוא חומרי גלם הדרושים לתיקון ושיפוץ סירות – וירי על סירות דייגים שחרגו לטענת ישראל מהתחום שבו היא מתירה דיג. עד כה נהרגו מירי זה שבעה דייגים ומאות נפצעו. ההגבלות הביאו כבר מזמן לקריסת ענף הדיג ברצועה וכיום נשארו פחות מ-4,000 דייגים - לעומת כ-10,000 לפני עשרים שנה - וגם הם סובלים מתנאי עבודה מסוכנים ובלתי נסבלים שכופה עליהם ישראל, מתקשים לפרנס את משפחותיהם וחיים בעוני מרוד. 

להלן עדויות שגבתה תחקירנית בצלם, אולפת אל-כורד, מנשותיהם ואמהותיהם של דייגים ומוכרי דגים ברצועה, בהן הן מתארות את שגרת חייהן בצל מציאות בלתי נסבלת זו, המתאפיינת בחוסר ודאות מוחלט לגבי ההווה ובעיקר ולגבי העתיד. העדויות מתארות את דאגתן המתמדת לשלומם ולביטחונם של יקיריהן, את השלכות ההגבלות שמטילה ישראל על האפשרות להתפרנס ואת הקשיים הכלכליים איתם הן נאלצות להתמודד – קשיים הצפויים להחמיר עקב השלכות מגיפת הקורונה על הכלכלה.

אינתיסאר א-סעידי, בת 52, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשישה, סיפרה בעדות שמסרה ב-5.8.20, על הקשיים הכלכליים והאסונות שפקדו אותה ואת משפחתה:

אינתיסאר א-סעידי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם

אני ובעלי, מרוואן, התחתנו ב-1984, בימים בהם הוא כבר עסק בדיג. זהו המקצוע היחיד שלו. גם הבנים שלי והדודים שלהם עובדים כדייגים. בהתחלה מצבנו הכלכלי היה מצוין והעבודה שלו לא נראתה ממש מסוכנת. הצבא הישראלי לא ירה באותה תקופה על הדייגים, לא עצר אותם ולא החרים להם את הציוד. גם מרחב הדיג היה נרחב, ולדייגים היה שלל גדול. ההכנסה של בעלי הייתה גבוהה, בין 2,000 ל-3,000  שקל בכל שבוע, כך שלא היו לי שום דאגות. בעלי עבד על חסקה משלו, ומאז שהילדים שלנו, חד'ר וא-סייד, היו קטנים, הוא לקח אותם לים ולימד אותם את המקצוע. הייתי שקטה ולא חששתי כל-כך לחייהם.

מאז המצור המצב השתנה. ההגבלות על טווח הדיג דרדרו מאוד את המצב שלנו. והדייגים נאלצים לסכן את החיים שלהם כדי להביא פת לחם למשפחה. התחלתי לפחד מאוד על בעלי והילדים - שיירו בהם, יעצרו אותם או יחרימו להם את הציוד. חיילים עצרו אותם ארבע פעמים. בכל פעם שחררו אותם באותו יום אבל החרימו להם את הציוד. בכל פעם ששמעתי על ירי על דייגים בים עברתי שעות קשות מאוד עד שהשגתי את הבנים שלי וידעתי שהם בסדר. כדי להירגע באמת הייתי הולכת לנמל ומחכה להם שם, עד שראיתי אותם יורדים מהסירה בריאים ושלמים ורק אז הייתי חוזרת הביתה.

בשנת 2012 בעלי הפסיק לעבוד בדיג בגלל בעיות גב ומאז שני הבנים שלי היו המפרנסים היחידים של המשפחה. שניהם נשואים ולהם ילדים ומשפחות וכולנו גרים באותו בית. בגלל המצב הכלכלי הקשה שלנו נאלצתי למכור את תכשיטי הזהב שלי וגם ללוות כספים מקרובי משפחה. עד היום אנחנו חייבים כספים ולא מסוגלים להחזיר את החובות.

בשנת 2017, עצרו את ח'דר, לא שמענו ממנו ורק אחרי עשרה ימים התברר לנו שהוא עצור. הביאו אותו למשפט וגזרו עליו מאסר של שנה וארבעה חודשים. אמרו שזה בגלל שהוא חרג מטווח הדיג, ושהוא כבר עשה את זה בעבר כמה פעמים ורק עכשיו הצליחו לתפוס אותו. סבלתי מאוד בתקופת המאסר של ח'דר. בהתחלה בכיתי יום ולילה. לא יכולתי להירדם בלילות ולא ידעתי שמחה. בימי הביקור בכלא הייתי בוכה כל הדרך לכלא, בוכה בזמן הביקור, ובוכה בדרך חזרה. אלה היו ימים קשים מאוד.

כשעצרו את ח'דר גם החרימו את החסקות והחזירו אותן הרוסות כמעט לגמרי - בלי הציוד, רק עץ.

אחרי שח'דר שוחרר וחזר לעבוד, קרה לנו אסון: לפני שנה וחצי בערך, ב-20.2.19, הוא יצא לדיג ובלילה שמענו שהצבא הישראלי רודף אחר חסקות ולקח אחת מהן לנמל אשדוד. הבן שלי א-סייד אמר לי שח'דר נעצר. אבל הייתה לי הרגשה שהוא נפצע. ארבעה ימים לא ידעתי מה עלה בגורלו של בני. הדייגים שוחררו מהמעצר וח'דר לא חזר הביתה. אחר-כך התברר שח'דר נפגע מכדור "גומי" בעין ימין, ואיבד את הראייה לגמרי בשתי העיניים. הוא היה מאושפז בישראל. כשהחזירו אותו לרצועה, לבית החולים א-שיפאא, ראיתי אותו בפעם הראשונה ופרצתי בבכי.

מאז אני חיה את הטרגדיה הזו והלב שלי מלא עצב על ח'דר, שהפך לאדם הכלוא בין ארבע קירות. הוא מרותק לבית ולא יוצא, מובטל ולא יכול לפרנס את המשפחה שלו. מצבו הכלכלי קשה מאוד, טרגי באמת. הוא לא מקבל קצבה של פצועים או תמיכה משום גורם שהוא - חוץ מאנשים נדיבים שתורמים לו סכומים קטנים. התרופות שהוא זקוק להן עולות לו 150 שקל בחודש.

המצב הנפשי של ח'דר קשה מאוד. הוא לא אוהב לצאת במצבו, נשאר בבית כל היום ולא ישן בלילה. הוא עצבני מאוד. היה עדיף שהיה נפצע בחלקי גוף אחרים ולא בעיניים. קשה מאוד לאבד את מאור העיניים, ובמיוחד בשביל בחור בגילו. הוא רק בן 32. מכל המשפחה, המצב של ח'דר משפיע עליי הכי הרבה. אני זו שדואגת לצרכים שלו ולפרנסת הילדים שלו. מקצוע הדיג הביא לו רק צרות, אסונות וכאב לב. העושר של הים נשאר בים, ואני נשארתי עם הכאב על הבן שלי שהשאיר בים את מאור עיניו.

היום הבן שלי, א-סייד, בן 33, עובד כדייג שכיר, ולפעמים הוא שוכר סירת דייג. ההכנסה שלנו עכשיו לא עולה על 500 שקל בחודש. הסכום הזה לא מספיק למשפחה הגדולה שלנו. אני מקבלת קצבת רווחה של 1,800 שקל בכל שלושה או ארבעה חודשים, וזה לא מספיק לנו גם כדי להחזיר את החובות.

הבעיה היא שבנסיבות הכלכליות הקשות ברצועה אין תחומי תעסוקה אחרים. כשהנכדים שלי משחקים,  הם מחקים את האבות שלהם, בונים חסקות קטנות ומכונות לטווית רשתות. הם אומרים "אנחנו יוצאים לעבודה"... "תיזהרו מהצבא ומהירי". אני מסתכלת עליהם ואומרת להם "אל תעסקו במקצוע הזה. אני לא רוצה לאבד אותכם! אני מפחדת עליכם יותר ממה שאני מפחדת על האבות שלכם".

אני מקווה כל-כך שהמצב ישתפר ונדע ימים יותר טובים. שאלוהים יחזיר לח'דר את מאור עיניו, ושמצבו הנפשי ישתפר.

נורא נועמאן, בת 22, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם  לשניים, סיפרה על חששה למואאמן (31), בעלה הדייג, ועל קשיי הפרנסה של המשפחה:

נורא נועמאן. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם

כשמואאמן הולך לעבודה אני דואגת מאוד שהוא לא יחזור. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה.

בתחילת 2018 מואאמן יצא לדיג ולא חזר שעות רבות. חששתי לשלומו כשנודע לי מדייגים קרובי משפחה שהצבא עצר אותו. בכיתי ופחדתי מאוד. באותו זמן גם אחיו היה עצור אצל הצבא הישראלי. פחדתי שהוא לא יחזור הביתה. הבן שלי, מוחמד, היה אז רק בן 7 חודשים.

שלושה שבועות לא ידענו איפה מחזיקים את מואאמן, וכמעט לא ישנתי ולא אכלתי במשך כל הזמן הזה. בסוף, מואאמן השתחרר, וכשהוא נכנס הביתה לא האמנתי למראה עיניי. התחלתי לבכות ולצחוק באותו זמן. חיבקתי אותו ושמחתי מאוד.

אחרי המעצר הוא חזר לעבוד בדיג למרות הסכנה. זה המקצוע היחיד שלו. בשנים 2017-2013 הצבא הישראלי החרים שלוש סירות שלו ושל המשפחה, ועד עכשיו החזירו רק אחת מהן. בשנה שעברה האחים של בעלי קנו סירה ובעלי התחיל לעבוד איתם - חמישה אחים על סירה אחת. כל סוף שבוע הוא מקבל 150 שקלים, אבל זה לא מספיק למשפחה בת ארבע נפשות, במיוחד שהילדים שלנו קטנים וצריכים חיתולים וחלב מדי יום. כל החיים שלי מבוססים על חובות והלוואות מקרובי משפחה וידידים. חמותי מקבלת 750 שקל מהרווחה מדי שלושה או ארבעה חודשים, והיא מחלקת את הסכום בין הבנים שלה. עם כל סכום כסף שבעלי מקבל הוא משלם חובות. לפעמים בעלי לווה כספים כדי לרכוש רשתות ומשוטים וכשהוא מוכר את הדגים הוא משלם את החובות.

כשאני שומעת על ירי לעבר הדייגים אני מיד מתקשרת לגיסים שלי כדי לברר מה שלום מואאמן ולא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה. כשהוא יורד לים הוא אומר לי לשמור על עצמי ועל הבנים הקטנים, כי גם הוא חושש שהוא ייהרג או ייעצר. זה רק מלחיץ אותי יותר ואני מבקשת ממנו לא לדבר ככה, ולחזור בריא ושלם בעזרת השם.

לפעמים אני אומרת למואאמן שאני מקווה שהוא יעבוד במקצוע אחר, בגלל הסכנות בים והצבא הישראלי. אני מבקשת ממנו לחפש עבודה אחרת ולנטוש את הים. מואאמן עונה שהמצב ברצועה גרוע ואין עבודה אחרת חוץ מדיג. הוא מבקש שאתאזר בסבלנות ואקווה לימים טובים יותר.

אני מתפללת שאלוהים ירחיק את הצבא הישראלי מכל הדייגים ומבעלי ושהמצב הכלכלי ישתפר כדי להבטיח את העתיד של הבנים הקטנים שלנו ולספק את הצרכים שלהם. אני מתפללת שבעלי יישאר בריא ושלם ולא יפגע.

עולא א-סעידי, בת 36, תושבת מחנה הפליטים א-שאטי בעיר עזה, אם לשלושה, סיפרה על בעלה הדיג והקשיים הנובעים ממשלח היד שלו:

עולא א-סעידי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם

בעלי אחמד, בן 42, והוא עובד כדייג מאז שהתחתנו לפני 18 שנה. זה מקצוע קשה ולמרות שכל בני משפחתי דייגים אני לא אוהבת אותו בגלל שהוא מסוכן מאוד. אבל זו הפרנסה היחידה שלנו ואנחנו נאלצים להשלים עם הסכנות הכרוכות בה.

אנחנו במשבר כספי. מאז תחילת המצור ההכנסות של בעלי ירדו ל-700 שקלים בחודש, והיום - למרות שהוא עובד קשה - ההכנסות שלנו לא עולות על 500 שקלים בחודש. זהו סכום זעום למדי, שלא מספיק לנו כדי לחיות. בעבר קיבלתי מדי שלושה או ארבעה חודשים קצבה של 1,800 שקל ממשרד הרווחה, אבל אחרי ארבע שנים הסכום ירד ל-700 שקלים. הסכומים האלה לא מספיקים לפרנסה שלנו, ולפעמים אפילו לא לצרכי היומיום הכי בסיסיים, או לבגדים לילדים בחגים.

בתקופת הקורונה המצב עוד יותר קשה, כי המצב הכלכלי ברצועה החמיר ואנשים קונים פחות דגים. גם כמות הזרים ברצועה פחתה אז יש פחות אירועים גדולים ויש פחות הזמנות לדגים.
 
בעלי עובד על הסירה של אחיו יחד אתו. הוא יוצא לדוג בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים וחוזר הביתה אחרי 3:00 לפנות בוקר. כשהוא יוצא לדוג אני מתפללת לאלוהים שישמור עליו וירחיק ממנו את הצבא והירי של החיילים. אני לא נרגעת עד שהוא חוזר הביתה או מתקשר אליי. כשהוא בים אני חרדה ודואגת לו מאוד, במיוחד כשאני שומעת קולות ירי לעבר דייגים. אני נלחצת מאוד ומתקשרת אליו מיד לשמוע מה שלומו. גם הילדים שלי פוחדים ודואגים מאוד כשהם שומעים ירי, תוהים מי מהדייגים נעצר ומקווים שזה לא אבא שלהם. אני משתדלת להרגיע אותם ולומר להם להיות סבלנים, ושאבא יחזור הביתה. כשבעלי מתעכב בני אנס, בן 9, הולך לנמל עזה כדי לחכות לו שם מרוב דאגה ופחד.

דיג הוא המקצוע הגרוע ביותר עבור בת הזוג. בחורף בעלי סובל מקור מצמית, ואני מפחדת עליו גם בגלל זה, גם בגלל הסכנות של הים, ויותר מכל בגלל הירי על דייגים. בכל פעם שאני שומעת מאחרים שהיה ירי על דייגים אני מרגישה שאני עומדת לאבד את בעלי בכל רגע. אני מתפללת שאלוהים יחזיר אותנו אלינו בריא ושלם.

הצבא כבר עצר את בעלי כמה פעמים, האחרונה בשנת 2018. בשנת 2007 הוא היה במעצר חצי שנה. מעבר למעצרים, שתי סירות שלנו וארבעה מנועים, שהצבא הישראלי החרים, מוחזקים עד עכשיו בנמל אשדוד. לרוב הצבא לא מחזיר את הסירות והמנועים שהוא מחרים.

הלוואי שיום אחד מצבנו ישתפר, שיחזירו לנו את הסירות המוחרמות ואז תהיה לבעלי סירה משלו, ושירחיבו את הטווח המותר לדיג. הייתי רוצה לחיות בכבוד, להבטיח את העתיד של ילדיי ולספק את הצרכים והמשאלות שלהם. אני מאחלת להם שלא יהפכו לדייגים. זה מקצוע קשה ומסוכן.

א.מ., בת 49, אם לתשעה ותושבת מחנה הפליטים א-שאטי, נשואה לסוחר דגים ומספרת על השלכות המצב על פרנסת בעלה:

נישאתי בשנת 1989. בעלי עוסק בדיג ובמכירת דגים מאז שהיה ילד בן 12. הוא עבד עם אבא שלו, שהיה מוכר דגים, ועם בני משפחה אחרים שעסקו בדיג. יש לי תשעה ילדים, בני 29-6, ואנחנו גרים ליד חוף הים. רבים מבני המשפחה עוסקים בתחום הדגים.

בשנות הנישואין הראשונות שלנו לא הייתה תחרות גדולה בסחר בדגים ודגים היו בשפע. בעלי היה הולך לשוק הדגים ב-3:00 לפנות בוקר, מביא הביתה כמויות גדולות של דגים מהסוחרים ומהדייגים, רוחץ אותם, מסדר ולוקח אותם לשוק. בדרך כלל הוא היה מוכר את כל הסחורה תוך שעתיים בערך וחוזר הביתה. הייתה לנו הכנסה טובה שנעה בין 3,000 ל-4,000 שקל בחודש.

במשך הרבה שנים נהנינו מרמת חיים גבוהה. קנינו בית משלנו והיה לי בבית את כל מה שהייתי צריכה, אפילו קניתי לעצמי תכשיטי זהב. גידלנו פה את הבנים והבנות שלנו בתקופה שבה המצב הכלכלי שלנו היה מצוין ולא חסר להם דבר. חיינו באווירה של אושר ונחת.

לפני 13 שנה בערך, כשהוטל המצור על רצועת עזה, המצב שלנו השתנה. בעקבות המצור הסחר בשווקים דעך, שטח הדיג הוגבל ולפעמים הדיג נאסר לגמרי. הדגים התמעטו ונעשו יקרים יותר גם עבור הסוחרים וגם עבור הצרכנים. פעם, בעונת הקיץ, העונה בה יש הכי הרבה דגים, אנשים קנו 4 או 5 קילו דגים. היום הם קונים רק קילו או שניים.

לפעמים בעלי מחזיר הביתה מחצית מהסחורה או את כולה. הוא נשאר שעות ארוכות בשוק, עד אחר הצהריים או הערב, בניסיון למכור את הדגים - אבל לשווא. בגלל המחסור בחשמל גם אי אפשר לשמור את הדגים בקירור ולפעמים הם מתקלקלים.

מאז המצור המצב הכלכלי שלנו התדרדר מאוד. לבעלי אין דוכן משלו בשוק והוא שוכר שטח של מטר או שניים ומשלם על עבורו 10 שקלים ליום. כל הילדים שלי עובדים עם אבא שלהם במכירת דגים, אבל ההכנסה של כולם ביחד אינה עולה על 1,500 שקל לחודש, ואנחנו משפחה בת 14 נפשות. שניים מהבנים שלי נשואים, לאחד מהם כבר יש ילדים, אבל כולנו גרים באותו בית. למרות שאנחנו משפחה מרובת ילדים אנחנו לא מקבלים קצבת רווחה, כי בעלי אינו שכיר. כבר מכרתי את כל תכשיטי הזהב שלי וגם 250 מטר מרובע מהאדמה שקניתי, כדי להחזיר חובות ולממן את החתונות של הילדים שלי. הבן שלי הפסיק את הלימודים באוניברסיטה כי לא יכולנו להמשיך לשלם את שכר הלימוד. מאז משבר הקורונה המצב התדרדר עוד יותר: מסעדות ובתי מלון כמעט שלא קונים דגים כי הם נסגרים לתקופות ארוכות, ואין מבקרים מחוץ לרצועה כי המעברים סגורים. זה פגע מאוד בעבודה של בעלי בשוק.

קשה לי מאוד לא להיות מסוגלת לספק את הצרכים של הילדים שלי. לא יכולתי לקנות להם בגדים לחגים ובתחילת שנת הלימודים והם נאלצים להשתמש בדברים ישנים משנה שעברה: בגדים, ילקוטים ואפילו נעליים. הלב שלי כואב כי כל-כך רציתי לתת להם ציוד חדש! אבל המצב לא מאפשר, ובכל פעם שהם מבקשים משהו כמו לצאת לטיול אני דוחה ודוחה. כואב לי כי אני רוצה לראות אושר ושמחה בעיניים שלהם.

המצב הזה גורם לי דיכאון ומחנק, אבל אני יודעת שאין עבודה אחרת, לא לבעלי ולא לילדים. אני מקווה שמצבנו ישתפר.

מיקום