דילוג לתוכן העיקרי
ילדי משפחת א-סווארכה ששרדו את ההפצצה. מימין לשמאל: למא, רים, נור, דיאא, פהד, פאוזי. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם
תפריט
נושאים

"הסתיים בהצלחה": חיל האוויר הרג ברצועת עזה 14 אזרחים, בהם שלוש נשים ושמונה ילדים

במהלך חודש נובמבר 2019 התנהל סבב לחימה נוסף ברצועת עזה. הפעם הרגה ישראל 35 פלסטינים, 14 מהם אזרחים שלא השתתפו בלחימה – כולל שלוש נשים ושמונה ילדים. לפי נתונים של OCHA, יותר ממאה בני אדם שנפצעו בתקיפות הישראליות טופלו בבתי החולים, בהם יותר מ-45 קטינים. במהלך הלחימה ירו ארגונים חמושים פלסטינים כ-450 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל וכמה אזרחים נפצעו.

במסגרת התקיפות בסבב זה הרסה ישראל, לפי נתוני האו"ם, 12 יחידות דיור, והסבה נזק קשה ל-12 יחידות נוספות. כתוצאה מכך, לפחות 24 משפחות נותרו ללא קורת גג, בהן לפחות 135 בני אדם, 48 מהם ילדים בני פחות מחמש. כ-500 יחידות דיור נוספות נפגעו באופן חלקי.

13 מהאזרחים שלא השתתפו בלחימה נהרגו בשלוש תקיפות שונות. בשתיים מהן נהרגו גם שני פעילים בזרועות צבאיות – אחמד עבד אל-עאל (חמאס) ומוחמד א-סווארכה (הגי'האד האיסלאמי). אף גורם רשמי לא טען כי הם היו היעד לתקיפה וככל הידוע לבצלם, הם נהרגו במקרה, יחד עם בני משפחותיהם.

בין ההרוגים היו תשעת בני משפחת א-סווארכה שבתיהם הופצצו בדיר אל בלח, חמישה מהם ילדים. זמן קצר לאחר התקיפה הודיע דובר צה"ל בערבית כי התקיפה כוונה נגד בכיר הג'יהאד האיסלאמי רסמי אבו מלחוס, מידע שהתברר כמוטעה ומבוסס על פרסומים ברשתות החברתיות. אחר כך טען הצבא כי התקיפה בוצעה נגד מתחם אימונים של הארגון. לבסוף התברר, לפי פרסומים בכלי התקשורת, כי למרות טענותיו הרשמיות של הצבא, המטרה – בתי משפחת א-סווארכה – לא נבדקה שוב חודשים רבים לפני התקיפה ולא נעשה כל ניסיון לוודא שאין במקום אזרחים.

מידע זה הביא לחשיפה של פרטים נוספים על מדיניות ההפצצות של ישראל ברצועה. בין השאר הובהר שבניגוד לטענותיהם של כל הגורמים הרשמיים במהלך השנים – הכנסת יעד ל"בנק המטרות" נעשית בהליך שרירותי כמעט וכי הצבא מתגמל את אנשיו על הוספת יעדים. בנוסף, הסתבר כי לפני הפצצה של יעדים שנכנסו ל"בנק המטרות" הצבא כמעט שאינו בודק האם היעד משמש לאותן מטרות שבשלן הוכנס לרשימה והאם ישנם אזרחים במקום העלולים להיפגע. מידע זה מסביר כיצד הרג הצבא את משפחת סווארכה באישון לילה, אבל הוא מסביר גם את הפצצתם של מאות בתים נוספים ברצועה במהלך השנים, ובכלל זה במהלך "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" – הפצצות שהרגו אלפי בני אדם.

מתוך אותם אלפי הרוגים בהפצצות, מערכת אכיפת החוק הצבאית פתחה במהלך השנים בחקירה רק לגבי מספר מצומצם של מקרים שבהם נהרגו כמה עשרות אזרחים. ובכל מקרה, אפילו במקרים אלה, כל התיקים שהטיפול בהם הושלם נסגרו בלא כלום. זאת, לאחר שקבעה פעם אחר פעם כי האחראים העריכו ש"היקף הנזק האגבי הצפוי, על פי המידע שהיה ברשותם באותה עת, לא יהיה מופרז ביחס ליתרון הצבאי שהיה צפוי להתקבל" וכי "ההערכה המקצועית של הגורמים המבצעיים, כי אזרחים שאינם מעורבים בלחימה לא ייפגעו כתוצאה מהתקיפה, לא הייתה בלתי-סבירה בנסיבות העניין". אבל המידע שנחשף כעת בנוגע לאופן הפעולה של הצבא מראה שההליך שנעשה בצבא מסודר ומדוקדק הרבה פחות ממה שנטען, וספק רב האם באמת נבדק "היקף הנזק האגבי הצפוי". בנוסף, מידע זה מעורר שאלות בנוגע למהותה האמיתית של אותה "הערכה מקצועית" ולמידע עליו התבססה כמו גם למידע שעליו התבססה ההחלטה המקורית לכלול מבנה ב"בנק המטרות". מידע זה מאשש את העובדה שמדובר במנגנון טיוח.

מדיניות זו נקבעה על ידי הדרג המדיני והדרג הצבאי הבכיר, והיא זוכה לגיבוי מחוות דעת מופרכות שניפקה להם הפרקליטות הצבאית. בהתאם לכך, ממשיך הצבא ליישם אותה, סבב לחימה אחר סבב לחימה – על אף תוצאותיה המחרידות. בצלם חזר וקבע במהלך השנים שמעל מדיניות זו מתנוסס דגל שחור והיא בלתי חוקית ובלתי מוסרית. כעת מסתבר שדברים אלה ידועים היטב מזה שנים ארוכות למאות נושאי תפקידים, זוטרים ובכירים, בתוך המערכות הרשמיות אשר מתכננות, מאשרות ומיישמות מדיניות זו, ושלמרות זאת לא נעשה דבר כדי לשנותה.

מימין לשמאל: איסמאעיל, אחמד ואיבראהים עבד אל-עאל. התמונות באדיבות המשפחה

13.11.19: הריגת שלושה מבני משפחת עבד אל-עאל ושני פעילי הג'יהאד האיסלאמי באזור תעשייה עיר עזה

ביום רביעי, 13.11.19, בסביבות השעה 9:00, ירה חיל האוויר טיל לעבר מבנה פח ששימש לאיסוף ולדחיסת גרוטאות מתכת בשכונת א-תופאח שבעיר עזה. באותה עת שהו במבנה שלושה מעובדי המקום, תושבי העיר – מוחמד אל-יאזג'י, בן 23 ואב לילד, אחיו נסראללה, תלמיד כיתה ח' בן 13, ואחמד אבו עווידה, בן 23, וכן האחים איבראהים אל-עאל, בן 17, ואחמד אל-עאל, בן 23, שעובדים בנגריה המשפחתית שממול. מוחמד אל-יאזג'י ואחמד אבו עווידה נפצעו מרסיסים, ונסראללה אל-יאזג'י נפצע באורח קל ברגלו. איבראהים ואחמד עבד אל-עאל רצו לנגריה של משפחתם, אך מיד כשנכנסו אליה נורו גם לעברה שני טילים. טיל נוסף נורה לעבר מוחמד אל-יאזג'י ואבו עווידה הפצועים, שברחו ממבנה הפח. מהירי נהרגו איבראהים ואחמד עבד אל-עאל ואחיהם איסמאעיל בן ה-16 שהיה בנגריה, ושני פעילים בזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי שהיו במקום – סוהיל קניטה ומחמוד חתחת.

בעדות שמסר ב-13.11.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח סיפר מוחמד אל-יאזג'י:

מוחמד אל-יאזג'י בבית החולים. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 18.11.19

בערך בשעה 9:00 שמעתי פיצוץ גדול שהרעיד את המקום. אני ואחמד אבו עווידה נפצענו מרסיסים בכל הגוף וברחנו מערבה. איבראהים ואחמד עבד אל-עאל ברחו לנגרייה שלהם שנמצאת במרחק של 30 מטרים בערך מזרחית למבנה הפח. ברגע שהם נכנסו לשם שמעתי משם שני פיצוצים אחד אחרי השני. המשכנו לברוח עד שהתרחקנו מהמבנה כמה עשרות מטרים ואז אני התיישבתי ליד קיר של בית והתחלתי לנגב את הדם מהפנים ואחמד אבו עווידה הלך להביא מכונית. הוא בקושי התרחק ממני כמה מטרים ואז עוד טיל פגע לידנו. נפגעתי מרסיסים בחזה שלי ובמקומות נוספים בגוף. היה לי קשה לנשום ולא יכולתי לזוז. הרגשתי שאני עומד למות. התקשיתי גם לראות, במיוחד בעין ימין שנפגעה ישירות.

נסראללה אל-יאזג'י סיפר בעדות שמסר ב-2.12.19 לתחקירן בצלם מוחמד סבאח:

נסראללה אל-יאזג'י. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 3.12.19

פתאום היה פיצוץ חזק מאוד וראיתי הרבה עשן. הרגשתי כאב חד ברגל. זחלתי והסתכלתי מסביב בתוך הצריף, אבל לא ראיתי שם אף אחד. לא יכולתי לקום. הצלחתי לזחול החוצה ושמעתי את מוחמד צועק וקורא לאחמד אבו עווידה. ראיתי דם על הפנים שלו ואת אבו עווידה מדמם מהרגל. ראיתי את אחמד עבד אל-עאל מתקדם לנגריה, וכשהוא הגיע לשם נפלו עליה שני טילים.

זחלתי לכיוון מוחמד ואחמד אבו עווידה, ואז נפל על שניהם עוד טיל. קראתי למוחמד ולמישהו שעמד על גג בית סמוך. אמרתי לו "תעזור לי, אני לא יכול ללכת", אבל הוא לא ענה לי. אני לא יודע אם הוא בכלל שמע אותי. ניסיתי שוב ללכת אבל לא הצלחתי. המשכתי לזחול ואז הצלחתי ללכת קצת, אולי חמישים מטרים, ואז פגשתי מישהו שהרים אותי ולקח אותי לכביש הראשי כדי לחפש מישהו שיפנה אותי אבל לא עברה שום מכונית.

אמרתי לו: "יש עוד שני פצועים שם, תיגש אליהם, תעזור להם". הוא ניסה להתקשר לשירותי ההצלה והמשיך ללכת עד שנתקלנו במכונית שלקחה אותי לבית החולים א-שיפאא.

עד עכשיו אני לא מאמין שזה קרה לנו. האוזניים שלי כואבות עדיין מההפצצות והרגל שלי כואבת. יצאתי מהאירוע הזה מבוהל מאוד: הרעש של ההפצצות, הדם, הפציעה של אחי ושל אחמד אבו עווידה. הייתי בטוח שאמות ופחדתי שאף אחד לא יבוא לעזור לנו ושלא נקבל טיפול. זה אזור תעשייה, לא אזור מגורים, ובגלל הלחימה לא היה שם אף, אנשים פחדו. אני בחרדה מאז וכל רעש מבהיל אותי.

ח'יתאם עבד אל-עאל, אמם של אבראהים, אחמד ואסמאעיל, נשואה ואם ל-13 ילדים נוספים, סיפרה בעדות שמסרה ב-8.12.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

ח'יתאם אל-יאזג'י ובנה יונס. צילום: אולפת אל-כורד, 3.12.19

כשהגעתי לבית החולים עם בעלי ושניים מהבנים שלי ,פתחי ומחמוד, בני 22 ו-21, הלכתי ממקום למקום וניסיתי למצוא את הבנים שלי. אמרו לי שאחמד בניתוח אבל לא נתנו לי להיכנס אליו. חזרתי עוד פעם לחדר הקירור ואמרתי לעצמי שאני חייבת לפתוח את תא הקירור ולראות את השהידים, כי אולי אחד הבנים שלי נמצא שם. בכניסה עמדו המון אנשים וגם פתחי היה שם. הוא אמר לי: "אימא, אבראהים". אמרתי לו: "אללה ירחמו".

התיישבתי ליד תא הקירור, השענתי את הראש על הידיים ובכיתי. הייתי בהלם. בעלי איימן ואימא שלו סעדה, הגיעו והתיישבו לידי. תוך זמן קצר הגיעו כל בני המשפחות שלי ושל בעלי וכולם נצמדו אליי ועטפו אותי. אחרי כמה רגעים הם הביאו את הגופה של בני איבראהים. אמרתי: אללה ירחמו. זמן קצר אחר כך הביאו גם את הגופה של איסמאעיל ושוב אמרתי: אללה ירחמו, איסמאעיל. החזקתי חזק את האלונקה ואמרתי לבעלי: זה איסמאעיל. הפנים שלו היו מלאות דם. הסתכלתי עליו ונשבר לי הלב. לא יכולתי יותר ואמרתי לבעלי שאני רוצה לחזור הביתה. לא הפסקתי לבכות.

בערך רבע שעה אחרי שחזרתי הביתה הביאו אלינו את הגופות של איבראהים ואיסמאעיל. חיבקתי ונישקתי אותם ואיחלתי להם מנוחה ורחמים. התפללתי שאלוהים יחזק אותי אחרי המוות שלהם. לקחו את הגופות של הבנים שלי לתפילה במסגד הסמוך. שמעתי שאומרים ברמקול של המסגד: "תמתינו קצת עם התפילה על השהידים משום שהצטרף אליהם אחיהם השלישי אחמד".

אחרי חצי שעה בערך הביאו אליי את בני אחמד והניחו אותו לפניי. בכיתי וחיבקתי אותו, נישקתי את הראש שלו והתפללתי לרחמי שמים.

הבנים שלי היו חפים מפשע. הם היו בעבודה שלהם והצבא הישראלי תקף אותם בטילים בלי רחמים. שכלתי שלושה בנים במכה אחת. אני מסתכלת על התמונות שלהם ואומרת: שלושה בנים! זה הלם גדול עבורי ועבור בעלי. קיוויתי שאחמד יישאר בחיים אבל הוא הצטרף לאחיו.

האם חיל האוויר הישראלי יודע מי היו הבנים שלי? אחמד היה הרוח החיה של הבית. והיה לו תמיד חיוך מקסים. איבראהים עבד יום ולילה, לפעמים ביקשתי ממנו לנוח אבל הוא היה חרוץ ולא אהב להישאר בבית בלי תעסוקה. אני כל-כך רוצה לראות שוב את איסמאעיל חוזר מבית הספר.

הם השאירו בחיים שלנו ואקום גדול. אני שוב ושוב ניגשת לארון הבגדים שלהם, נוגעת בבגדים, מריחה אותם ובוכה. הלב שלי נשבר מכאב, הם גזלו ממני את האושר. חיכיתי שאחמד יתחתן עם ארוסתו מרים עבד אל-עאל, בת דודו מצד אביו. מסיבת הנישואין הייתה אמורה להתקיים באפריל הקרוב, אבל הם לקחו אותו ממנה, גם היא בהלם ובוכה עליו כל הזמן.

מימין לשמאל: איסלאם, ראאפת ואמיר עיאד. התמונות באדיבות המשפחה

13.11.19: הריגת שלושה מבני משפחת עיאד בעת שרכבו על אופנוע בעיר עזה

ביום רביעי, 13.11.19, בסביבות השעה 9:15, נסעו ראאפת עיאד, פנסיונר בן 54, ושניים מבניו – איסלאם, בן 23, ואמיר, בן 7, על אופנוע מביתם בשכונת א-זייתון שבעיר עזה לבית גרושתו של ראאפת, מנאל עלוואן, בת 43, מרחק של כמה מאות מטרים. ראאפת התכוון להשאיר אצל עלוואן את בנו הקטן אמיר ולנסוע לבית החולים א-שיפאא כדי לבקר את בנו איהאב, בן 25. הוא נפצע כעשר דקות קודם לכן בתקיפה ישראלית של פעילים שירו רקטות מאדמות חקלאיות סמוך לביתו. כשהתקרבו לביתה של עלוואן ירה חיל האוויר טיל ישירות עליהם, הרג את ראאפת ופצע קשה את אמיר ואיסלאם, שמתו מפצעיהם זמן קצר לאחר מכן.

מנאל עלוואן, בת 43 ואם לארבעה, אמו של איסלאם עיאד, סיפרה בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

באותו יום הייתי בבית עם הבת שלי אימאן, בת 13, אחותו של איסלאם, ועשיתי עבודות בית. בסביבות השעה 9:30 שמעתי אופנוע מול הבית. הייתי בטוחה שזה בעלי לשעבר, עם הבנים. פתאום שמעתי פיצוץ אדיר בפתח הבית. פתחתי מהר את הדלת וראיתי את הבן שלי, איסלאם, את בעלי לשעבר ואת הבן שלו, אמיר, שהוא עדיין ילד. כולם היו מוטלים על האדמה ופצועים בראש.

מהרגע הראשון הייתי בטוחה שבעלי לשעבר והבן שלי כבר מתים, אבל שמעתי את אמיר נאנק מכאבים. התחלתי לצעוק בקולי קולות: "אנשים, תצילו את הילד". נשים מהשכונה ראו שאני במצב של התמוטטות והכניסו אותי הביתה. הרגשתי שאני בתוך חלום בלהות. לא הבנתי מה קרה, למה הם הפציצו. והכל קרה מול הבית שלי. איסלאם היה בחור טוב והיינו מאוד קרובים. בגיל 16 הצבא הישראלי תפס אותו ליד הגדר, והוא היה בכלא נפחא שלוש שנים. במשך כל אותו זמן לא הרשו לי לבקר אותו. מאז שהוא נפל כשהיד אני לא מפסיקה לבכות. החיים שלי הפכו שחורים ואני מרגישה שיש חושך בבית. גם הבת שלי אימאן מאוד עצובה. אחיה היה זה שפינק אותה ושיחק איתה.

אני לא יכולה לשכוח את אנקות הכאב של אמיר הקטן כששכב פצוע על האדמה ולא את המראה של בני איסלאם מוטל שם.

ארזאק אל-מסרי,אמו של אמיר, בת 30, גרושה ואם לילד נוסף, גרה בבית חאנון. שלושה ימים לפני הריגתו עבר אמיר מחזקתה לחזקת אביו, שגר בשכונת א-זייתון. בעדות שמסרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד סיפרה מה עבר עליה כשהגיע לבית החולים:

רצתי מהר לתא הקירור בבית החולים א-שיפאא' ומצאתי שם את אמיר על האלונקה. תפסתי אותו בידיים. בכיתי וצעקתי. הייתי בהלם בגלל מה שקרה לו. חיבקתי אותו ולא הפסקתי לבכות. המשפחה שלי בקושי הפרידה בינינו, לא יכולתי לעזוב אותו. אחר כך הם החזירו אותי הביתה.

הפרידה מאמיר הייתה הדבר הקשה ביותר שעבר עליי בחיים. בכיתי וצעקתי וחיבקתי אותו ונגעתי בפנים שלו ונישקתי אותו בפעם האחרונה. בני הקטן מוחמד היה אתי וגם הוא נפרד ממנו. הוא בכה ואמר שאמיר יהיה בגן עדן. אמיר היה הכול בחיים שלי, איבדתי את האושר ואת השמחה ואת החיוך.

מוהנד א-סווארכה, אביו רסמי ובן דודו מועאז. התמונות באדיבות המשפחה

14.11.19: הריגת תשעה מבני משפחת א-סווארכה בהפצצת בתי המשפחה בדיר אל-בלח

ביום חמישי, בסביבות השעה 00:30, שעות ספורות לפני שנכנסה לתוקפה הפסקת האש, שיגר חיל האוויר לפחות שלוש פצצות מונחות אל בתי משפחת א-סווארכה שבפאתיה הדרומיים של דיר אל-בלח – שני מבנים מפח ולבנים וקרוואן סמוך, בהם ישנו באותה עת בני המשפחה.

בתקיפה נהרגו שמונה מבני המשפחה: רסמי, בן 45, פקיד לשעבר במנגנון המודיעין הצבאי של הרשות הפלסטינית, אחת מנשותיו, מרים, בת 33, שני ילדיהם סאלם, בן שנתיים ופיראס, בן שנה, ומוהנד, בן 12, בנו של רסמי מנישואים קודמים; גיסתו של רסמי, יוסרא, בת 39, ושני ילדיה מועאז, בן 7, ווסים, בן 13. מוחמד א-סווארכה, בעלה של יוסרא, בן 40, נפצע בתקיפה ומת מפצעיו שמונה ימים לאחר מכן.

אשתו השניה של רסמי, ויסאם, בת 33, ושלושה מילדיהם - דיאא, בן 10, יוסף, בן 8, ופהד, בן 6, נפצעו גם הם, וכך גם ארבעה מילדיהם של מוחמד ויוסרא - נרמין, בת 10, רים, בת 8, למא, בת 5 וסאלם, בן 3. שאר ילדי המשפחה – נור, בת 11, פאוזי, בן 4, רסמיה, בת שנתיים, ופרח, בת חודשיים – לא נפגעו גופנית בתקיפה. זמן קצר לאחר התקיפה הודיע דובר צה"ל בערבית כי היא כוונה אל בכיר הג'יהאד האיסלאמי רסמי אבו מלחוס, מידע שהתברר כמוטעה ומבוסס על פרסומים ברשתות החברתיות. אחר כך טען הצבא כי התקיפה כוונה אל מתחם אימונים של הג'יהאד האיסלאמי. אולם מפרסומים בכלי התקשורת עולה כי למרות טענותיו הרשמיות של הצבא, המטרה – בתי משפחת א-סווארכה – לא נבדקה שוב במשך חודשים רבים לפני התקיפה. מידע זה מתיישב עם הודאתו של גורם במערכת הביטחון כי "מטרות כמו מחסן אמצעי לחימה צה"ל לא תמיד בודק לפני תקיפה, אין סיכוי שצה"ל יצליח לבדוק את זה. אי אפשר לדפוק להם על הדלת".

מימין לשמאל: סאלם, פרח, נור, פהד, דיאא, פאוזי, רים, למא. צילום: אולפת אל-כורד, בצלם

עאטף להלוב, בן 47 ואב לשמונה, גר במרחק של כמאתיים מטרים מבתי משפחת א-סווארכה. בעדות שמסר לתחקירן בצלם ח'אלד אל-עזאייזה הוא סיפר על שאירע באותו לילה:

ביום חמישי, בסביבות השעה 00:30 בלילה, ישנתי בבית שלי שבשכונת אל-ברכה, מדרום לדיר אל-בלח. התעוררתי מפיצוץ חזק מאוד שהרעיד את קירות הבית. התקשרתי לאחי אחמד שאמר לי שהפיצוץ היה בכיוון הבתים של רסמי ומוחמד א-סווארכה, במרחק של מאתיים מטרים בערך מדרום לבית שלי. יצאתי לשם בריצה ובדרך פגשתי עוד תושבים מהאזור שמיהרו לשם.

כשהגעתי ראיתי רק בורות גדולים במקום שבו עמדו הבתים. התחלנו לחפש את הדיירים, יחד עם כמה פרמדיקים ואנשים מההגנה האזרחית. מצאנו את הגופה של רסמי מוטלת מצפון לבית שלו. הוא נפצע בראש. אחר כך מצאנו את אשתו ויסאם, היא צעקה וחיפשה את הילדים שלה בזמן שפינינו אותה לאמבולנס. היא אמרה לי שיש לה תינוקת בת חודשיים ושהבנים שלה קבורים מתחת לחול. המשכנו לחפש, חפרנו בידיים ומצאנו את מרים, אשתו של רסמי, שהייתה קבורה מתחת לחול מצפון לבית, ואת התינוקת, פרח, שהייתה בחיים, ולידה שני ילדים שנהרגו. מצאנו גם את מוחמד, אחיו של רסמי, בין הבית שלו לבית של רסמי. הוא היה מחוסר הכרה. לידו הייתה אשתו יוסרא, שנשמה את נשימותיה האחרונות. מצאנו גם את שני הילדים וסים ומועאז, הבנים של מוחמד, מתים וקבורים מתחת לחול.

אחרי כמה שעות של חיפושים הלכתי לבית החולים וספרתי יחד עם קרובי משפחה את השהידים והפצועים. התברר שחסרים שני ילדים, סאלם ופיראס, הבנים של רסמי. חזרתי הביתה ובשעה 6:30 מצאנו את שניהם אחד ליד השני, קבורים מתחת לחול צפונית לבית שלהם. שניהם נהרגו.

טאלב מסמח, שכנם של בני משפחת א-סווארכה שסייע בחילוץ הפצועים בזירת ההפצצה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 14.11.19

ויסאם אבו חרב (א-סווארכה), אלמנתו של רסמי, בת 33 ואם לשישה, תיארה בעדות שמסרה ב-27.11.19 לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד את שאירע:

באותו לילה, בסביבות חצות, כולנו ישנו. הבית שלנו היה מבנה פשוט עם גג מפח. פתאום שמעתי פיצוץ חזק והרגשתי שכל הבית, אבנים וברזלים, התמוטט עליי ועל הילדים. התחלתי לצרוח ולקרוא לילדים שלי, לבעלי ולאשתו. לא ראיתי כלום והכל היה חשוך.

חיפשתי את הילדים שלי ובסוף מצאתי את כולם ביחד מחוץ לבית. יוסף, דיאא ופהד נפגעו מרסיסים. גם אני נפגעתי מכמה רסיסים בראש וברגליים. ראיתי מיד שמוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי מאז שהיה בן שבוע, איננו. התחלתי לשאול איפה הוא ולחפש אותו. מצאתי אותו בתוך בור מכוסה בחול. ראו רק את הראש שלו. התחלתי לנקות את הראש שלו מהחול. הוא לא נשם והיה ברור שהוא מת .

הלכתי לבית של גיסי מוחמד ומצאתי שם אותו ואת אשתו, שניהם מוטלים על האדמה. גיסתי גססה, נלחמה על חייה. גיסי מוחמד היה פגוע בכל הגוף. הבת שלהם נור עמדה לידם. חיפשתי את התינוקת שלי פרח, בת החודשיים. חיפשתי אותה בכל מקום. בין ההריסות, בין האבנים, אבל לא מצאתי אותה. לא יכולתי לראות כלום בחושך. ניסיתי גם לחפש את בעלי ואת אשתו אבל לא יכולתי בגלל ערימות החול והאבנים. שלחתי את בני דיאא בן ה-10 לבית של סבתא שלו שקצת רחוק מהבית שלנו, כדי שיודיע להם מה קרה ושיזמינו אמבולנסים כדי להציל אותנו.

אחר כך הגיעו האמבולנסים והתחילו לפנות את הפצועים ואת השהידים. אמרתי לפרמדיקים שאני לא מצליחה למצוא את התינוקת שלי בת החודשיים, והם מצאו אותה מתחת לחול. הייתי בטוחה שהיא מתה ורק בבית החולים ראיתי אותה והייתי מאושרת לגלות שהיא חיה.

התינוקת פרח א-סווארכה. חולצה מבין ההריסות. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 5.12.19

אחרי בית החולים נסענו לבית של אמא של בעלי. רק אז נודע לי שבעלי, אשתו ושלושת הילדים שלהם כולם נפלו שהידים, ושגם גיסתי יוסרא ושני בניה נפלו שהידים, ובעלה במצב קריטי. התחלתי לצרוח. צעקתי על כולם. צעקתי על מה שקרה לנו. למה בכלל הפציצו אותנו? מה פשעו הילדים? על מה הם נהרגו? הילדים שלי חיים עכשיו בחרדה גדולה.

הכי קשה היה כשהביאו את השהידים הביתה כדי שניפרד מהם. הלב שלי נשרף מבכי. הסתכלתי על מוהנד, הבן של בעלי, שגידלתי כמו ילד שלי, ולא יכולתי להפסיק לבכות. מאז ההפצצה הבנות שלי מתעוררות בלילה מבוהלות ומתחילות לצרוח. במיוחד רסמייה, בת השנתיים. הן הולכות כל הזמן להריסות של הבית שלנו וחוזרות עצובות. הן איבדו את אבא שלהן ואת האחים שלהן, את הבית שנתן להן מחסה ומגן.

החיים שלי הפכו לאסון גדול. אני חיה במצב של הלם וחרדה גדולה. שאלוהים ירחם על השהידים, וייתן לנו כוח לשאת את האסונות שנפלו עלינו. הכאב גדול כל-כך. הפכתי לאלמנה והילדים שלי הפכו ליתומים. כולנו הפכנו גם לחסרי בית וגרים עכשיו יחד עם הילדים של גיסי, שאיבדו את ההורים שלהם, אצל אמא של בעלי.

נור א-סווארכה, בת 11, תלמידת כיתה ו', סיפרה לתחקירנית בצלם אולפת אל-כורד:

נור א-סווארכה. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם, 5.12.19

באותו יום הייתי בבית. כולם ישנו ורק אני לא יכולתי להירדם בגלל הרעש של מטוסי התצפית. אחר כך שמעתי רעם אדיר כשהפציצו את הבית שלנו. לידי ישנו האחיות שלי נרמין ורים, בנות 10 ו-8. ברחתי מהר החוצה. הלכתי בלי לראות כלום כי החשמל נותק ברגע של ההפצצה. שמעתי שלוש הפצצות בהפרש של כמה שניות. באותו רגע ראיתי את אחותי נרמין, שגם ניסתה לברוח אבל לא הצליחה כי היא נפגעה בשתי הרגליים.

התרחקתי מהבית מערבה. כשההפצצות נפסקו חזרתי והתחלתי לחפש את האחיות שלי. במקום בית היו שם ערימה של הריסות ובורות גדולים. מצאתי את ויסאם, אשתו של הדוד שלי ואת הילדים שלה. התחלתי לחפש את האחיות שלי ואת בני הדודים שלי. מצאתי את אחותי רים קבורה מתחת לחול. הפנים שלה היו מכוסות בדם. ניסיתי להציל אותה, למשוך ולחלץ אותה מתוך החול. מצאתי את סאלם ולמא ליד אמא שלי, שדקלמה את תפילת השהאדה ואז השתתקה. ניסיתי להעיר אותה, אמרתי לה "קומי, אמא. קומי" אבל היא לא שמעה אותי. הבנתי שהיא נפטרה.

סאלם בכה. אחר כך מצאתי את אבא, שדימם. הוא ביקש שאזעיק אמבולנס. רצתי מהר למחסן בטון שמול הבית שלנו, במרחק של 15 מטר מזרחה, וביקשתי מבעל המחסן להזעיק אמבולנס. הוא התקשר, ואני חזרתי לבית ההרוס שלנו.

עבר זמן והאמבולנס לא הגיע. אף אחד לא הגיע להציל אותנו. הייתי מבוהלת כל-כך. כל הזמן שמענו מטוסי תצפית נשמע מעלינו. פחדתי מהם ופחדתי שיפציצו אותנו עוד פעם.

כשהשתחררתי מבית החולים ושמעתי על כל ההרוגים קפאתי מהלם - לא בכיתי ולא צעקתי. לא יכולתי להרגיש שום רגש. מאז שהצבא הישראלי הפציץ לנו את הבית והרג את המשפחה שלי לא בכיתי, אפילו לא כשנפרדתי מההרוגים לפני ההלוויה. רק הסתכלתי עליהם והרגשתי עצב עמוק. לא האמנתי למה שקרה לנו. כל האנשים שהגיעו לנחם בכו כשחיבקו ונישקו אותי ורק אני לא יכולתי לבכות.

סאלם, אחיה בן ה-3 של נור. צילום: ח'אלד אל-עאזייזה, בצלם, 5.12.19

אבא שלי היה מאושפז במשך שבוע בערך במצב קריטי. כששמעתי שגם הוא נפל שהיד הגוף שלי התחיל לרעוד. נכנסתי לחרדה נוראית כששמעתי את זה. כשראיתי את הגופה שלו כדי להיפרד ממנה ברחתי. לא יכולתי להסתכל עליו.

עברו שלושה שבועות מאז שהם נהרגו. אני מאוד מתגעגעת לכולם, ובמיוחד לאח שלי מועאז שאהבתי מאוד. היינו מאוד קרובים. אני כל הזמן חוזרת למקום שבו עמד הבית שלנו. נזכרת באחים שלי, באמא, באבא. נזכרת איך הייתי יושבת עם בני הדודים שלי, איך היינו משחקים ביחד. ברגעים שהיו לי כשכל המשפחה ישבה ביחד מסביב לשולחן האוכל. נזכרת איך אמא דאגה תמיד שאני והאחים נכין שעורים. היינו המשפחה הכי מאושרת, ופתאום בבת אחת איבדתי את האושר הזה. עכשיו אני כל הזמן מפחדת, בעיקר בלילה. כשאני שומעת את המטוסים אני נבהלת מאוד. למה הם הפציצו אותנו?, ילדים שישנו בבית שלהם. מה עשינו להם? לא עשינו כלום לצבא הישראלי, שגזל ממני את אבא ואמא, את האחים שלי והדודים ובני הדודים שלי. הם גזלו ממני כל מה שהיה יפה בחיים שלי. אני והאחים שלי הפכנו ליתומים, בלי אבא ואמא.

מיקום